אנחנו, הנוטרים הנודדים, היוצאים לילה לילה למארבים על מנת להיפגש עם השונא פנים לפנים, הנקראים לעזרה כשבאים לייסד נקודה חדשה במקום סכנה, המופיעים לקריאה ראשונה בכל מקום של התקפה. היוצאים במקומות מסוכנים לפני העובדים, על מנת להבטיח את יציאתם השקטה לעבודה; אנחנו שהשונא פוגש אותנו לא מאחורי חומות היישובים, אלא בהרי חניתה, על יד גדר התיל, בשבילי כוכב-אל-האוה, בטירת צבי, השבילים שפעם התהלכו בהם כנופיות בלי מפריע, שמידנו נפלו שם אנשי כנופיות; אנחנו שבחודשים האחרונים קברנו קבר אחרי קבר לגיבורים שנפלו בקרב גלוי נגד האויב; אנחנו בני המשפחה הגדולה והגדלה של מגיני העם האקטיביים – אנחנו איננו מבליגים.
אנחנו הננו יום יום במעשינו נגד הבלגה.
אנחנו בעד פגישה עם האויב פנים אל פנים.
אנחנו בעד התקפה על הבסיסים של הכנופיות; אנחנו בעד רדיפה אחרי השונא ומלחמה איתו עד חורמה.
אבל אנחנו נגד רצח; אנחנו נגד התנפלויות על עוברי דרך, נגד התנקשות בערבים עובדים שקטים.
אין אנחנו מוכנים לקבל את המושג הערבי על הגבורה.
לא התנפלות שפלה על בלתי מוגנים הוא הנשק שלנו; לא שפיכת דם – המטרה שלנו.
הרצח הוא שפל, תמיד שפל, יהיה הרוצח מי שיהיה.
לא צעקנו, לא רעשנו, לא הכרזנו על עצמנו בראשי חוצות – אך אין אנחנו יכולים לשתוק יותר. אין אנחנו יכולים בירידה המוסרית בטמטום הפוליטי, בחילול מושג הגבורה. אף אין אנחנו רוצים שכוחנו, הדרוש כל כך למלחמה באויב יצטרך להפנות אפילו כלשהו נגד השונא המטומטם והעיוור היושב בתוכנו.
וחשבון לנו גם עם ממשלת הארץ הזאת.
אנו שואלים: אחרי שנוכחתם, שדרכנו היא דרך ישרה, דרך המשיגה את המטרה, שאנשינו אמיצים בקרב עם האויב וזהירים בכל מקרה של ספק – למה לא תרבו את מספרנו, למה לא יהיה בכל מקום משמר נודד שלנו, למה בכל מקום סכנה לא יעבור לפני העובד חלוץ מזוין ומוכן לקרב, למה לא תימסר לנו כל עבודה מסוכנת המצריכה קורבנות? אנחנו את המחיר מוכנים לשלם – אפילו אם הוא דם יקר. זהו העוול הגדול ביותר שאתם עושים לנו.
דבר, 19.7.1938
הימים הם ימי המרד הערבי הגדול, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. לראשונה בתולדות הישוב העברי המתחדש בארץ ישראל נדרשת הכרעה בסוגית יחסנו אל הכוח ואל השימוש הנרחב בו. כבר היו אי אלו מבחנים בעשורים הקודמים של ראשית הציונות, כדוגמת פרשת תל חי, או הקמת הגדוד העברי וההתנדבות אליו. אבל היקף ומשך כזה של עימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל, טרם פגש היישוב.
ובנקודה ההיא הונחו כמה מן היסודות והתשתיות החשובים ביותר לעיצוב כוח המגן העברי ויחסו אל הכוח – אז, ומאז. תשתיות מורכבות אומנם, מרובות מתחים ואף סתירות. תשתיות שלא מטשטשות את חריפות העניין, אך יחד עם זאת גם לא משתמעות לשתי פנים.
'לא הבלגה ולא רצח' של יצחק שדה היא אחת מהן, והיא מכילה בתוכה כבקליפת אגוז את תמצית התפיסה הציונית ביחס אל הכוח והשימוש בו. יצחק שדה, מפקד פלוגות השדה בעת פרסום הדברים, לאחר כבר למעלה משנתיים של מלחמה ארוכה בארץ, מנסח בצורה ברורה את מה שמסר כבר בהזדמנויות בלתי פורמליות רבות קודמות, סביב המדורה או במפגשים קרביים עם לוחמים ומפקדים, בשטח ובהכשרות.
דורות של לוחמים מאז ועד היום, ואני ביניהם, התחנכו על התפיסה שעיצב 'הזקן' ביחס לשימוש בכוח כ'הכרח בל יגונה'. הפעלת כוח למטרת הגנה, המופיעה בתוך מסגרת ברורה של סייגים מוסריים. תפיסה ייחודית המאפיינת את כוח המגן העברי ומעצבת אותו גם כיום, על אף הזמן שעבר והנסיבות שנשתנו. נרצה או לא, אלו הם השורשים מהם צמח צה"ל, ואלו הן הזהות והמורשת שלנו.
כיום, במלחמה הנוכחית, תפיסה זו עומדת למבחן קשה. אך על אף ניסיונות עיקשים לשנותה, היא עודנה נכונה ובעלת תוקף. אל מול ניסיונות אלו, וביחס להאשמות חמורות מבית ומחוץ, טוב לזכור ולהזכיר כי מול התוקפנות הרצחנית המופנית אלינו, חובה עלינו להתגונן – 'לא הבלגה'. אך בעשותנו כן, חובה עלינו גם לסמן בבירור את הגבולות – 'לא רצח'.
אור פז עברי הוא מפקד גדוד שריון במילואים ואיש חינוך
