בא היום הגדול.
הקמת המדינה היהודית מחדש, משאת נפש האומה והגות ליבה מאז החורבן ועד עתה, אושרה היום במשפט העמים, כשארצות הברית וברית המועצות בראשם.
עתה מוטל על כולנו, במאמץ מלוכד ובכוח מאוחד, לעשות את המלאכה – לבנות את מדינתנו, למען תיכון לעד!
בכל אשר לנו נתייצב במערכה ההיסטורית הגדולה – בגוף ובנפש. אם לשלום ולבניין המולדת ואם לביטחון ולמגן – בל תהיה פרצה!
לא לשווא היה סבל ראשונים ומאמץ חלוצים ועוז מעפילים וקורבן מגינים.
לא הכול אשר היינו זכאים לו ניתן לנו. אך אשר ניתן – יכון בידינו, רק אם נדע לקיימו במסירות ובהתמדה, באהבה ובעמל יוצר.
תהא המדינה העברית – חברת עבודה, המגלמת בתוכה צדק חברתי, חירות האדם וכבוד העובד.
לאחינו ולאחיותינו במחנות הנידחים באירופה, למעפילים אשר בקפריסין, להמוני עמנו לתפוצותיו – תהא המדינה היהודית נחמה גואלת ובית מבטחים לקיבוץ גלויות.
ולהמוני העמלים הערבים בארץ ייאמר: פנינו לשלום ולאחווה, לברית אמת ולמאמץ יצירה משותף לטובת כל העובדים.
חברים,
נתלכד ונתאחד – ונעמוד בשליחות ההיסטורית כראוי לשעה הגדולה!
ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל
הועד הפועל.
דבר, 30.11.1947
"לא הכול אשר היינו זכאים לו ניתן לנו. אך אשר ניתן – יכון בידינו, רק אם נדע לקיימו במסירות ובהתמדה, באהבה ובעמל יוצר".
מרגש לצעוד בשבילי ההיסטוריה ולהיזכר בכמיהה האדירה שמתוכה נולד הבית הלאומי. שבעים ושמונה שנה עברו מאז אותו לילה דרמטי, שבו אישר העולם את תוכנית החלוקה. הקול הקורא שפרסמה ההסתדרות יום למחרת בעיתון 'דבר' מהווה תיעוד מרתק לחלום שהניע את ציבור הפועלים בארץ, ואת חשיבות האחדות להגשמתו. תחושת השליחות ההיסטורית שעטפה את המעמד, כרכה את החוזה החברתי הראשון שלנו בערכים של צדק חברתי, חירות האדם וכבוד לעמל כפיים.
חצי שנה בלבד אחר כך, הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. מאז עברנו כברת דרך ארוכה, אך מעולם לא עמדנו במבחן אכזרי כמו המציאות שאליה התעוררנו בבוקר שבעה באוקטובר. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, אנו מצויים במערכה כואבת ומתמשכת לא רק מול האויבים מבחוץ אלא גם מול שבר פנימי שממשיך לכרסם בסלע קיומנו. הקיטוב החברתי, ואובדן אמון העם במוסדות ובחזון המשותף, מאיימים על עתידנו לא פחות מכל איום ביטחוני. במציאות הקשה שנוצרה כאן, המלחמה האמיתית היא לא רק על המדינה שהקמנו, אלא גם על זהות המדינה שאנחנו רוצים להיות.
אין ספק שהקריאה "להתלכד ולהתאחד" שהושמעה בשנת 1947 נטענת היום במשמעות חדשה. האתגרים שילוו את תהליך הריפוי של החברה הישראלית, מחייבים את כולנו לשוב לעקרונות של סולידריות וערבות הדדית. אם לא נשכיל לפתור את המחלוקות שמפרנסות את השסע, לא נצליח בבניין המולדת. המדינה הזו, שנולדה להיות "נחמה גואלת ובית מבטחים לקיבוץ גלויות", חייבת לשוב ולהיות בית של תקווה לכל תושביה. אחדות לא מחייבת אותנו להסכים על הכול, אבל היא כן צריכה לבטא את המרחק שנהיה מוכנים לצעוד זה לצד זה, זה למען זה.
מדינת ישראל הוקמה בזכות האנשים העובדים, ואין לי ספק שאתם – עובדות ועובדים יקרים – תהיו גם אלו שיסללו את עתידה.
עוד נדע ימים טובים מאלה.
ארנון בר-דוד הוא יו"ר ההסתדרות
