ניו-יורק, 14 (פאלקור). זאת האגרת שד"ר חיים וייצמן שלח לדוד בן-גוריון בברכו את המדינה היהודית:
ביום בלתי נשכח זה בו קמה המדינה היהודית לאחר אלפיים שנה אני מביע את אהבתי והערצתי לכל חלקי היישוב ואת ברכותיי החמות לממשלה היהודית הנכנסת עכשיו בעול האחריות הקשה והמלהיבה. אני משוכנע כי כל אלה שהיו מעכשיו לאזרחי המדינה היהודית וכל העתידים להיות אזרחיה יעשו כמיטב יכולתם להיות ראויים להזדמנות החדשה הזאת שההיסטוריה העניקה להם. ייעודנו הוא להקים את המוסדות ואת הערכים של חברה חופשית ברוח המסורת הגדולה שלנו אשר כה הרבתה לתרום למחשבה ולרוח של המין האנושי.
ברגע זה אני חושב בהרגשת תודה ואהבה מיוחדת על החלוצים והפועלים שלנו, אשר נשאו על שכמם את נטל הבניין של ארץ ישראל היהודית ואשר נושאים עכשיו במאמץ ובקורבן של הגנתה. לא קל לי לחשוב עכשיו על האיכרים רודפי השלום של נהלל ועין חרוד או על הנוער של ערינו היהודיות כעל חיילים העומדים במלחמה. בימי עזרא עמדו אבותינו כשידם האחת עושה במלאכה והשנייה אוחזת בשלח. כולנו נקראים כיום להחיות את המסורת הזאת.
עמנו רוצה בכל ליבו להקים יחסי הרמוניה וכבוד הדדי עם האזרחים הערבים של המדינה הערבית, עם המדינות הערביות השכנות ועם כל שאר האומות במשפחת האדם.
עם סיום המנדט הבריטי אנו חושבים ברגש של תודה על החזון שבהשראתו קם המנדט. מחשבתנו נתונה גם לכל האומות הגדולות והקטנות אשר תרמו את תרומתן בתוך האומות המאוחדות להכרעה הבינלאומית, שאישרה את זכותנו לקיום ממלכתי. מחשבותיי נתונות ליישוב בשעת גורל זו. תבוא ברכת האלוהים על כולכם.
דבר, 16.5.1948
האוויר מלא ריח פריחה, והחמסינים בשיאם. הימים מתארכים, הלילות מתקצרים, כמדי שנה בעת הזאת. שבעים ושבע שנים בדיוק מפרידות בין יום כתיבת הרשימה הנפלאה, הנרגשת ומלאת התקווה שחיבר הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, ופרסם בעיתון 'דבר', ובין המילים שאני כותב כעת.
שבעים ושבע שנים, ומה נשתנה?
כל כך הרבה נשתנה… עברו עלינו שנות דם ואש ותמרות עשן, שנים של קיבוץ גלויות, של עליות ומורדות, של מחדלים עצומים ושל ניצחונות כבירים, של פילוג ושל אחדות, של גבורה ושל אובדן דרך, של זקיפות קומה ושל שברון לב. ויחד עם אלה, ולצד כל אלה, גם כל כך מעט השתנה.
בראייה חדה, צלולה, של מי שיודע היכן מונח הכובד של מבחן הזמן, קרא ויצמן לרשימתו זו בשם המצמרר: "נהיה ראויים להזדמנות שהעניקה לנו ההיסטוריה", ושם זה נשא הבטחה, או מעין תפילה, שלא נחמיץ את השעה. שנקים כאן בית אמיתי וחברת מופת.
בימי המערכה הזאת, על אף הכאב והטלטלות שהם הביאו איתם, גם למדנו שוב עד כמה אומנם ראויים אנחנו. עד כמה מופלא וחד פעמי העם הזה, שקם כלביא, והעמיד גיבורות וגיבורים עזי רוח ואצילי נפש להילחם ברוע המוחלט שקם עלינו לכלותינו. נזכרנו גם עד כמה שבירה ועד כמה נחוצה ועד כמה יקרה ההזדמנות הזו שהעניקה לנו ההיסטוריה, ועד כמה אסור לנו בשום פנים לתת לה לחמוק ולעבור.
אבל בה בעת, אנחנו ערים ודרוכים אל מול המבחן שההיסטוריה מעמידה אותנו. אנחנו מוכרחים להחזיק באמות המידה המוסריות שעליהן נוסדה המדינה הזאת – היהודית והדמוקרטית. אנחנו מוכרחים להיאבק על עקרונות הצדק, המוסר, האנושיות, השותפות והשמירה הבלתי מתפשרת על קיומנו, לצד הכמיהה והושטת היד לשלום.
בתווך הזה, בין מה שישנו ומה שאנו מייחלים לו, אנחנו עומדים, וגם בחלוף שבעים ושבע שנים, אנחנו ממשיכים להתפלל את אותה תפילה: שנהיה ראויים. אין לנו ברירה אחרת.
אני מודה לנשות ואנשי 'דבר' על הפרויקט המרגש הזה, שמזכיר לנו לא רק מאין באנו ולאן אנו הולכים, אלא גם את הכלים המרשימים שיש בידינו, בהם גופי תקשורת – ותיקים, חדשים ומתחדשים – כ'דבר' עצמו. התרומה של 'דבר' למפעל הציוני היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה, ודי ברשימת הכותבים והעורכים לאורך השנים כדי להבין את עוצמתו והשפעתו על בנייננו כחברה וכמדינה. אני מאחל הצלחה רבה לכל העוסקות והעוסקים במלאכה החשובה כיום, ברוח דור המייסדות והמייסדים, וחותם בתפילה לחזרת כל אחיותינו ואחינו החטופים, עד האחרון שבהם – מי לשיקום ומי לקבר ישראל; להחלמת הפצועים בגוף ובנפש; להצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון; לשיבתן של המשפחות והקהילות העקורות לנוף מולדתן; ולנחמה של כל משפחות הנופלים והנרצחים יחד עם נחמת כלל הציבור בישראל.
יצחק (בוז'י) הרצוג הוא נשיא מדינת ישראל
