"דובדבנים קוטפים כמו בפינצטה", אומר שמעון גואטה, ומדגים: "צריך לתפוס את העוקץ – ה'מקל' – באצבע וזרת, בזהירות ודיוק". דובדבן שנקטף בלי המקל, הוא מסביר, יתקלקל במהירות, ינופה בשלב המיון ולא יגיע לשיווק. במקרה הטוב ייאסף בנפרד ויהפוך לריבה. דובדבן שנופל מתבזבז.

הביטוי "צ'רי פיקינג" אומנם קיבל משמעויות שליליות, של מבט סלקטיבי על המציאות בהתאם לעמדת המתבונן, אבל יש בו אמת: דובדבנים צריך לקטוף אחד-אחד, בקפדנות, בתשומת לב. אין טעם לעבוד עם כפפות. צריך הרבה רגישות. כל דובדבן מקבל יחס אישי, עדין וסבלני. זה לא פשוט כשעונת הקטיף של הדובדבן בישראל אורכת כשבועיים-שלושה בלבד, בהתאם לאזור. הפרי נקטף לסל, נאסף בארגזים קטנים ונשלח למיון ואריזה.

פירות ופרות

גואטה, בן 30 ממושב עלמה בגליל העליון, מנהל את המשק המשפחתי יחד עם אביו שלום. חוץ ממטע דובדבנים, יש במשק גם מטעי אגס ושזיף, עדר פרות במרעה ולול.

מה שמטריד אותו יותר מכול בימים אלה הוא גיוס עובדים לימי הקטיף. "דובדבן ומשמש מבשילים ראשונים, אחריהם באים השזיפים ושאר פירות הקיץ. מדובר בתקופות קצרות של הרבה עבודה ונדרשות הרבה ידיים עובדות מיומנות. כל החקלאים באזור מחפשים עובדים לקטיף באותו הזמן".

את שורות עצי הפרי במטע מאיישים, לצד גואטה, עובדי חקלאות מתאילנד. חלקם עובדים במשק בקביעות, רובם גויסו בהשאלה ליום-יומיים ממשקים שכנים, כדי שיספיקו לנצל את חלון ההזדמנויות הצר שמספק הטבע, לקטוף את שפע הפרי שעל העצים. "כמו שאני מלקט דובדבנים במטע, ככה ליקטתי עובדים הבוקר. דיברתי עם חקלאים באזור ואספתי 15 עובדים מהמשקים הקבועים שלהם ב-6 בבוקר. אני מתקשר לכל מי שאפשר".

ככל שעובר הזמן, קשה יותר למצוא עובדים. "העובדים הדרוזים באזור הולכים ומזדקנים. הצעירים לא מגיעים. נשארו חבר'ה בגיל 70 ומעלה. אני מאוד רוצה להעסיק עובדים ישראלים צעירים, בלי מתווכים, שכל מה שאני משלם יגיע לעובדים. כשמדובר בצעירים ישראלים שעכשיו סיימו צבא ובאים לקטוף, ברור לי שזה חצי בשביל העבודה וחצי בשביל החוויה ומתוך שליחות, גם אם מי שבא בתור פועל יכול לעשות הרבה כסף ביום עבודה בקטיף".

שישה עובדים קבועים נחוצים לניהול המשק. לפרות יש תקופות שבהן הן מפוזרות במרעה, ואז צריך לוודא שיש להן מזון ולאסוף עגלים שנולדים בשטח. בקיץ הן קרובות יותר למים, בחורף קרובות יותר לאוכל, כי יש פחות במרעה. "אני בעיקר מוודא שהכול בסדר. בתקופות האלה מסדרים את מה שלא היה לנו זמן לסדר בעונה. בתקופת קטיף נחוצים לנו תשעה-עשרה עובדים בכל יום. אבל בשביל חודשיים בשנה אין לי טעם להעסיק יותר עובדים כל השנה. החודשיים האלה לחוצים מאוד".

זה פירושו של משק עזר

השנה המצב דחוק. הדובדבנים כבר מבשילים על העצים וצריך להספיק לקטוף כמה שיותר. אבל לגואטה יש אורך רוח. ליבו אומנם רגיש כמו פרי הדובדבן, אך הוא יציב ושקול כמו סלע גלילי. למרות גילו הצעיר, הוא בעל ניסיון ולמוד הצלחות ואכזבות. רק בחמש השנים האחרונות התמודד עם 18 חודשי מלחמה, שברובם היה המושב תחת התקפות של טילי חיזבאללה, סכנה לחדירות מחבלים, פינוי ארוך של רוב המושב וחודשים ארוכים בשירות כיתת הכוננות ומחסור בעובדים.

לאלה קדמו מאבק ברפורמה הרסנית בענף ההטלה שאיימה לחסל את הלול המשפחתי, ורפורמה במים שערערה משקים חקלאיים באזור. אם לא די בקשיים מעשה ידי אדם, נוספו להם גם אתגרי הטבע שהולכים ומתגברים בשנים האחרונות: מגפה עולמית, השפעת שינויי האקלים שהגבירו את החשיפה למחלות בעופות ובבקר, חורף יבש שחייב השקיה של המטעים לאורך חודשים רבים, והקיץ שמתחמם יותר ויותר משנה לשנה.

המציאות סביבו סוערת, אבל גואטה ניחן בשקט פנימי. כמו כל חקלאי, הוא יודע שהסערה תחלוף, מקבלי ההחלטות בירושלים יתחלפו. הוא כאן כדי להישאר. "אני עובד במשק מאז שאני זוכר את עצמי. מסתובב במטעים מאז ומתמיד. כילד הייתי קוטף, נוסע עם אבא בטרקטור לסדר את המכלים לפועלים, או סתם מטייל. זאת החצר האחורית שלי. כשהיינו קטנים היינו הולכים למטעים לשים מלכודות לבלבל את המזיקים. מגיל 13 כבר הייתי מסתובב בין הפועלים, מדייק אותם, עוזר, סוחב ארגזים. כך גם עם הפרות והלול".

אביו נולד וגדל גם הוא במושב. הוא עוד זוכר את השנים הראשונות, כשכל שתי משפחות היו שותפות בסוס ופרה. "היה לנו משק עזר, שיהיה ממה לחיות פה. היישובים היו מנותקים מכל העולם. לא הייתה תחבורה ציבורית, לא היה כלום פה".

הוריו הגיעו לגליל מטריפולי, לוב, אחרי עצירה בכפר יונה. קהילת יוצאי לוב אמרו להם 'ציונות, אתם מיישבים את מדינת ישראל'. ב-1949 הגיעו לעלמה.

מפזרים את הביצים

המשק התחיל בגידולי טבק. כדי להשקות את המטע היו סוחבים חביות מלאות במים למטע, ושם משקים ידנית עם ג'רה גדולה. "מילדות אנחנו עובדים. לפני שהייתי עולה להסעה לבית הספר, הייתי צריך להוציא את הכבשים למרעה. אימא שלי הייתה מחכה עם הילקוט והייתי צריך לעלות לאוטובוס. אהבתי את זה מאוד". כדי לפרנס את המשפחה, שהגיעה עם קבוצת עולים מלוב להקים את המושב, עבד אביו ימים רבים מחוץ למושב, כטייח. אימו גידלה עשרה ילדים בשממה על גבול לבנון.

לאט לאט המושב התפתח. ב-1968 נטעו את מטעי האגסים. ב-1997 נטעו מטעים נוספים. "הרבה חבר'ה עוזבים את החקלאות כי קשה פה", אומר בצער גואטה האב, "כל יום מתרוצצים בשביל להשיג עובדים ומי שגוזר את הקופון זה הסופר, זה לא אנחנו".

90% מחברי המושב מגדלים בעצמם את לולי המטילות במשק. "אנשים לא משכירים את המכסות שלהם ולא עושים סחר-מכר", אומר שלום. "קמים בבוקר, נכנסים ללול, אוספים ביצים, מטפלים בעופות. זאת הפנסיה שלהם והם מתכננים להמשיך לעבוד בלול עוד הרבה שנים. בחקלאות אי אפשר לעבוד מהחודש הזה לחודש הבא. צריך להשקיע להרבה שנים קדימה. בלי זה אתה לא מתקדם. כך גם מבחינת המחשבה לעתיד.

"לאישתי, שהייתה גננת, יש פנסיה וקרן השתלמות. הפנסיה שלי מושקעת בלול. זה יאפשר לבן שלי להמשיך במשק, להמשיך לעבוד ולהתפרנס מהחקלאות. ב-2014 בניתי לול חדש, בהתאם לרפורמה שהייתה אז. סיימתי לשלם את ההשקעה רק בשנה שעברה. הכנסתי שם מכונה לאיסוף ביצים, וזה עוד איזה 50-40 אלף שקל שצריך לשלם. בינתיים העבירו עוד רפורמה שדורשת לבנות לולים אחרים. אלה לא דברים שקורים בקצב של רפורמה כזאת או אחרת. אנחנו ממשיכים להשקיע בעדר, בלול, במטעים. אנחנו אנשי חקלאות". הוא מלטף עגל שמבקש את קרבתו. "המסכן ננשך על ידי זאב בשטח המרעה. אבל אנחנו משקמים אותו ושומרים עליו. הוא יהיה בסדר. אם אין אמונה אין עתיד. אנחנו לא מוותרים על כלום".

עבור שמעון הצעיר, העבודה במשק עם אבא שלום הייתה טבעית. "אבא הבין שבחקלאות אתה חייב לפזר את הביצים, לא לשים את כולן בסל אחד. לפזר את הסיכונים. חקלאות זה תחביב יקר מאוד ומסוכן".

גואטה מנהל את המשק עם אביו כבר שלוש שנים. יש לו ארבע אחיות: האחת מהנדסת חשמל, השנייה לבורנטית במעבדה של בית חולים, השלישית סטודנטית והצעירה בשירות לאומי. אימא גננת בפנסיה.

"הייתה תקופה שחשבתי להיות אדריכל נוף. ההורים כל הזמן אמרו לי, 'תלמד מה שאתה רוצה, רק תלמד'. הלימודים היו מעניינים וכיפיים. סיימתי לימודי אדריכלות נוף במכללת תל-חי. אני יכול לשבת שעות על המחשב ולייצר הדמיות לתכנון נוף. אבל בתחום הזה אפשר למצוא עבודה בערך בקו מחיפה, נצרת, דרומה". הוא עבד חודשיים במשרד בחיפה, אבל מהר מאוד הבין שהנסיעות והישיבה תשע שעות על כיסא אינן בשבילו. "נתתי את הצ'אנס. ניסיתי לעבוד בתחום, אבל הבנתי שאני נמשך למשק. עכשיו אני מנסה קצת, בקטנה, גינות פרטיות, בזמן שלי. עכשיו עם המלחמה, לא יודע כמה זה יוכל להתפתח".

כל חייו חי במושב. אחרי הצבא ניסה לגור בתל אביב, אצל קרובי משפחה. "לא מצאתי את עצמי בעיר וחזרתי הביתה אחרי חודש, בלי להסתכל לאחור".

דובדבן אדום, דובדבן לבן

מצוקת העובדים מורגשת לא רק בעונת הקטיף העמוסה. "אילו היו לי שישה עובדים קבועים המצב היה טוב. כרגע יש לי אישור רק לשלוש ויזות עבודה", הוא אומר בתסכול. "הכול תלוי בהקצאות מהמדינה ובהגעה של עובדים. אני לא קובע כמה ואת מי אני אקבל. מתקשרת אליי חברת כוח אדם ואומרת לי 'יש נחיתה של עובדים בתאריך זה וזה, אתה צריך לשלם את האגרה'. אני משלם והעובדים מגיעים אחרי חודשיים. אנחנו דואגים לעובדים שלנו להכול. למזלי יש הרבה עזרה הדדית בין המשקים באזור".

הקצאת העובדים נעשית לפי אזור וסוג עבודה. המלחמה הקשתה עליהם עוד יותר. "עד לפני חודשיים היינו אזור אדום. לא יכלו להגיע אלינו עובדים חדשים מתאילנד. רק כאלה שהיו כבר בארץ ונחשבים חוזרים. בתחילת המלחמה ממשלת תאילנד החזירה הרבה עובדים הביתה. אילו היו עובדים ישראלים הכול היה הרבה יותר פשוט".

מאז האיסור על כניסת עובדים יומיים מהרשות הפלסטינית בגלל המלחמה, המחסור מורגש אפילו יותר. "גם אילו באו ליישובים יותר קרובים למרכז הארץ, בקו התפר, היו יותר עובדי חקלאות מתאילנד פנויים לשיבוץ בגליל".

את הזמן הקצר שיש לקטיף צריך לתכנן ולחשב בקפידה. במטע של משפחת גואטה יש ארבעה זנים שונים שמבשילים בהדרגה. "הראשון להבשיל הוא הדובדבן האדום הכהה, אחריו האדום ואז הלבן. צריך לחשב אילו שורות מבשילות, ואילו זנים לקטוף ומתי. אם יגיע לבית האריזה פרי מזן מסוים מכל המשקים באותו הזמן, יהיה עודף. אנחנו מנסים למנן כדי לקבל מחיר טוב".

שכחו את האזרחים

בחורף לפני שנתיים הוצת המתבן שבו החזיקו מספוא לעדר הפרות לתקופת החורף. המתבן בער במשך לילה שלם ואיתו גם שופל וטרקטורון ששימשו את המשק. "אנחנו משערים שאנחנו יודעים מי הצית. המשטרה עדיין מחפשת. אין להם אמצעים בכלל להתעסק בזה". אף שמדי פעם הם 'זוכים' לביקור של גורמים עבריינים, "לא שווה לאיים עלינו ולגבות פרוטקשן. הרבה יותר משתלם להם לאיים על חברות שנותנות שירות לחקלאות ויש להם כלים חקלאיים. אלה סובלים הרבה יותר". את מבנה המתבן לא שיפצו אבל השמישו מחדש. "צריך פה 200 אלף שקל לשיפוץ, מאיפה נביא סכום כזה?"

המכלאה של העדר, ליד המתבן השרוף, צופה על הכפר מארון א-ראס והעיירות בינת ג'בל ועייטא א-רון בלבנון. עד לאחרונה התנהלו שם קרבות. הכפר הלבנוני מארון א-ראס, שנמצא רק 740 מטרים מהגבול, שימש את מחבלי חיזבאללה לשיגור רקטות ולירי נ"ט על היישובים הישראליים הסמוכים. בקיץ האחרון הרס צה"ל את תשתיות וסמלי הטרור בכפר. כוחות חי"ר, שריון והנדסה נכנסו כבר בתחילת התמרון הקרקעי לכפר. בצה"ל יודעים לומר שכל בית שני בכפר נהרס.

"בשטח מתחת למטע הדובדבן נפלו טילים. בראש השנה צה"ל אמר לנו לקפל את הציוד שלנו והאוכל של הפרות מהשטח ולאסוף את הפרות. היו באזור חיילים, אבל ירו לנו לסככה". בשטחים הפתוחים, שטחי החקלאות והמרעה, לפעמים שומעים את האזעקה, אבל אין יירוטים. "ככל שעבר הזמן ראינו שהירי יותר ויותר קרוב. נפל לנו עוד אחד פה, ממש ליד המכלאה. הפרות היו בטראומה. זאת עונה בעייתית. היו לנו פרות שהסתובבו במרעה, חלקן היו בהיריון והפילו. בהרבה מקרים הפרות המליטו בשטח, אבל לא הספקנו לאסוף את העגלים, כי לא יכולנו להגיע לשטח".

המרעה של משפחת גואטה רחוק כ-100 מטר מגדר המערכת, בין יראון לברעם. "עשינו את המקסימום, אבל היה קשה לשמור על העדר. הצבא חתך גדרות, כי היה צריך לעבור עם טנקים. אין לי טענות, אם זה מה שצריך, אז זה מה שצריך. התוצאה הייתה שמצאנו את עצמנו רצים אחרי הפרות על הכבישים. זה היה הכי מפחיד, כי בתקופת הלחימה אנשים נסעו פה בכבישים בטירוף, במהירות, כדי להיות כמה שפחות זמן חשופים, להגיע כמה שיותר מהר לאן שהם נוסעים. רק לבוא לקחת את הדברים ולברוח. לפגוש פרה על הכביש כשנוסעים במהירות גבוהה זה מאוד מפחיד".

לתחושתו, קבלת ההחלטות כללה שיקולים צבאיים, אבל לא הובאו בחשבון שיקולים אזרחיים. "פניתי לכמה קצינים שעשו ישיבה פה בשטח והתרעתי מהסכנה הזו. אמרתי להם: מרוב שרוצים לפנות מפה אנשים, בסוף מישהו יתנגש בפרה ואז אני אצטרך לבוא, ואתה תצטרך לבוא, כולנו נהיה באירוע ואז יורידו את כולנו בשני נ"טים ונגמר הסיפור. יהיו יותר אנשים חשופים לסכנה. אמרו לי, אתה צודק. ראיתי על הפנים שלהם שהם בכלל לא חשבו בכיוון הזה. ככה עברתי חמ"ל חמ"ל, לפי האוגדות שהתפזרו פה. עברתי אחד אחד. הכנתי להם מצגת כזאת, מודפסת, שיבינו מה המשמעות. צבא זה צבא".

אין לו טענות לדרגות הנמוכות, "אבל מהבכירים שמתכננים את האירוע הייתי מצפה שיחשבו שני צעדים קדימה. לשם התלונות שלי. כמה טנקים התנגשו בפרות ליד המושב".

העובדה שאנשי חיזבאללה חוזרים ליישובים ומתחילים לשקם את מרכזיהם סמוך לגבול מטרידה אותו. "כשאני הולך לפרות ואני חשוף מול הגבול, צלף מיומן יכול לפגוע בי או במבנה הזה. זה בסך הכול שלושה קילומטר מהבתים שלהם".

"אנשים התפנו בעצמם, עד כשנגמר להם הכסף"

למרות הקירבה לגבול והחשיפה לירי רקטות וטילי נ"ט, המושב לא פונה ותושביו מצאו עצמם במלכוד: "המדינה החליטה לפנות יישובים במרחק של עד 5 ק"מ מהגבול, אבל הצבא הודיע על פינוי עד 3.5 ק"מ. אז מצד אחד לא קיבלנו שירותים, ומהצד השני אנחנו לא מוכרים כמפונים ולא זכאים לכלום. אני אומר – איפה המדינה? לקחתם החלטה, תעמדו מאחוריה".

הוא נותן דוגמה לאבסורד: העיתונאי רינו צרור ביקש לשדר מהמושב את תוכניתו בגל"צ. "ערב לפני כן הצבא לא אישר להם להיכנס למושב כי זה אזור מאוים. לא הייתה להם בעיה שאנחנו חיים פה והחליטו לא לפנות אותנו, אבל על האנשים שלהם – נזהרים".

תחושת האיום הייתה נוכחת מאוד. "לילה אחד התעוררתי מסטירה של הדף, מההפצצות של צה"ל בלבנון. אנשים התפנו בעצמם, עד כשנגמר להם הכסף, ואז חזרו כולם. לא הייתה תמיכה מאף אחד". כשפנו לקבל סיוע נתקלו בבעיה: הם לא הוגדרו מפונים ולכן לא היו זכאים לכלום. "מדינת ישראל לא מכירה בנו כמפונים, כנפגעים. מס רכוש לא מכיר בנו כברי פיצוי. הגשנו תביעות, אבל יכול להיות שבסופו של דבר לא נקבל פיצוי, אף שאנחנו מושפעים בדיוק מאותם דברים כמו מושב אביבים השכן. כל הפגיעה וההגבלות חלות עלינו בדיוק אותו הדבר. החלקות שלי מרוחקות 2.28 ק"מ מהגבול. פחות משלושה ק"מ. אין עם מי לדבר".

"הגשנו תביעות, אבל יכול להיות שבסופו של דבר לא נקבל פיצוי, אף שאנחנו מושפעים בדיוק מאותם דברים כמו מושב אביבים השכן. כל הפגיעה וההגבלות חלות עלינו בדיוק אותו הדבר. החלקות שלי מרוחקות 2.28 ק"מ מהגבול. פחות משלושה ק"מ. אין עם מי לדבר"

בין הגדרות הצבא לאלה של המדינה נפלו הרבה מהשירותים האזרחיים. "כמה פעמים במהלך המלחמה סגרו לנו את המרפאה שמשרתת בעיקר את האנשים המבוגרים. אלה אנשים שצריכים שיביאו להם תרופות, צריכים את הרופא שהם מכירים. הדואר לא הגיע. המדינה אמרה 'אמרנו לכם להתפנות, אז מבחינתנו אתם לא מקבלים שירותים'. זה שהצבא לא פינה אתכם זה לא עניין שלנו".

גם את משרד החינוך חיפשו בעלמה בתקופת מלחמה. לדבריו, הילדים למדו במקלט מימי הקמת המושב. 30 ילדים מ-א' עד ו' במקלט אחד. "את ילדי הגן שמו 30 במקלט, ילדים עם ארבע נשות צוות, בלי אפשרות לצאת לחצר. זה סיוט. כשזה מגיע לעופות שלנו, תמיד מזדעקים כל ארגוני זכויות בעלי החיים, אבל מהצפיפות והתנאים הירודים לילדים שלנו לא אכפת להם", הוא אומר בכעס. "המועצה האזורית אחראית על החינוך היסודי – ממלכתי-דתי וממלכתי. העל-יסודי מתפזר בין כרמיאל, סאסא וצפת. בית הספר בסאסא פונה, אז הרבה מתלמידי התיכון במושב לא יכלו בכלל ללמוד. אמרו לנו שמסוכן לשלוח הסעות כי הכביש היה ציר אדום, קחו את הילדים שלכם בעצמכם. תסכנו את עצמכם ואת הילדים, אבל להסעה זה מסוכן מדי.

"בשביל מה אתם מקבלים משכורת? בשביל להגיד לי שזה לא בטוח לנסוע? אז תפנו אותנו. תשאירו את בני ה-50-30 שישמרו ותפנו את המבוגרים. תדאגו לזקנים שאין להם מה לעשות פה, במקום שיסתובבו סביב עצמם או יירקבו בבית. תפנו את הילדים שיוכלו ללמוד. הם רק עברו קורונה. המצב רק התחיל להשתפר מהקורונה, ובאה המלחמה והחזירה אותם אחורה. הילדים לא חזרו למצב שהם היו בסוף הקורונה, אלא עוד חמש שנים אחורה".

לגואטה ברור שהצורך של הילדים בטיפול וחינוך זועק. "יש פה ילדים שלא יודעים לקרוא ולכתוב, משפחות התפרקו בגלל הדברים האלה. זה לא מגיע להם. מה כל כך קשה למדינה לתת להם חבילת פיצוי כלשהי? לדאוג לפסיכולוגים לילדים? למה האטימות הזו? זה אחד הדברים שבאמת נותנים תחושה קשה.

"לתושבי עד 3.5 ק"מ מהגבול דאגו לפחות למשהו. עלינו, שחיים ב-5-3.5 ק"מ מהגבול, עשו ניסוי ביזארי. ללכת עם ולהרגיש בלי. כנראה היה חסכוני למדינה להשאיר אותנו בשטח האפור. רואים פה תסיסה סביב העניין הזה".

חצי שנה אחרי ההכרזה על הפסקת האש עדיין אין עם מי לדבר. "הבעיה שלי זה עם האנשים בירושלים, לא עם האנשים פה. איתם אנחנו יודעים להתמודד. ההורים שלי מתמודדים מולם, סבא שלי זיכרונו לברכה התמודד איתם. האנשים בירושלים הם הבעייתיים. לפעמים אני חושב, אולי עדיף שלא תתנו לנו כלום. רק תעזבו אותנו בשקט. אל תתערבו. לא לטוב ולא לרע. אנחנו ננסה להתגלגל עם מה שיש".

"שוק חופשי נשמע דבר מתקדם, אבל פתחו את הייבוא והמחירים לא ירדו"

המלחמה לא הפריעה, לדבריו, למעריצי השוק החופשי להמשיך לחבל בייצור המזון המקומי. "שוק חופשי נשמע לאנשים דבר מתקדם, חופשי", הוא אומר, ולא מנסה להסתיר את נימת הזלזול, "בפועל, פתחו את הייבוא של בשר. יש ירידה במחירים של הבשר? אין. זה מה שקרה עם השום, פתחו את הייבוא ואין שום ישראלי בכלל. יש ייבוא מסין. מוכרים לך 300 גרם באותו המחיר שקנית קילו שום ישראלי. אני כבר לא מסתובב בסופר. זה מעצבן אותי".

גואטה השתתף במאבק ברפורמה בחקלאות שהובילו השרים פורר וליברמן בתקופת הממשלה הקודמת. "נפגשתי עם אחד היועצים של פורר, שהיה אז שר החקלאות. אמרתי להם, אם תמשיכו עם הרפורמה, זה האוכל היחידי שיהיה לכם במדינת ישראל", הוא אומר ומצביע על הטלפון הנייד. "רציתם הייטק? אני לא חושב שזה טעים. אני יודע לגדל לבד את הפירות והירקות שלי. אחרי שתגמרו את הייצור המקומי, אני יודע מה לעשות כדי לגדל ירקות ופירות מעולים עבור המשפחה שלי. לנו יהיה מה לאכול. אבל מה עם שאר הציבור?" גואטה מצביע על העובדה שרשתות השיווק הן בעלות חברות ייבוא משל עצמן. "הם קונים מהחקלאים תוצרת במחירים שלא מכסים את עלות הגידול, או פשוט מייבאים ולא קונים את התוצרת המקומית, ובכל מקרה מוכרים לצרכנים במחירים כפולים ומשולשים ואף אחד לא אומר להם כלום. משרד הכלכלה לא מוכן להיכנס לזה. לא עושה את התפקיד שלו. יש מדינות שבהן לפי החוק אסור למכור תוצרת ביותר מ-30% ממה שקנית".

"מי שקובע את המחיר בסוף זה לא לפי העלויות שלי, אלא לפי מה שהסופר מוכן לקנות. רשתות השיווק כל הזמן משתכללות בשיטות איך להגדיל את אחוז הרווח שלהם בכל השרשרת, מייבאות, מחזיקות מרלו"גים"

הוא חושש מהכיוון שאליו הדברים הולכים. "עד לפני שנה גידלנו 50-40 דונם אגס. זה 50% ממה שיש לנו. מאז שאבא שלי התחיל לגדל אגס, המחיר שהוא קיבל היה 3-2.5 שקלים לקילו. זה היה בסדר, כי עלות הטיפול הייתה נמוכה, דלק היה עולה כמה שקלים לליטר, השכר לעובדים היה סביר. עכשיו אני עדיין מקבל את אותו מחיר, אבל אני משלם יותר מכפול על דלק, על עבודה. יותר יקר לגדל. ככה זה כשמי שקובע את המחיר בסוף זה לא לפי העלויות שלי, אלא לפי מה שהסופר מוכן לקנות. רשתות השיווק כל הזמן משתכללות בשיטות איך להגדיל את אחוז הרווח שלהם בכל השרשרת, מייבאות, מחזיקות מרלו"גים".

שיקום האזור נראה לו עוד רחוק, אבל חיוני ביותר. "הלוואי שקריית שמונה תתפתח. היא צריכה להיות עיר רצינית. זאת העיר המרכזית היחידה באזור. המדינה לא עושה את זה באמת".

לדבריו, העובדה שקריית שמונה לא חזרה לעצמה מעמיסה קושי נוסף על תושבי האזור החנוקים כלכלית. "בעבר אנשים היו נוסעים לשוק בקריית שמונה. מאז המלחמה הכול סגור, אז נוסעים לטבריה, לכרמיאל, הרבה יותר רחוק".

יש לאן לחזור (?)

כמו רבים באזור, הוא מבין שמי שהעביר את העסק שלו למרכז לא יחזור. "גם אם שכר הדירה והארנונה לעסקים במרכז יקרים יותר, זה עדיין יותר משתלם. המחזור גדל בהרבה כי יש שם יותר אנשים. מדינת ישראל צריכה להתביית על הצפון עכשיו, להגיד שזה חשוב לה, שהפריפריה הצפונית חשובה לה, שקו העימות הזה חשוב לה ולהתחיל לעבוד.

"לא צריך לשפוך פה כסף, צריך לתכנן בחוכמה. השקעות זה דבר חשוב, אי אפשר בלי זה, אבל צריך לתכנן אותן בצורה כוללת. תביאו לנו חכות, לא דגים. לפתח מרכז חדשנות באזור התעשייה בדלתון. לבנות מחדש תשתית בשביל חברות הפודטק שפעלו בקריית שמונה. כל החברות שהיו שם עזבו, כי המדינה לא נתנה להם את הביטחון המספק להיות שם במלחמה. הן התפנו והתמקמו מחדש. תפקידה של המדינה להבטיח לחברות שיהיה להן את הביטחון הזה. למה להן לחזור ולהשקיע בהקמת המעבדות באזור הזה? הרי בטח בעוד עשר שנים שוב תהיה מלחמה. למה להן כאב הראש הזה? צריך להביא לפה אוכלוסייה חזקה יותר, לעודד אנשים לבוא לפה".

מה הכי חסר לך?
"במושב יש בערך עשרה חבר'ה בגילי. בני 40-20 יש כ-30 חבר'ה. יש גם משפחות צעירות. מתוכם עובדים בחקלאות אולי חמישה. בילדותי הייתה פה חברת ילדים גדולה. היו בערך 90 ילדים. מתוכם נשארו בודדים. מעטים גרים בסביבה, הרוב הולכים למרכז. מה יש לחפש פה?

"לאנשים צעירים כמוני אין הרבה סביבה באזור. מישהו פתח פאב במושב. זה נחמד, אני מכיר את האנשים, אבל זה לא מרחיב את המעגל. רוב החברים שלי נמצאים בעמק החולה וחלקם התפנו. עכשיו אני בקטיף אז אני עובד בטירוף ואין לי זמן לבילוי או לחברים, אבל כשאין קטיף זה יותר מורגש. בשביל לצאת צריך לנסוע לחיפה, בשביל לראות סרט אני צריך לנסוע לכרמיאל. אני אוהב את הצפון, את הגליל. אני רוצה לגור פה".

בשנים האחרונות התחילה להתעורר ההרחבה הראשונה בעלמה, במטרה להגדיל את היישוב שמתחיל להזדקן. "היה בום של משפחות צעירות בשנים האחרונות. אני מקווה שזה ימשיך, ולא יהיה כמו במרגליות, שסגרו שם את המעון, את הגנים. יישוב כזה זה יישוב שנגמר.

"בניגוד לאביבים, הבתים פה כמעט לא נפגעו. פה יש לאן לחזור, אבל אנשים לא רואים בשביל מה, אם זו לא משפחה צעירה שבאה בשביל הילדים הקטנים. גם חינוך פה חסר. אימא שלי אומרת לאחותי, שיש לה שני ילדים קטנים: את עכשיו במרכז, מטר מהבית יש לך חוג לילדים, את לא רוצה? יש לך בעוד שעה את אותו החוג באותו המרחק. פה אין סיכוי שיהיה לה דבר כזה".

הוא חולם להקים משפחה במושב. לדבריו, רוב הצעירים עוברים למרכז ומתחתנים, ואז חוזרים ומקימים פה משפחה. חלק חוזרים לפה כבר עם ילד או שניים. "מי שפה לא פותח משהו חדש כי ההרגשה היא של מצב ביניים. אף אחד לא מחדש, לא מתחדש. הכול על אש קטנה. זה מה שמחזיר את כל האזור אחורה. זה לא עוצר אותו, זה מחזיר אותו אחורה.

"אחרי הקורונה ולפני המלחמה הייתה הרגשה של תזוזה חיובית. לא קפיצה מ-0 ל-100, אבל הייתה תזוזה מ-20 ל-60. אנשים בדקו את השטח. ואז באה המלחמה, פתאום פינו את כולם, המדינה גם עשתה הרבה בהלה עם הפינוי הזה. אנשים באמת נבהלו בצדק – כאמור אנחנו מול החיזבאללה.

"אני לא מאמין באמירה שבשנה הבאה יהיה בסדר. אם תשב ותחכה שיהיה בסדר, אז אולי יהיה בסדר ואולי לא. עונה טובה מגיעה במזל פעם בעשר שנים. אם אני רוצה שבשנה הבאה יהיה בסדר, אני צריך לעשות הכול בעונה הנוכחית כדי שהעונה הבאה תהיה טובה.

"זה התלם האחרון. אני לא יודע אם יישאר דור כזה. למה שאנשים יבואו וישימו את הילדים שלהם בקו הראשון אחרי שראו מה שקרה באותם יישובים בגליל? אני מסתכל על הגליל המערבי, שם האזור יותר חזק בזכות נהריה ועכו. אומנם גם של לא פשוט, וקשה להחזיר את התושבים, אבל זה עדיין חצי שעה מהקריות. אני חצי שעה מקריית שמונה ו-40 דקות מכרמיאל. למרכז אני לא נוסע עם הרכב, אני נוסע ברכבת מכרמיאל. יש עיר אחת פעילה – קריית שמונה. צפת היא לא עיר שתלך לעשות בה קניות. כשהולכים לקניות, אנשים רוצים גם לקנות בגדים, נעליים, מוצרי חשמל, הכול. במכולת במושב אתה משלים קניות לפעמים. זה תמיד היה ככה".

גואטה עוד זוכר את הימים שצפת הייתה מרכז תרבותי. "כשהייתי ילד היינו הולכים לפסטיבל הכלייזמרים. זה היה אירוע שהיו עושים עוד כמה דברים סביבו, אז הייתה תנועה. אבל אין שם חינוך פורמלי ובלתי-פורמלי טוב והעיר מתחרדת, אז היא לא מושכת אליה התפתחות".

"קריית שמונה צריכה להיות באר שבע"

גואטה לא יושב ומחכה. בבחירות האחרונות למועצה האזורית החליט לעשות למען המושב והאזור ונבחר למליאת המועצה. "היו אנשים ששאלו למה אני צריך את כאב הראש הזה, אבל אם יש מקום שבו יש לי סיכוי להשפיע – אני רוצה להיות בו".

בחודשים האחרונים הצטרף לחבורת הצעירים בארגון 'מצפינים'. "יש לנו קבוצה של 25 צעירים שמנסים ביחד לקדם מדיניות לטובת הצפון. זה כבר קורה, רק צריך לא להפריע לזה".

"בדרום היה אירוע מזעזע, אבל זה היה נקודתי. תוך שלושה חודשים הצבא השתלט על האירוע, רוב היישובים יכלו לחזור וראשי הרשויות היו על זה. פה אנחנו כמעט שנתיים באירוע, וכל מי שצריך לטפל בעניינים משרכים רגליים. גם ביחס לפתרון הביטחוני"

יש לו הרבה ביקורת על התנהלות המדינה סביב המנהלת לשיקום הצפון. מגלגול האחריות בין מנכ"ל משרד ראש הממשלה לראשי מנהלת מתחלפים, התוכניות והתקציבים שקוצצו וגולחו מפה ומשם, התקציב שנראה גרנדיוזי אבל רובו מוקדש למימון הפינוי המתמשך, דרך חלוקת התקציב בין רשויות בכל המרחב הצפוני של ישראל כמו כרמיאל ועכו. "אז מה נשאר ליישובי קו העימות? רוצים לשקם? אז תעשו. גם אם תתנו 2 מיליארד, לפחות תשימו אותם במקומות שבאמת צריך. אבל שלא יגידו לי שנותנים לצפון 31 מיליארד בתוכנית לעשר שנים. זו סתם עבודה בעיניים. לאן הולך הכסף? התחושה המרכזית היא שמורחים אותך".

אז מה משאיר אותך פה? חקלאות אתה יכול לעשות גם במקומות אחרים.
"אני ציוני. בדרום היה אירוע מזעזע, אבל זה היה נקודתי. תוך שלושה חודשים הצבא השתלט על האירוע, רוב היישובים יכלו לחזור וראשי הרשויות היו על זה. פה אנחנו כמעט שנתיים באירוע, וכל מי שצריך לטפל בעניינים משרכים רגליים. גם ביחס לפתרון הביטחוני.

"גם לפני המלחמה הדרום היה יותר מפותח מפה, כי המדינה החליטה ששם צריך לפתח. צריך חזק את הצפון כצפון, ולא כפריפריה של משהו אחר. למה אני צריך להיות נספח של המרכז? אני צריך לחזק את עצמי. הצפון צריך לעמוד בפני עצמו, כמו שבאר שבע עומדת כמרכז בפני עצמה. צריך לעשות את זה גם בקריית שמונה. זה יותר קשה בצפון, ויש הרבה רשויות שמתקוטטות אחת עם השנייה במקום לשתף פעולה, אבל צריך שיהיה מבוגר אחראי שיגיד 'ככה אנחנו רוצים שיהיה פה'".

גואטה לא מדמיין את עצמו חי במקום אחר. "אני מקווה שלא יבוא רגע שאני אגיד זהו, חלאס, לא רוצה יותר. בשביל זה המדינה צריכה להיכנס לאירוע. אם זה לא יקרה אז הצפון יהיה בבעיה, ואם הצפון יהיה בבעיה אז מדינת ישראל גם תהיה בבעיה. מי שלא רואה את זה הוא או עיוור או טיפש".