ההרצאה מחויבת להקיף את השאלה מכל הצדדים. מעל במת הוועידה הזו שהייתה גם עריסת תנועת הפועלות, צריך שיישמעו הדברים. עליי קודם להסיר כמה פקפוקים המרחפים באולם: חושבים כי השאלה מוסכמת וצריך להסירה מסדר היום. פקפוקים אלה מעוררים דאגה. נדמה, שההסכמה שהתחילה לפעם בלב כל המוסדות החיצוניים עד מוסדותינו אנו מתחילה להביא סימני קיפאון. וזה מסוכן. היה זמן שדרשנו והאמנו בתיקונים ושינויים בסדרי בראשית ועתה אנו מסכימים לכל. שלושה דברים אנו צריכים להניח בתור יסוד:

א. הגברת העלייה, הרחבתה וקליטתה תלויה בהרחבת ענפי העבודה לפועלת,
ב. על-ידי עמדתה העצמית של החברה בכל צורות ההתיישבות בכפר ובעיר יאופשר קיומנו,
ג. רק מתוך ההכרה הלאומית והחברתית, שהאישה העובדת תלווה אותה, נאפשר להקים את בנייננו הלאומי והחברתי. לא תיתכן ארץ ישראל עובדת, אם החברה לא תחשוב את עצמה כגורם בלתי אמצעי בבניין זה.

מספר החברות בארץ עולה עד 6,000. אם ננתח מספר זה על-פי העבודות שהחברות עוסקות בהן, ניווכח שמספר העובדות בחקלאות קטן מאוד. בקבוצה מתחבטים בשאלה זו, אם כי אין לכחד שיש קבוצות שגם שם צריכה לעמוד השאלה על מצב החברה ועמדתה. אבל בעיר מביט הציבור על עבודתה של הפועלת כעל ארעית ורוצים לפטור אותה בדברים של מה בכך. ואם אומנם כולנו חושבים את העבודה החקלאית למקור חיינו, לא אוכל להימנע מלהגיד, שבשום אופן לא נוכל לפתור על-ידי החקלאות את שאלת הרחבת העלייה של הפועלת ומן ההכרח שתימצאנה שם אלפי פועלות ובשבילן מוכרחים למצוא נקודת אחיזה.

יש אומרים שעבודת הפועלת רק זמנית, היא עד יעבור זעם. דעה זו רעה מאוד, כי היא שוללת את האפשרות להעיר בצורך של רכישת מקצוע. לארצנו באות חלוצות בגיל של 18–19 שנה. הן יכולות עוד לעבוד בעבודה יוצרת איזה שש שנים, עד שהן נכנסות לחיי המשפחה. אין להתחשב עם מצבה הארעי של החברה ומשום כך לא להקנות לה מקצוע ואפילו אם זה יעלה בכסף. בטח יראו, שאין הרבה מקצועות שיתאימו לחברה, שהרבה מקצועות גורמים לניוון הגוף, אבל מדוע אין מביאים בחשבון, ששירות בבתים פרטיים מביא לניוון הרוח?

טוענים שקשה לפועלות העבודה בבניין מפני להט השמש, אבל הרי גם בגן לוהטת השמש. טוענים עוד, איך תעבוד החברה בזגגות, אם החלון נמצא בקומה השנייה והשלישית, ורוצים להשכיח שאפשר להוריד את המסגרת של החלון לקומה הראשונה. ובעצם בניין הקיר, האם דווקא החבר, שהוא יותר חזק, צריך לעמוד אצל הקיר והחברה צריכה להגיש את הלבנים, ולא להפך? לו הייתה ההבנה ההדדית, הייתה החברה תופסת את המקצוע וגם היה משתנה יחס נותני העבודה.

פעם הייתה חרדה לכל בית שנבנה על-ידי הפועלים העבריים. והנה בנינו את הבתים והם עומדים. יש יחס מקובל ואין חושבים על אפשרות של שינוי. יש מקצועות שאפשר לקבל אותם במונופולין – צבעות, זגגות וכדומה, ועלינו להכניסם למסגרת של העבודה לעובדת. ואין זאת שאלה של רצון להסתדר בלבד. אנו מחפשות זכות על עבודה. לא ייתכן להשאיר את הפועלת במצב של חוסר עבודה מתמיד. פחות רחמנות ויותר הבנה!

אני דורשת חלוקה צודקת, וכדאי היה באמת להוציא להפגנה אלפי חברות ולעמוד על דרישה צודקת זו. לא ייתכן שהעבודה המתאימה בשביל פועלת לא תהיה בידינו. אפשר להכניס הרבה חברות למושבה, זה חשוב מאוד. זה ירים את המצב החברתי והתרבותי של החברה, וזה חסר לגמרי בעיר, שם מצבה החברתי והתרבותי לקוי לגמרי. היא אינה לוקחת כמעט שום חלק בחיי הציבור, ואל לנו לשכוח שאלו צריכות להיות המחנכות של הדור הבא.

חשבנו לסדר קבוצות פועלות. רגילים היו לראות את זה כמנזר. אך עכשיו כבר התרגלו. על-ידי הקבוצות היית לנו מטרה לקרב את החברה להסתדרות ולציבור, כי כל עוד שתישאר מורחקת מהציבור, תישאר החברה חסרה כל עניין ותוכן בחיים ובעבודה.

מהדו"ח במושבות הדגישו לנו שיש אחוז כזה וכזה של חברות. למה לא מציינים את אחוז החברים? למה מבליטים את אחוז החברות? העיקר הוא שאחוז זה או אחר של החברות מכניס לדפיציט (גירעון). רצוי כבר שנעשה אנחנו את הדפיציט בעצמנו, ואולי לא יהיה אז דפיציט כלל.

יש הבדל בין מחוסרות העבודה בחבורה, ובין הבודדת. ההרגשה בחבורה די קשה, שם עוד שורר 'היחס', חסרים הכוחות המדריכים. החבורות אומנם שימשו לנו בית קליטה רב ואולי יימצא בהן גם הפתרון לעובדת, בכל זאת הן מקבלות גם עזרה בשביל זה. אם מכניסים יותר עובדות דורשים כסף בעד כל חברה. מדוע אין דורשים את זה בעד חבר? זה גורם להרגשה קשה מאוד. הייתי מכנה את הדבר הזה בשם 'נדוניה'. זה רק מוכיח ששאלת הפועלות קיימת באופן מיוחד.

והא לכם עובדה חותכת: מבית העולים הוציאו ציבור גדול של פועלות ונשארו 25 חברות שבשבילן לא מצאו סידור והן מתגוללות במלונים… בתי החרושת של גולדברג, המחצלות והטבק אינם עוד הפתרון. הכרחי לסדר משק עזר. ולמוסדות המסייעים לחברות צריכה להיות הדאגה לרכוש קרקעות בכדי לאפשר להן עבודה יצירתית.

משקי הפועלות – נקודת האור היחידה לחברות בארץ ובחו"ל. זהו המקום העיקרי והחשוב ביותר בשביל הכשרתה וקליטתה של הפועלת. היו זמנים שגם במרכז נלחמנו בעד זה. המרכז לא האמין, ורק הודות לעקשנותנו הגשמנו אותם. לא המרכז יצר אותם אלא החברות המושכות בעול. משק הפועלות אינו בשביל הכשרה בלבד, ואסור לצמצם ולהגדיר אותו כך. הוא בעיניי גם מקום לטיפוח רעיונות. אינני שוללת את ערכו בהכשרה אבל מבחינה אחרת, הוא הוליד את ההעזה, שקמה בין הפועלות לפעולה עצמית, שהן בעצמן מנהלות ומסדרות את המשק והוא משמש למקום של השתלמות משקית ותרבותית. על-ידי משקים כאלו אנו רוכשים גם את האמון של ציבור הפועלים.

מספר משקי הפועלות שבארץ אינו מספיק הן בכמות והן באיכות. השקענו את כל כוחותינו, שלא יהיה דפיציט, וגם המשקים האלו אינם מספיקים לקלוט את המאות שמידפקות על שעריהם, ומשק זה הן הוא הפתרון היחיד לשאלת הפועלות. עלינו להתחיל בפעולות גדולות ונמרצות. כמובן שלא נעזוב ביום גם את עבודות העיר. אבל מוכרחים ליצור מפעל גדול שיעסיק מאות ואלפים פועלות וזה אפשרי רק בחקלאות. הצעתי על יצירת משק של שדה שלחין של הקרן הקיימת למאתיים פועלות ידועה לכם. בשביל לסדר משק כזה בסביבות נס-ציונה, יש כבר הצעה מעשית ותוכנית. אבל אנו מוכרחים גם לסדר משקים כאלו באדמות הקרובות לערים. הקרן הקיימת מוכרחה להקציב שטחים גדולים לכך.

אני רואה הכרח לגשת להקמת משק פועלות למאתיים חברות. גם הקרן הקיימת נוטה להסכים לזה עכשיו. נעשו גם הצעדים הדרושים לכך. הגדוד הגדול הזה אל יפחיד אתכם. כשם שלא האמנתם במשק של 25 חברות, והוא בכל זאת הצליח, כך נקווה שגם זה יצליח. נחוץ לזה סכום של 15,000 לי"מ (לירה מצרית), ואם נעשה דבר גדול, נוכל גם להשיג את הסכום הגדול הזה. והסכום הזה צריך להינתן בשלמותו. המשק הגדול מבטיח להקטין את הפסיביות ולהגדיל את אקטיביותה של החברה. במשק הזה נוכל גם להכניס ענפים להספקה עצמית, כמו סנדלריה, פחחיה, תעשיית בד (אך לא בית חרושת לסגירות!)

המשק הזה ילמד את הקהל להאמין ולבטוח ביכולת הפועלת. מתוך חשיבות המפעל הזה לכל הציבור, אני מאמינה שתימצא גם קבוצת החברות אשר תתמסר להגשמתו. אני מאמינה שהציבור יעשה את כל אשר בכוחו וגם יוציא לכך מהמשקים את החברות המנוסות ביותר.

להתיישבות החדשה אומנם אין כסף, אבל משק הפועלות איננו התיישבות חדשה. יש גם מקורות אחרים, כמו הסתדרות הנשים, שצריך לנצל את כספיה ההולכים למפעלים בלתי פרודוקטיביים. אני חושבת כבר עכשיו על המשק השני בג'ידרו. בנס-ציונה יעלו עוד בניסן, ושמחת ציבור הפועלים תהא לא פחות גדולה משמחת ציבור הפועלות.

ועכשיו מילים אחדות על נשי החסידים. רבה הדאגה לגורל התיישבות זו. אני מפקפקת, אם את הנשים והצעירות שלהן ליוותה החיבה לארץ. עלינו למצוא את הדרך אליהן ולשתפן בעבודתנו.

למרכז החקלאי צריכה להיות מחלקה מיוחדת לשאלות אלו, לזרז את העניינים ולסדרם. יש צורך להגדיל ולשכלל את המשקים הקיימים, יש צורך בעזרה מדעית, מן ההכרח לסדר ועדה מפקחת על משקי הפועלות, כי החברות שיצרו אותן תלכנה לעבודות אחרות, והמשקים עוברים לרשותן הגמורה של החברות החדשות הבאות במקומן.

שתי עשרות שנים עברו, מאז באו החברות החלוצות הראשונות. אלפים נצטרפו במשך השנים לרעיון של עבודה עצמית ויצירת חיים עצמיים חדשים. אנו נמשיך את העבודה הזו עד שתהיה לנחלת הרבים.

דבר, 8.2.1926