התערוכה "דור לדור יביע עומר" בקיבוץ רמת יוחנן, שנפתחה בימים אלה, ערב חג השבועות, מציינת 80 שנה לטקס קציר העומר שנחוג בתנועה הקיבוצית. הטקס נולד ברמת יוחנן ב-1945, וכלל מסכת ייחודית של ריקודי עם ושירים על פי יצירתם המקורית של הכוראוגרפית לאה ברגשטיין ז"ל, והמשורר והמלחין מתתיהו שלם ז"ל. עם השנים, הטקס התפשט בתנועה הקיבוצית כולה והפך לאירוע תרבותי משמעותי במערך הסמלים והערכים של התנועה, אבל בקיבוצים רבים כבר לא מציינים את חג העומר. ברמת יוחנן המסורת נשמרת בקנאות.

את התערוכה יזם "המכון להווי ומועד" (בית לתיעוד, מחקר ויצירה של תרבות החג במרחב הקיבוצי והכפרי) לרגל 80 שנה לטקס העומר ולציון 50 שנה לפטירתו של מתתיהו שלם. כשפנו לאומנית נעם אדרי לאצור אותה היא נענתה לאתגר: "בחיים לא אצרתי משהו חוץ מאשר תערוכות שלי. אז אמרתי שזאת הזדמנות, ואם אני לוקחת את זה על עצמי, אז אנחנו מערבים בזה גם אומנים עכשוויים ויוצרים איזה שיח. כדי שהמסורת הזאת תקבל פתאום תהודה לאומית, כמו שהיא קיבלה במקור, ולא תהיה רק משהו פנימי של רמת יוחנן".

אדרי (43), נולדה ברמת יוחנן, ועם לימודי האומנות (בצלאל, אוניברסיטת גולדסמית בלונדון) עזבה את הקיבוץ. במשך השנים היא חיה בלונדון, בפריז ובתל אביב, הקימה משפחה, ולפני חמש שנים חזרה לחיות ברמת יוחנן, כחברת קיבוץ מן המניין. "ועכשיו אני לא יכולה לדמיין איך הייתי בתל אביב. ההימצאות פה בקהילה שאני כל כך מחוברת אליה מאוד נעימה, נותנת משמעות לכל דבר שאני עושה כאן. ממש אכפת לי ממה שקורה כאן וממה שאני מביאה לכאן כשאני עושה משהו. זאת פשוט שייכות מאוד גדולה".

התערוכה רבת המשתתפים שאצרה נפרשת על פני מבנים היסטוריים, חללים ציבוריים, בחוץ ובפנים, והיא רואה בה פוטנציאל לשקף משמעויות – לא רק בהצגת העבר העשיר שיש למסורת הקיבוצית, אלא גם בדיבור על הרלוונטיות של ערכי הקיבוץ להווה ולעתיד. "החג הזה מאוד התפרסם מאז קום המדינה, אבל עם השנים זה נהיה כאילו אנחנו איזה שבט זולו שעדיין חוגג אותו. מה שניסינו לעשות כאן זה להחזיר לתוך השיח העכשווי, גם ובמיוחד אחרי שבעה באוקטובר, את הקיבוץ כקהילה שבונה ביחד, ותומכת, גם בשמחה ובעצב, דבקה ב-ביחד וממשיכה".

ברמת יוחנן המסורת נשמרת? חג העומר הוא עדיין חג חשוב?
"יש לנו שניים, יש את העומר, הוא הראשון, ואחריו גם חג המים בשמחת בית השואבה, וגם הוא חג המשק שלנו. שניהם ייהרג ובל יעבור. כמו המשנה: כל אות חשובה ואסור לפסוח על פסיק. באמת, זה קודש. המסורת צריכה להישמר. אני בעצמי רוקדת בחגים כל השנים האלה ועל כל תנועה עובדים איתנו שתהיה מדויקת".

האומנים המציגים הם תמהיל של אומנים עכשוויים ותושבי רמת יוחנן – אומנים פלסטיים, רקדני הטקס לדורותיהם ואחרים. מארגנות התערוכה עבדו קשה כדי להזמין אליה את צאצאי, עוזבי וידידי רמת יוחנן, שהחגים הותירו חותם ביצירותיהם. אחת מהם היא רונה יפמן, צלמת ואומנית בינלאומית, בוגרת בצלאל ואוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

זיכרון: גרביים לבנים על רצפת לינולאום כחולה

יפמן (53) הציגה בתערוכות רבות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל, וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס עידוד היצירה של משרד המדע, התרבות והספורט. עד גיל תשע היא גדלה ברמת יוחנן, ועמוק בזיכרונותיה נטועים חג העומר והמורה לריתמיקה לאה ברגשטיין האגדית: "היא הייתה דמות מאוד דומיננטית וכריזמטית. אי אפשר לשכוח אותה, ממש לא. אני זוכרת מאז את השיעורים האלה במקלט, גרביים לבנים על רצפת לינולאום כחולה, היא הייתה עם הגונג ומקל שבסופו יש מין פונפון כזה, הייתה נותנת לנו את הקצב והיינו צריכים לעשות כל מיני תנועות. ממנה הגיע שם העבודה שלי – ׳לאה בוּם׳, ככה הילדים קראו לה".

יפמן מציגה בתערוכה סרט וידאו שצילמה במיוחד ובו נראים אלי יבלונקה (72), מוותיקי הרקדנים של חג העומר בקיבוץ, אחיינו נווה כהן (34) ואחרים, מבצעים את תנועות הריקוד המסורתיות בבגדי עבודה, במקומות שונים ברחבי המשק: בשדה, בחדר האוכל על רקע עבודת הקרמיקה של אלעזר הלבני ועוד.

מה את זוכרת מחג העומר בקיבוץ?
"שזה היה מאוד מרגש. הילדים הקטנים נושאים עיניים לגדולים, כמו שואלים מתי גם הם ירקדו את הריקודים האלה ויהיו שם על הבמה. זה היה מאוד חגיגי וסוחף. אני זוכרת את השמלות הוורודות והתכלת האלה. כששואלים אותי 'באיזה קיבוץ גדלת?' אני אומרת 'רמת יוחנן' מאוד בגאווה, כי אני יודעת שזה קיבוץ שקיימת בו המסורת. מאוד התמלאתי בתכנים שהיו בקיבוץ באותה תקופה, זה שנות ה-70 כזה, שיא הפריחה התרבותית של הקיבוץ. אז כן, זה מאוד נחרט בי. גם האנשים, גם היצירה, הכול".

בעבודה על "לאה בום" היא מציינת במיוחד את הקהילתיות: ״העניין הקיבוצי, הקהילתי, מאוד משמעותי בעבודה הזאת. אי אפשר לעשות דבר כזה לבד. זה קיבוץ, אף אחד לא משלם לאנשים, זה פשוט להתגייס ולעבוד ביחד".

המסורת הזו רלוונטית בעינייך כיום?
״על רקע שבעה באוקטובר, העניין של הקיבוצים מקבל בעיניי משמעות גדולה. מבחינת האתוס הקיבוצי – מה נשאר, איזה זיכרון, מה יישאר, מה לא יישאר?"

מקור היצירה: לדלות תכנים מהבאר

הנושא הקהילתי חוזר ועולה בסיור עם אדרי בין המוצגים. צוות התערוכה עסק לא מעט בשאלה איך לתווך את האומנות כך שהיא לא תיכפה על הקהילה אלא תשתלב בה, ואיך להימנע ממתיחויות בין החברים. כדוגמה היא מספרת על הצבת פסלה של אפרת נתן "פוסע וקוצר", שלכבודו נעקרו סוקולנטים ששתלו באותו מקום חברים שנעלבו. הטוף השחור שאמור היה להתפזר מתחת לפסל עורר בעיה לצוות הנוי. נתן ביקשה לעמוד איתם בקשר ישיר ובשיח משותף נמצא פתרון. תחת הפסל תצמח צמחייה זוחלת.

נתן (78) היא אומנית רב-תחומית ותיקה. במשך קריירה בת יותר מ-40 שנה היא זכתה לפרסים רבים, ויצירותיה זכו למעמד אייקוני באומנות הישראלית. את הפסל "פוסע וקוצר", שהוצג בעבר במקומות שונים, היא החליטה להעניק עכשיו במתנה לקיבוץ – "או שאני מעניקה את הקיבוץ לפסל במתנה", היא מתקנת. האם ההצבה מוצלחת בעיניה? נתן מציעה לחכות עם התשובה: "אי אפשר לשפוט עבודות שמוצבות בחוץ באופן מיידי. הן צריכות לחיות במקום ולהפוך להיות חלק ממנו".

נתן, בת כפר רופין, מגדירה את עצמה קיבוצניקית על אף שעברו 50 שנה מאז שחיה בקיבוץ ("כמאמר האמרה הידועה: 'אפשר לצאת מהקיבוץ, אבל הקיבוץ לא יוצא ממך'"). היא מתגוררת בתל אביב, וחוזרת לבקר בקיבוץ חברים ואת אחיה שחי שם עד היום. "בבית הקברות אני מכירה יותר אנשים ממה שאני מכירה היום בקיבוץ".

בכפר רופין, "החג היה די צנוע", היא מספרת, "אבל מאוד יפה. מאוד אהבתי אותו, ויש לזה חלק בסיפור ארוך השנים שיש לי עם החרמשים. אני לא רקדתי, הרבה יותר רציתי להיות בין הקוצרים. יש שם בהחלט גם עניינים של ג'נדר. הקציר היה הרבה יותר מרשים מאשר המלקטות. אז כנראה גם בראייה האמנותית העניין של הקציר מאוד הרשים אותי".

העבודה שלך נובעת מגעגוע לעבר?
"אני עוסקת הרבה בעבר. אני דולה מהבאר הזאת את התכנים שלי. אני חושבת שיש הרבה יותר מה להגיד על העבר מאשר על העתיד. באופן פשוט, כמעט פשטני, באופן טבעי, העבר הוא עמוק והעתיד לוטה בערפל. אני לא כל כך מדברת על הקיבוץ, אני פשוט לוקחת ממנו את החומרים שלי. האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו. במקרה הזה, מולדתי היא הקיבוץ, האזור, האווירה שבתוכה נולדתי. לפעמים זה מדבר על הדברים של עכשיו, ולפעמים זה בהחלט ביקורתי, אבל זה תמיד עם איזה געגוע, ואף פעם לא חד משמעי".

תפקיד האומנות: לגרום לאנשים להיפגש

עתר גבע (50), בוגר המדרשה לאומנות ובצלאל, מצייר ומפסל במדיומים שונים ופועל גם במסגרת "החממה" שהקים אביו, האמן אביטל גבע, בקיבוץ עין שמר. גבע הגיע לרמת יוחנן להציב את פסלו "בעבועבוע". "הגעתי בארבע אחר הצוהריים", הוא מספר, "ואני רואה פתאום מישהי שנוסעת על אופניים עם קולב ועליו שמלה, כמו שלוקחים ליציאה, מחזיקה ככה קולב בחרדת קודש. ואחריה מגיע עוד אחד שלוקח את הרובשקה שלו (חולצה רוסית – מ"ו), ועוד אחד ועוד וככה עשרות עוברים לידי ואני מסתכל: מה ראיתי עכשיו? הם כולם הולכים לחזרה, הם לא מעזים להפסיד את החזרה".

המיצב שלו כולל כ-60 שרוולי פלסטיק שקופים של נוזל מבעבע שמכיל ספירולינה. "הבעבוע", הוא מסביר, "מגרה את תהליך החיים, לקרות עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם". המיצב משתנה מיום ליום, ובשרוולים המבעבעים יש יותר תאים חיים ממה שהיו בו יום קודם.

"בעבועבוע" הוצב במקום שעמד הפעמון הראשון של הקיבוץ, שבו צלצלו כדי לקרוא לחברים להיפגש. "היה לי חשוב לשים את העבודה שם", אומר גבע. "קודם כול, כי אני באמת מאמין שזה התפקיד של האומנות, לגרום לאנשים להיפגש. הצבה של העבודה במקום הזה, בעצם מדברת עם אותו צורך שהיה בהתחלה של הקיבוץ, ואני רוצה להאמין שהוא קיים גם עכשיו".

להקמת המיצב האומנותי-אקולוגי הזמין גבע את בני הנעורים של רמת יוחנן – להשתתף בבנייה הפיזית וגם ללמוד איך לתחזק אותה, מכיוון שבשונה מעבודות אחרות, היא מזמינה את הצופים לגעת ולמשש את גוף העבודה.

בעין שמר, מספר גבע, כבר לא מקפידים על חגיגות העומר והמים. למעשה הוא דור אחרון שגדל בתקופה שבה למסורת, לחג וליציאה לשדה הייתה משמעות.

אז זו חגיגה של נוסטלגיה?
"אני לא בן אדם נוסטלגי. לא שאני לא מתגעגע, אבל אני לא פועל מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך ראייה מפוכחת וביקורתית של אותם זמנים, הדברים הרעים והטובים, ובאמת ללמוד מהם, בשביל לעשות את הדברים יותר טוב הלאה".

התערוכה "דור לדור יביע עומר" מוצגת בקיבוץ רמת יוחנן עד 30 ביוני 2025.
ביקורים | שישי: 13:00-10:00, סיורים מודרכים ב-10:00 וב-11:00 | שבת: 14:00-11:00, סיורים מודרכים ב-11:00 וב-12:00 | קבוצות: בתיאום מראש בטל. 052-4696813