שיירה של כ-30 טרקטורים של התנועה הקיבוצית בשיתוף מטה המשפחות להחזרת החטופים הגיעה אתמול בבוקר (שבת) מקיבוצים בכל רחבי הארץ לכיכר החטופים בתל אביב, תחת הכותרת: 'הטנא לא מלא בלעדיהם'. לתהלוכה הגיעו טרקטורים מקיבוצים ברחבי הארץ – מאלרום ברמת הגולן ועד צאלים, גבולות וסופה בנגב, וכללה משתתפים מכפר מסריק, רמת יוחנן, ברקאי, עינת, גבעת השלושה, רבדים וניר אליהו. הטרקטורים והכלים החקלאיים נשאו דגלי ישראל, דגלים צהובים ותמונות של החטופים שעדיין מוחזקים בעזה, בקריאה להשבת כולם.

"הרעיון של שיירת הטרקטורים עלה בהשראת התהלוכה החקלאית המסורתית של שבועות בקיבוץ", אומר ל'דבר' אלדד שלם מקיבוץ מעברות, מיוזמי השיירה. "החלטנו להביא את התהלוכה לעיר כדי להדגיש את הסולידריות והחיבוק שלנו. חשוב לנו שכולם יחזרו הביתה, ולא פחות מזה, חשוב לנו שיחזרו למקום טוב, סולידרי, מצמיח. אלה הערכים של התנועה הקיבוצית ואין טוב מחג השבועות בקיבוץ, שמסמל את התחדשות התרבות היהודית, החקלאות, החברות, היצירה וקשירת הגורל שלנו אחד בשני".

איך התארגנתם על שיירה כזו גדולה? איך מובילים 30 טרקטורים לתל אביב?
"זה כמעט נס לראות את כל הדברים מתחברים. ברגע שהוצאנו קול קורא בקיבוצים, ראינו היענות מכל הכיוונים ולא מעט אנשים שהוסיפו משלהם להתארגנות המרשימה הזו. התנועה הקיבוצית התגייסה, אנשים מקיבוצים ברחבי הארץ דאגו להיבטים הפרקטיים, מרמת הכיבוד בנקודת ההתארגנות, דרך ארגון הטקס בכיכר החטופים ועד להובלת הטרקטורים, לגיוס הנהגים ולקישוט שלהם. מטה המשפחות להחזרת החטופים דאג לכל התיאומים והאישורים. ממש כמו בקיבוץ, להרבה אנשים יש יד בארגון והוצאה לפועל.

"אף שאני שותף לתכנון, כשהגעתי הבוקר הופתעתי לטובה. מסתבר שכשמקדמים רעיון כזה, אז הרבה אנשים טובים נרתמים. השיירה הזו נועדה להפגין את הסולידריות של כל שדרות החברה, ושלנו בקיבוצים, כי עדיין יש לנו חטופים בעזה. אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לקדם את חזרתם הביתה".

השיירה חנתה ברחוב שאול המלך ליד כיכר החטופים, ונערך טקס קצר בהשתתפות חברי הקיבוצים. לטקס הגיעה משפחתה של כרמל גת, שנחטפה מקיבוץ בארי ונרצחה בשבי בעזה. "אני מתרגשת לראות את הקיבוצים שסבלו ואיבדו כל כך הרבה, ושחלקם עדיין נלחמים להשבת חבריהם", אומרת שי דיקמן, בת דודתה. "אבל גם צריכים לחזור לאותו המקום, לחיות בו, להקים מחדש את הבית ולהשתקם בו. מרגש לראות אותם כאן, אומרים בבירור – אנחנו ספגנו, ואנחנו גם אלה שנקים מחדש, אבל קודם כול נחזיר הביתה את כל החטופים. העובדה שהם בחרו להגיע הנה עם הטרקטורים, קוביות הקש והשירים של שבועות, מצביעה על הבחירה לחזור ולהקים. ובכל זאת, על כל טרקטור יש תמונה של חטוף ודגל צהוב. הקיבוצים לא יוכלו להמשיך הלאה בלי הבנים והחברים שלהם. זה מבחינתי המסר כאן.

"הכי טבעי שהקיבוצים יהיו כאן, כי אני חושבת שהעם כולו בזה. העם שלנו חי עכשיו עם פצע מוסרי. כבר 600 יום שרוצים שיקרה דבר אחד וקורה דבר אחר. כבר 600 יום שרוצים שכל האנשים שלנו יהיו פה איתנו, ויודעים שזה במרחק החלטה. אבל זה לא מייאש אותנו, זה מוציא אותנו לפעולה. כל האנשים הטובים שנמצאים כאן, אומרים גם היום, ביום ה-603: אנחנו נחזיר את כולם הביתה. זה חייב לקרות. עם ישראל רוצה לראות את כל ה-58, החיים וחללים חוזרים אלינו הביתה".

בטקס שהתקיים בכיכר אמר יובל שפירא מקיבוץ עינת, ממובילי שיירת הטרקטורים: "אנחנו עומדים כאן במרכז העיר, משפחות החטופים, חקלאים, אנשי אדמה ואנשי עיר מכל קצוות הארץ, ומרגישים את משקלה הכבד של השעה. עברו כבר יותר מ-600 ימים של כאב, דאגה, כעס, זעם, עצב מאז 7 באוקטובר. אבל אלה גם ימים של תקווה שלא דועכת. יותר מ-600 ימים שבהם בנות ובנים של כולנו עדיין חטופים ונמצאים אי שם בעזה, והלב שלנו חצוי: חלק ממנו כלוא שם איתם, והחלק השני כאן, ודוחף אותנו לעשות כמה שיותר וכל מה שאפשר למען החזרתם.

"אנחנו נמצאים היום כפסע מחג השבועות – חג הקציר, חג מתן תורה, החג שבו אנחנו החקלאים מתחברים לעומק השורשים שלנו. זה החג שמזכיר לנו מהי הארץ הזאת – ארץ זבת חלב ודבש, של שפע, ברכה, הגשמה, הפרחת השממה ויצירת יש מאין. אבל הרגע הזה קשור גם להבנה עמוקה של האחריות שלנו לארץ ולאופייה.

השנה, הברכה חסרה והחג חסר. איך אפשר לחגוג את מתנות טוב הארץ כשילדינו עדיין שבויים? החקלאים בקיבוצים, במושבים ובכל רחבי הארץ ולאורך גבולותיה תמיד היו עמוד התווך של החברה הישראלית – לא רק בעבודה, אלא גם ברוח. כשצריך לתת יד לעזרה, נושיט את ידינו. כשצריך להתייצב, אנחנו נהיה שם. כשצריך לשאת קול, אנו נצעק אותו יחד. אנו, שמבינים את ערכה של האדמה כמקור למזון ולחיים, מבינים גם את ערכה של החירות ובעיקר, מבינים את ערכם של בני אדם. אנחנו כאן כדי לומר בקול חזק וברור:

"לא נשתוק. לא נרפה. לא ננוח. לא נוותר ונמשיך במאבק – עד שהאחרון והאחרונה מבין החטופים יהיו בבית. כי בין ריח שדות הקציר בנגב לבין מטעי התפוחים בגליל, בין הקיבוצים והמושבים כפריים לבין הערים הגדולות – אנחנו רשת אחת של ערבות הדדית בין קהילות שונות ובין אנשים שונים, רשת ששומרת על הזיכרון ושומרת על גחלת התקווה. החזירו אותם הביתה עכשיו".

אורן בוכשטב, חקלאי מקיבוץ נירים, אביו של יגב שנחטף יחד עם אישתו רימון קירשט, נרצח והושב ארצה לקבורה: "אני חקלאי כבר 40 שנה בגידולי השדה. 7 באוקטובר הפך את חיינו, אבל אנו החקלאים היינו הראשונים לחזור לשדות, להמשיך לעבוד ולעבד את אדמתנו. אבל הראש הלך לעסוק בדברים אחרים: בדאגה לחטופים שנמצאים מעבר לגדר, קרובים כל כך אלינו, לשדות וליישובים שלנו.

"יגב ורימון שלנו היו בין החטופים. רימון שבה בחיים בעסקה ראשונה. יגב הופקר ונשאר במנהרות חמאס. יגב נרצח בידי מחבלי חמאס כשצה"ל פעל סמוך למנהרה. קיבלנו הוכחה, בדרך הקשה והכואבת, שחטופים לא רק סובלים, הם נרצחים. לחץ צבאי לא מחזיר חטופים. לחטופים בעזה אין זמן. כל רגע נוסף מסכן חיים. חייבים להחזיר את החטופים: החיים לשיקום והמתים לקבורה, גם במחיר סיום המלחמה. לשקם את המדינה, לשקם את האמון שנשבר בין המדינה לאזרחיה ולחזור לערכים של ערבות הדדית ואמון".

מזכ"ל התנועה הקיבוצית: "עד החטוף האחרון. עד התלם האחרון"

"חוסר האונים של המשפחות קורע את הלב, ומרתיח את הדם", אמר ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, בעצרת בכיכר החטופים. "זה לא אסון טבע. אלה החלטות אנושיות. 58 חטופות וחטופים עדיין בשבי חמאס.

"המאבק להשבת החטופים הוא לא רק של המשפחות. המאבק להשבת החטופים הוא מאבק על דמותה ורוחה של מדינת ישראל. הוא מאבק על תמונת העתיד שלנו. ולכן, הוא המאבק של כולנו!

"עלינו לכבד את ההסכם הבסיסי שבין המדינה לאזרחיה, את הערבות ההדדית שמאפיינת כל כך את הישראלים, אחרת, לא תהיה לנו תקומה כחברה וכעם.

"ראש הממשלה נתניהו, אני קורא לך מכאן, עשה הכול, הפוך כל אבן, להשיב את כולם הביתה – עכשיו. זה לא עניין של וויטקוף. זה לא עניין של טראמפ. זה הערך הבסיסי שהפך את מדינת ישראל לנס שהיא, לפלא שהיא, ואם לא נחזור להיות חברה ערכית, לא נהיה בכלל. התנועה הקיבוצית תמשיך להיאבק עד החטוף האחרון. עד התלם האחרון".