העִתוֹן היוֹמי, אשר גליוֹנוֹ הראשוֹן מוּגש בּזה לפניכם, הנהוּ יציר-רוּחה וּפרי מַאמַציה של תנוּעת העבוֹדה בּארץ. בּן לתנוּעה, אָח למפעל, חבר ורֵע ליצירה יהי – ״דבַרֵ״נוּ. וזה כּשהוּא לעצמוֹ פּוֹטר אוֹתנוּ מהרחיב את הדיבּוּר בּפתח השער. חדש הוּא המפעל הנוֹעז: העתוֹן היוֹמי, אוּלם לא חדש עמנוּ עוֹשׂהוּ ונוֹשאוֹ: הפּוֹעל. לא בּנתיב חדש אנוּ עוֹלים, כּי מפעלה של ההסתדרוּת בּשׂדה העתוֹנוּת, החדש לגַבּיה, הנהוּ המשך של אוֹתה העבוֹדה הגוּפנית, המשקית, התרבּוּתית, האישית והחברתית אשר הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל עוֹשׂה יוֹם יוֹם מבּלי הרף, זה עשׂרים שנה מיוֹם היוֹתוֹ לפוֹעל בּארץ.
עליית עבוֹדה זוֹ, אשר התחילה פּוֹרצת לה דרך לארץ בּאוֹתם הימים, נשׂאה בּקרבּה התקוֹממוּת מוּחלטת, חרישית, אוּלם בּלתי-נכנעת, נגד המציאוּת היהוּדית, וגם נגד הרוּחוֹת השוֹלטוֹת והמנַשבוֹת בּעוֹלם היהוּדי. מנבכי חיי האוּמה, מתוֹך הרגשה חיה של העלבּוֹן והדוָי שבּהוָיה היהוּדית, קָלחה עליה בּוֹדדת זוֹ, בּלתי-מוּבנה לא לישוּב, לא לציוֹנוּת ולא לחבריה למעמד בּשעה שנדמה היה כּי מַעינוֹתיהם של בּני בּיל״וּ ושל פּוֹעלי תרנ״א דללוּ וחרבוּ ללא הירָפא. קילוּח דק זה לא פּסק גם בּשעה שעִיֵי-מפּוֹלת גדרוּ דרכּוֹ, הוּא גבר בּעצם החוּרבּן היהוּדי המתמיד, בּעצם חיסוּרים ללא תִכלה. וּלאוֹר התגרות הסוֹציאליוֹת הגדוֹלוֹת של ימינוּ, לאוֹר האידיאה הרבוֹלוּציוֹנית הגדולה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, נתחַשלה התנוּעה הצעירה בּישׂראל וּפילסה לה את דרכּה, דרך היצירה החלוּצית, הפּוֹעלית, דרך ההתלכּדוּת ההסתדרוּתית, אשר אינה נרתעת גם בּשעת תבוּסה, ואינה חדֵלה לעשׂוֹת גם בּקטנוֹת, בּשעה שעינה ולבּה נתוּנים לגדוֹלוֹת.
רצוֹן אחד בּרוּר וּמוּחלט, פּוֹעם בּקרב תנוּעה זוֹ, המתרכּזת בּ״הסתדרוּת״: להימלט וּלמַלט את העם מחיי קלוֹן, פַּרַזיטיוּת, תלישוּת ושעבּוּד; לעבוֹר וּלהעביר את המוֹני ישׂראל לחיי עבוֹדה וחירוּת; להתערוֹת בּקרקע המוֹלדת; לקבּץ פּזוּרי ישׂראל וּלהקים בּכוֹח היצירה הקיבּוּצית-החלוּצית את העם העוֹבד בּארץ וּלגַשם על ידי כּך בּפוֹעַל ממש את התוֹכן הסוֹציאלי והמוּסרי של רעיוֹן הגאוּלה, זה שהוֹלך וּמזדייף בּפי מרַדפי אֲמָרים וּמבקשי רוָחים למיניהם.
תנוּעה זוֹ, אשר התחילה בּמאמצים ראשוֹנים לכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת והביאה אוֹתנוּ, לפי שעה, עד נהלל ועין-חרוד ועד המפעלים המשקיים של ההסתדרוּת, אשר נתנה לא רק את המפעלים, כּי אם את הפּוֹעל בּעצמוֹ, ואשר נשׂאה בּקרבּה בּלבוּש קרקעי וּמשקי תוֹכן מוּסרי ותרבּוּתי מוֹרד וּמחַדש, תנוּעה זוֹ כּללה בּתוֹכה, מראשית ימיה, גם את מאמציו של הפּוֹעל להקים את ספרוּתוֹ ואת עתוֹנוּתוֹ. מן הגליוֹן הראשוֹן של ״הפּוֹעל הצעיר״, דרך שבוּעוֹנים וירחוֹנים, קבָצים וקוּנטרסים, הוֹלך הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי וּמוֹסיף לבנוֹת את ספרוּתוֹ, הספרוּת העברית הצעירה, המעוֹרה בּחייו, בּפוֹעַל ממש, המיַסרת, מחנכת, מַדרכת ויוֹצאת בּצבאותיו. ואף הספרוּת העברית מצאה בּפוֹעַל הארץ-ישׂראלי קוֹרא חדש: אדם אשר המילה העברית הנדפּסת הִנָה בּשבילוֹ לא קינוּח-סעוּדה, לא יציאת ידי מצווה לאוּמית, כּי אם דבר-חיים. לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי היה שבוּעונוֹ וקוּנטרסוֹ – לחם חוּקוֹ: ניב נפשוֹ, כּלי-זינוֹ וּבית-ספרוֹ. בּהם שיקע את המית לבּוֹ, מתוֹכם קלט את רחשי חיי חבריו, בּתוֹכם פּקד אוֹתוֹ האוֹשר, אשר אינוֹ פּוֹקד אוֹתנוּ אלא פּעם בּיוֹבלוֹת, להאזין לדברי חבריו הגדוֹלים: י. ח. בּרנֶר וא. ד. גוֹרדוֹן.
עכשיו בּאה ההסתדרוּת הכּללית להקים, בּשיתוּף כּל הכּוֹחוֹת שבּמחנה, את עתוֹנוֹ היוֹמי של הפּוֹעל.
רבּים מאִתנוּ חוֹששים, וּבצדק, לַנטל החדש אשר ההסתדרוּת מעמיסה על עצמה: כּבד הוּא מדי. רבּים חוֹששים, וּבצדק, לדרך-החלקלקוֹת האוֹרבת לעתוֹן יוֹמי, בּאשר הוּא עתוֹן יוֹמי. אוּלם עם כּל משקלם של החששוֹת הללוּ אינם רשאים לפטוֹר מפּעוּלה את אלה העוֹמדים בּמערכה הכּבדה, בּמערכת חיינוּ החברתיים, ורוֹאים עין בּעין את הגידוּל ואת האחריוּת הגדֵלה בּעקבוֹתיו. כּבדה מלחמתנוּ, סגר עלינוּ האוֹיב: הקהוּת הבּעל-בּיתית, הקנאה והאיבה המעמדית, האַטַביזם של חיי-אויר וּבטלה, העוֹמד להציף אוֹתנוּ. עצמוּ צרכינוּ, רבּוּ שאֶלוֹתינוּ, גבר הצוֹרך בּהתלכּדוּת התנוּעה. לא התלכּדוּת שבּאִרגוֹן לבד, אלא פּנימית-מהוּתית. מי ילך בּשליחוּתנוּ זוֹ?
מה פּשוּטה וקלה היתה האפשרוּת של קשרים בּין חבר לחבר, בּין חבר ל״מוֹסד״ בּעוֹד היינוּ מוּעטים. מה נקל היה לשליח-הציבּוּר לעשׂוֹת דרכּוֹ בּרגל אוֹ בּחמוֹר ולעבוֹר את כּל נקוּדוֹת העבוֹדה, להביא לידי בּירוּר את השאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק וּלהפעיל את הציבּוּר המשפּחתי הקטן.
וּמה נשתנוּ מאז פּני הדברים! שוּנוּ המספּרים, המרחקים, השטחים. נשתנה אֳפי הפּעוּלה הציבורית והמשקית, והפּרוֹבּלימוֹת עצמן נעשׂוּ כּל כּך מוּרכּבוֹת, ועל הישנוֹת אשר לא פּתרנוּ נוֹספוּ כּהֵנה וכהנה. ההסתדרוּת רבּת המשקים והמפעלים חוֹרגת ממסגרוֹתיה להקיף את המוֹני חבריה, בּכּפר וּבעיר, בּמשקי העבוֹדה העצמיים וּבמשקי העבוֹדה השׂכירה, ואין הכּוֹחוֹת החינוּכיים והציבּוּריים מַספּיקים. העליה גוֹברת, והצוֹרך לעשׂוֹת את אבק-האדם, המוּבא בּאניוֹת אל חוֹף-הארץ, למחנה עוֹבד, בּר-הכּרה וּבר-רצוֹן, לחטיבה חברתית מלוּכּדת ואיתנה, צוֹרך יסוֹדי זה שבּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, מי ימלאֶנוּ? מי ידאג לאיקלוּמה של העליה השלישית, הרביעית או החמישית (כּאשר יכוּנוּ בּפי מַדבּיקי-התוים), ששמה בּעצם העליה המַתמידה? מי ישׂא בּאחריוּת חינוּך הנוֹער שבּקרבּנוּ, אַחינוּ ואַחיוֹתינוּ הצעירים הבּאים אלינוּ? והדוֹר הצעיר שיוָלד לנוּ בּארץ, אל מי נטשהוּ, לידי מי נמסוֹר את חינוּכוֹ, את השׂכּלתוֹ, את הַשְרָשתוֹ בּחיי עבוֹדה וחברה?
אלה הם הדברים המצַוים עלינוּ עכשיו להוֹסיף משׂא על משׂא וּלהקים את המכשיר לעבוֹדת המלחמה, האִרגוּן והחינוּך כּאחד: את העתוֹן היוֹמי.
זעוּמים הם כּוֹחוֹתינוּ אם נמוֹד אוֹתם בּמידת הצרכים. וּלפיכך אין לאמוֹר כּיוֹם מה בּכוֹח ״דבר״ לתת, כּי אם מה ידָרש ממנוּ. יצוּינוּ הדברים בּקוים מוּעטים: אינפוֹרמציה רחבה, מקיפה ויסוֹדית. המקוֹם אשר בּוֹ אנוּ נמצאים, הזמן אשר בּוֹ אנוּ חיים, העבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים – כּל אלה מרַתקים את תשׂוּמת-לבּנוּ אל העוֹלם הגדוֹל וחייו. אין אנוּ בּמצב הנוֹח של ״עם לבדד ישכּוֹן״. ארצנוּ נתוּנה בּסבך של יחסים אינטרנַציונליים, המחייבים אוֹתנוּ לידיעת הענינים ועמידה על המשמר. עבוֹדתנוּ יוֹנקת ממקוֹרוֹת המחשבה והתרבּוּת האנוֹשית של דוֹרנוּ, רב הזעזוּעים והחיפּוּשׂים. האדם שלנוּ, בּכל פּינה שהוּא עוֹבד, צמא לדעת את חיי העוֹלם, חי את חיי תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, על סבך שאלוֹתיה וּמאמציה. מוּרגש הצוֹרך להכּיר את העמים השכנים ואת גוֹרלם. יציאתנוּ מתוֹך הגוֹלה אינה מרוֹפפת את קשרי חיינוּ עִם פּזוּרי ישׂראל בּכל מקוֹם שהם, ויֶשנוֹ הצוֹרך החי לדעת וּלהכּיר את כּל המתרחש בּעוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ, ועל אחת כּמה וכמה את החזיוֹנוֹת הקרוֹבים לנוּ בּיוֹתר, את התנוּעוֹת הכּרוּכוֹת בּארץ-ישׂראל בּכלל, וּבארץ-ישׂראל העוֹבדת בּפרט, את החלוּץ ואת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.
אוּלם צמאוֹן-הדעת של ציבּוּרנוּ עדיין אינוֹ ניתן לרווֹת בּאינפוֹרמציה בּת-יוֹמה. היא עדיין תנוּעת נוֹער, משתוֹקקת ללמוד ולדעת. אוֹצר הידיעוֹת המוּבא מבּית-אַבּא אינוֹ מספּיק כּלל בּשביל העבוֹדה המחכּה לנוּ, אנוּ עוֹמדים בּמדינתנוּ הקטנה בּפני שאלוֹת מדיניוֹת, חברתיוֹת וכלכּליוֹת מוּרכּבוֹת וחמוּרוֹת; יש לנוּ צוֹרך גם בּידיעוֹת שימוּשיוֹת, להפריח וּלשפּר את עבוֹדתנוּ; ויש הצוֹרך להכּיר את ארצנוּ ואת סביבוֹתיה. המשפּחה הגדֵלה והילד המוֹפיע מציגים לפנינוּ אף הם תביעוֹת, אשר הספרוּת מסביבנוּ אינה נַענית להן. ועד כּמה שהדבר יהא בּכוֹחוֹ של העתוֹן, עליו – כּל עוֹד אין לנוּ הספרוּת הדרוּשה והמוֹסדוֹת להשׂכּלה עממית – לרַווֹת את הצמאוֹן הזה. ידיעת-הספר, העברי והלוֹעזי, סקירת הנעשׂה בּעוֹלם המדע והאמנוּת, הקשבה לנוֹצר ולַמתחדש – אף אלה תוֹבעים את מקוֹמם בּ״דבר״.
יש צוֹרך להציג בּגַלוּי, בּשער בּת רבּים, את שאלוֹתיו של הפּוֹעל, את תביעוֹתיו לחברה, למוֹסדוֹת ולשלטוֹנוֹת. על ״דבר״ לגלוֹת, מבּלי מוֹרך, את הליקוּיים והמאֵרוֹת שבּחיי חברתנוּ, לעָרוֹת את מקוֹרוֹתיהן, להוקיע כּל עָוֶל וכל מעשׂה-דיכּוּי וקיפּוּח-זכוּיוֹת, לחשׂוֹף את נגע הספסרוּת בּתקות העם וההתעשרוּת על חשבּוֹן יצירת העם. בּנאמנוּת וּמבּלי לחוּש למַה יאמרוּ האיסטניסים, עליו לנהל יוֹם יוֹם את מלחמת הפּוֹעל והמוֹני העם על תיקוּן תנאי החיים ועל דרכּוֹ של הפּוֹעל בּהתישבוּת, בּעליה וּבמדיניוּת של הארץ. אין לוֹ ל״דבר״ להיסָגר בּתוֹך ד׳ אמוֹתיו של הפּוֹעל לבד. מתוֹך אמוּנה כּי עניניו החיוּניים של הפּוֹעל עוֹלים בּד בּבד עם עניניהם החיוּניים של המוֹני העוֹלים, עם תקוַת עתידנוּ היחידה, עליו לפנוֹת אל המוֹני העם, אל העולה, אל הנוֹער היהוּדי בּאשר הוּא. מלחמתוֹ של הפּוֹעל אין לה להצטמצם בּחוּג עניני המקצוֹע וההתישבוּת. היא צריכה להקיף גם את המלחמה על זכוּיוֹתיו בּאשר הוּא פּוֹעל, על מַתן חוּקת הגָנה לעוֹבד, לאשה, לילד, מבּלי הבדל אוּמה, לשוֹן ודת. ועוֹד יוֹתר. גם את המלחמה המדינית על זכוּתנוּ הלאוּמית, על זכוּתנוּ העיקרית לעלוֹת לארץ בּהמוֹנינוּ, לישב אוֹתה וליצוֹר בּה את חברת העוֹבדים האוֹטוֹנוֹמית בּרוּחנוּ. את הדגל של הציוֹנוּת השלמה, המדינית, האַרצית, ירים הפּוֹעל ולא יכנוֹף.
ולא פּחוֹת מאשר למלחמה כּלפּי חוּץ יש צוֹרך להקדיש כּוֹחוֹת, ואוּלי את מיטב הכּוֹחוֹת, לעבוֹדה החינוּכית הפּנימית. ספרוּת העבוֹדה בּארץ עמֵלה כּל ימיה לברוֹא ניב לפּוֹעל, לחייו, לרחשיו. לציבּוּר וליחיד שבּתוֹכוֹ. לא עתוֹן בּשביל פּוֹעלים יהא ״דבר״, כּי אם עתוֹנם של הפּוֹעלים, אשר אלפי חברים מכּל פּינוֹת העבוֹדה יפנוּ אליו, וידבּרוּ ממנוּ. כּל מכתב וכל רשימה, אשר ״פּרצוּף אדם נשקף ממנוּ״ (י. ח. בּרנר), צריכים למצוֹא מקוֹמם בּתוֹך טוּריו. השתתפוּת זוֹ של הכּלל כּוּלוֹ בּיצירת ״דבר״ – בּה הערוּבּה לדרכּוֹ, לעתידוֹ.
״דבר״ נוֹצר בּשליחוּתה של ההסתדרוּת. אוּלם את שליחוּתוֹ זוֹ יצליח למלא בּאמוּנה רק אם יהיה לוֹ האוֹמץ הדרוּש לדוּן בּכל שאלוֹת החיים וההסתדרוּת כּבן-חוֹרין, בּלתי תלוּי בּאחרים, מבּלי מַשׂוֹא-פּנים. זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי חוֹבתוֹ. מבּמת-החברים צריכים להיבּחן עניני ההסתדרוּת וּמפעליה, בּגלוּי וברצינוּת, בּיחסי חבֵרוּת. לכך זקוּקה עכשיו ההסתדרוּת בּיוֹתר. מכּאן יש לקווֹת לטיהוּר האויר וּלתיקוּן המעשׂים.
וּזכוּת זוֹ של הערכה, הסבּרת-דעוֹת וּביקוֹרת-העניינים אינה פריבילֶגיה מיוּחדת של מערכת ״דבר״ אוֹ של איזה זרם מיוּחד בּהסתדרוּת. ״דבר״ הנהוּ עתוֹנה של ההסתדרוּת. מצב זה אינוֹ עוֹשׂה את העתוֹן חסר-פּרצוּף, חסר מגמה מסוּימת בּחיי הפּוֹעל בּארץ, אוּלם הוּא עוֹשׂה את העתוֹן פּתוּח לדעוֹת ולזרמים השוֹנים אשר ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה. ודאי יש בּזה גם משוּם חידוּש וגם משוּם קוֹשי, וּבעיקר, משוּם שינוּי מן המקוּבּל.
אוּלם ההסתדרוּת השוֹאפת להקיף את כּל העוֹבדים וגם למַזג וּלגַבּש את התנוּעה לחטיבה שלמה, שׂוּמה עליה להקים בּמה כּזאת, אשר תיתן את האפשרוּת המלאה של בּיטוּי לנתיבוֹת השוֹנוֹת הרוֹוחוֹת בּהסתדרוּת, וגם למהַלכים בּצדי דרכים, וגם לדעוֹת יחיד. מי יוֹדע, אם אין לראוֹת בּזה את אחד התפקידים החינוּכיים העיקריים של העתוֹן. החשוּבים לסוֹפריו עצמם ולהסתדרוּת כּוּלה. לא מעטים הם הדברים הדוֹרשים עדיין את בּירוּרם אצלנוּ בּתחוּם הויכּוּח החבֵרי. עוֹד יש לנוּ ללמוֹד איש מפּי איש, עוֹד יש מקוֹם לחידוּשים, ועוֹד מוֹסיף כּל גל של עלייה להכניס אלינוּ גוַנים חדשים של מחשבוֹת, תוֹרוֹת ויחסים. וכל זה צריך שיתמזג בּקרבּנוּ. בּדרך של דיכּוּי המחשבה לא נַצליח. נהיה אפוֹא נאמנים לציווּיוֹ של משה הֶס, מלפני 75 שנה: ״חירוּת-הויכּוּח ואַחדוּת-הפּעוּלה״.
דבר, ט׳ בּסיון תרפ״ה, 1.6.1925
ב-1 ביוני 1925 ראה אור הגיליון הראשון של עיתון "דבר". תחת הכותרת "אל קוראינו" פנה העורך הראשון, ברל כצנלסון, לציבור העובדים הארץ-ישראלי, שמנה אז פחות מ-150 אלף איש, ועמד על הצורך החיוני בעיתון יומי, שעל הקמתו נאבק מזה כמה שנים.
על כתפיו של העיתון הצעיר הוטלו תפקידים כבדים: להיות גורם מלכד לתנועת העבודה המתהווה, לספק "אינפורמציה רחבה, מקיפה ויסודית" על המתרחש סביב, "לחשוף ללא מורך" את הליקויים בחברה, לגלות מחויבות "לעובד, לאישה, לילד, מבלי הבדל אומה, לשון ודת". להילחם את המאבק לעלייה כלפי חוץ, ולתת מבע לרחשי ליבו של הפועל כלפי פנים.
לנגד עיניו, ראה ברל קורא שמוטרד משאלות כלכליות, חברתיות ופוליטיות מורכבות, דואג למצבה הבינלאומי של ישראל ולמתרחש בעולם, מתעניין בחיי תנועת הפועלים, אבל גם צמא להרחבת הדעת בענייני תרבות, מדע, פילוסופיה ואומנות.
תיאור זה מתאים בוודאי לברל עצמו, אבל ספק אם תאם לפועל הארץ ישראלי, שכרע תחת נטל ההסתגלות לחיי העבודה ולאקלים הקשה בארץ. אבל גדולתו של "דבר" לא הייתה רק במענה על צורך קיים בציבור, אלא גם בכך שעיצב את דמותו של הציבור.
"דבר" סיפק לאנשים את הצורך בעדכונים על ענייני השעה, אבל גם נתן להם אפשרות להרים מבטם אל הגדול, העמוק, ואפילו הנשגב. דיווחי צבע מרחבי הארץ לצד טורים מלאי חזון; שירי משוררים וסיפורים קצרים, לצד עדכונים מכל העולם; מידע שימושי לקורא, לצד פרשנויות פוליטיות וכלכליות מעמיקות; 'טלגרמות' מסוכנויות הידיעות לצד הטור השביעי של אלתרמן.
החלוציות הייתה תו ההיכר של "דבר". מהקמתו כעיתון יומי בתנועה קטנה ודלת משאבים, דרך ציוני דרך משמעותיים רבים ובהם: חידוש המילה העברית "מוסף", ופרסום שבועי של יצירות תרבותיות; הפיכתו לבמת הדיון המרכזית של התנועה הציונית, התגייסותו למאבק בבריטים, פרסומו של "דבר לילדים" והקמת מדורים בנושאי חקלאות, כלכלה והחזקת בית. עם הקמת המדינה, כתבי העיתון הגיעו למושב, לקיבוץ ולעיירות הפיתוח, ותיארו את ההישגים וגם את הקשיים. בהמשך הוקם המדור הסאטירי "דבר אחר", ובשנות ה-90 היה "דבר" חלוץ בפרסום המדור הלהט"בי הראשון, "הומוגני". את תפקידו הייחודי מתארת ההיסטוריונית אניטה שפירא: "מעטים העיתונים שזכו לעצב שני דורות".
ב-1996, בצל משבר עמוק בהסתדרות ובמה שהיה פעם תנועת העבודה הישראלית, נסגר העיתון. ב-2016, לפני כמעט עשור, הוקם "דבר" מחדש, כעיתון מקוון.
בסביבה של שיח ציבורי מקוטב ורעיל, פערים כלכליים ושסעים חברתיים, במדינה שמתמודדת עם איום קיומי, מבקש "דבר" למלא את התפקיד שלקח על עצמו תמיד: להיות מקום שמפגיש בין ענייני השעה – החדשות, העדכונים והפושים, עם רעיונות וערכים גדולים של ציונות, צדק ושוויון. להיות מגן הציבור העובד, ללא הבדל דת גזע ומין. לאפשר לכל קורא וקוראת להרים את המבט מהמצב הקיים אל מציאות טובה יותר, יפה וצודקת יותר. להצביע על ליקויים, וגם על האפשרות לחברה מתוקנת.
בשנת המאה לייסוד "דבר", בימים של מלחמה בחוץ וקרע חברתי בבית, בעודנו מייחלים לשובם של אחינו החטופים, אנחנו חוזרים אל דפי "דבר" ההיסטורי – לאירועים, לערכים ולרגעים הגלומים בו, ומפגישים אותם עם המציאות הנוכחית בטורי תגובה אישיים. זאת מתוך אמונה, שהעולם הערכי ממנו צמח "דבר" רלוונטי לימינו יותר מאי פעם. שגם עכשיו, ישראל חייבת להיות טובה יותר, וצריכה להתחדש לאורם של רעיונות נשגבים.
