עשרות אלפי דונמים נשרפו בגל השריפות שהיכה בהרי ירושלים לפני חודש. מכבי האש קבעו שלא מדובר בהצתה לאומנית, אך שאלת השיקום נשארה פתוחה. שטחים עצומים שהיו עד כה ירוקים, מלאי חיים – של עצים, יונקים, בעלי כנף, זוחלים ועשבים שונים, נותרו מפוחמים וקירחים. צלקות נוף שבשריפות קודמות התחבאו במעמקי הגאיות, נגלים כעת לעין בכל נסיעה בין ירושלים לתל אביב, שמבהירה את היקף הפגיעה. השאלה מה כדאי, נכון ואפשר לעשות עם האזור שנשרף מנקזת אליה פוליטיקה של אקולוגיה, מאבק על תקציבים ותפיסות עולם בנוגע להתערבות האדם בטבע.

"אימא שלי גדלה בפולין. בתור ילד ספגתי ממנה הרבה מאוד פחד משיטפונות, ולא ידעתי על מה היא מדברת. איזה שיטפונות יש פה?", מספר ל'דבר' הביולוג פרופ' אבי פרבולוצקי בשיחה בביתו במושב שואבה בהרי ירושלים. "עד שיום אחד בבגרותי כמעט נסחפתי עם ג'יפ בשיטפון בנחל פראן. כמו שרואים יצאתי מזה, אבל יצאתי בצד השני של הנחל עם רגליים רועדות ופה יבש מפחד, והבנתי מה זה כוח של שיטפון. אותו הדבר עם האש. אלו כוחות טבע שיכולים להיות יפים ונהדרים וחיוביים, וברגע אחד הם יוצאים משליטה ואתה אבוד מולם. הם רצים יותר מהר ממך, הם חזקים יותר ממך, אז מקצועית ההסתכלות שלי על אש מאוד אמביוולנטית".

ביתו של פרופ' פרבולוצקי, הצמוד ליער הקדושים, היה בסכנת שריפה כמה פעמים בשנים האחרונות, ולכן עמדותיו בנוגע לאורנים, כיבוי ומשבר האקלים מפתיעות. בשריפה הגדולה האחרונה, זו שהחלה ביום הזיכרון לשואה והגבורה והמשיכה ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות, היו פרבולוצקי ואישתו מחוץ לביתם. כשחזרו אליו, מתוך העשן שאפף את כל האזור, הופתעו לגלות שהמתקן הייחודי שהומצא ביישוב והוצב על גג ביתם, כיפת מים, יצר מיקרו-אקלים שהגן על הבית.

"האזור הזה הפך להיות מוקד שריפות בישראל. הגענו לפה לפני 25 שנה, וחוויתי כבר שבע-שמונה שריפות. לא כולן בסדר הגודל הזה, אבל משמעותיות ורלוונטיות". מאז 1989 חבר פרבולוצקי בוועדות חקירה שמוקמות אחרי שריפות גדולות, שהוא מכנה 'לאומיות'. השריפה הראשונה ב-1989 בכרמל לא הייתה גדולה, אך נחרטה היטב בתודעה הישראלית בעידן של ערוץ טלוויזיה אחד. "עשו טלתרום כדי לאסוף כסף לשיקום", הוא מספר, "גייסו 7 מיליון שקלים, ולשמחתנו חלק הלך להקמת תחנת כיבוי על הכרמל, מה שהוכיח את עצמו, והחצי השני למחקר".

פרבולוצקי, אז חוקר במכון וולקני, התבקש להתייצב ולייעץ בוועדת החקירה שתדון ותכתוב דו"ח על השריפה ואף תמליץ לגופים הרלוונטיים מה נכון לעשות כדי למנוע הישנות של השריפות וכמובן, שאלת השאלות, איך לשקם. בהתחלה סירב בטענה שאין לו מה לתרום לדיון, אבל אחרי שהזדמן לכנס בצרפת, הבין שיש לו מה לחדש. "נחשפתי לדבר שנקרא אזורי חיץ, זה מה שהם עשו בצרפת. הרעיון היה להניח שיש שריפות, אז בואו ננסה לשמור על הדברים החשובים, שזה בעיקר יישובים ותחנות חשמל. כלומר לחלק את היער לאזורים וביניהם אזורי חיץ מתוכננים טוב ומתוחזקים. ההיגיון הזה נכנס למסקנות של הוועדה הזו, אבל הן לא יושמו. עד אז המפגש יער-אוכלוסייה בישראל לא טופל".

יין, אוכל ים תיכוני, מזג אוויר טוב, אנשים נחמדים – ושריפות

פרבולוצקי מסביר שבכל אזור שיש בו אקלים ים תיכוני, כלומר קיץ ארוך, חם ויבש ובני אדם מסתובבים בחוץ ויש מה שיידלק – הוא נדלק. "כל אגן הים התיכון, מפורטוגל עד אלינו, מכה כל קיץ במקום אחר, באותה מכה בדיוק. שריפות יהיו כאן, ובעיקר היו כאן". לדבריו, המחקרים מראים שהצומח הישראלי מורגל לאקלים, ובין השאר גם לשריפות. יכולת ההתאוששות מהירה, תוך 30 שנים חוזר החורש למצב שהיה בו לפני השריפה, אבל כבר בתוך שנה הכתמים השרופים מתמלאים בצומח ירוק. "יש חמישה מוקדים עולמיים של שריפות, בהם אנחנו. יש במוקדים האלו דברים טובים: עושים יין, אוכל ים תיכוני, מזג אוויר טוב, אנשים נחמדים, ועל הדרך גם שריפות. זה הולך אחד עם השני".

ממתי בהיסטוריה של ארץ ישראל יש שריפות?
"כמו במקומות אחרים, האנשים פה חיו בעיקר מחקלאות, עד למהפכה התעשייתית, אז הם בארו יערות, זה היה מקור האנרגיה. הארצות היו קירחות. אתה רואה תמונות של ישראל ב-1948, יש שירים על אדמת טרשים, זה מה שהיה פה, אז לא היה מה שיידלק".

בניגוד לדעה הרווחת, פרבולוצקי טוען שהאורנים הם לא ייבוא מאירופה, ושהאורן הירושלמי היה, על פי מחקרים, כ-20% מהצומח הטבעי בארץ ישראל באלפי השנים שלפני הכריתה המסיבית והחקלאות. "כולנו חשבנו שזה נטע זר, אבל אז חקרו את הבוץ בכנרת ובים המלח, שהוכיח שמה ששלט כאן בצומח הטבעי של ישראל דאז היה אלונים ואלות, ואז הוא מראה שהאלונים יורדים ויש יותר זיתים, כלומר טרסות וחקלאות.

"פתאום אחרי 50 שנה של נטיעות, בשנות ה-80, יש לנו ארץ ירוקה. לכן השריפות הגדולות התחילו מ-1990, אף אחד עד 1989 לא הבין את זה בכלל, לא ראה את זה קורה מול העיניים. פתאום יערות בשפע, רוב הפעילות החוץ-ביתית שלנו היא ביער הנטוע, לא בחורש, כל הפיקניקים, קמפינגים. בנינו סביבה שנעימה לנו, אבל גם נשרפת. אתה כל הזמן חי בשאלה הזו, מה אני רוצה? אני לא יכול גם וגם, כי ככל שיהיה לי יותר יער, והוא יהיה יותר גבוה ומוצל וירוק ונעים רוב השנה, ככה הוא גם נדלק יום אחד ויוצא משליטה".

גם אזורי החיץ אינם פתרון קסם להתמודדות עם הסכנה בשריפות האדירות שמתרבות בשנים האחרונות. מעבר לכך שאת אזורי החיץ צריך לתחזק, אפשר בידי אדם או בצורה המקובלת במזרח התיכון – רעיית עזים הניזונות ממה שעתיד להיות דלק לשריפה כשהוא מתייבש – הם לא תמיד עוזרים. פרבולוצקי אומנם ייבא את הרעיון הזה לישראל, אבל גם הוא טוען שהעובדות בשטח מוכיחות שפעמים רבות זה לא אפקטיבי, בטח במשטר רוחות רציני בתוספת יובש ומחסור במשקעים.

"אתה חייב להיות צנוע לנוכח השריפות האחרונות, ולהגיד שאנחנו לא מבינים כמעט כלום, ואנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה. בשריפה האחרונה הכרמים בצד כביש אחד נפגעו אבל לא נשרפו. הם נחרכו, והאש עברה ברוח מצד לצד, מעץ לעץ. היא עברה מהיער לחורש, ובאמצע המכוניות, רוחב של מטרים רבים, אז אתה אומר 'אזורי חיץ' – לא בטוח שזה עוזר בכלל למשהו גדול. לדברים קטנים אולי זה עוזר, אבל  יש כאן סימני שאלה שאנחנו לא יכולים להתעלם מהם".

מה עם הגורם האנושי? היו גם הצתות מכוונות.
"אני לא אומר שאין הצתות, אבל רוב השריפות הגדולות הן לא הצתות לאומניות. זה נוח לגורמים הממשלתיים המעורבים לשים את האצבע ולהגיד, 'הנה, זה הערבים עוד פעם'. ככה גם הם מורידים מעצמם אחריות". לטענת פרבולוצקי, לפחות שלוש מהשריפות הגדולות בשנים האחרונות נגרמו בשוגג בידי צעירים ובני נוער, אחרי שהכנת קפה עם גזיה הסתבכה.

פרבולוצקי מספר שלקק"ל הייתה בעבר מדיניות מאוד ברורה. "על כל עץ שנשרף, אנחנו נוטעים עשרה, התשובה הציונית ההולמת. זה מדהים אותי להגיד את זה, אבל עד 1990 לא הבנו שלא משנה מה נעשה לאורנים – הם יחזרו ובעוצמה עוד יותר גדולה אחרי השריפה. הביולוגיה של האורן היא כזו שמהאצטרובלים שהם מפיצים, עם מאות ואלפים זרעים כל עץ, ייצא יותר מעץ אחד. לא הבנו את הדינמיקות האלה. עד אז אף אחד לא התעסק עם זה בארץ, לא היה אף חוקר מומחה בתחום. היום אנחנו יודעים שאנחנו תקועים עם האורנים לתמיד.

"הציבור רוצה להחזיר את הנוף שהיה אתמול תוך יום, אבל זה לא יקרה, אין דרך שזה יקרה. אם ניתן לטבע לעשות את שלו, וזה יהיה פלוס מינוס 30 שנה".

"יש עצים שאפשר לשגר ולשכוח, אבל אלו העצים שאחר כך גורמים לשריפות"

להבדיל מהגישה של פרבולוצקי, שמשלים עם קיומן של שריפות, האגרונום אסף בשן טוען שכפי שהאדם התערב בטבע בשתילה, בכריתה ובבנייה, הוא צריך להפעיל את כוחו לחיוב. "צריך לשלב בתוך היערות גם עצי חורש טבעיים לאזור, שהצימוח שלהם איטי יותר, אבל גם השריפה שלהם איטית יותר", אומר בשן ומדגים בעזרת הסרטונים של ניסיון ההצתה שפורסמו בימי השריפות האחרונים, שבהם עצי הזית שניסו להדליק לא נענים לאש.

"אפשר לתת ליער להתחדש, אבל יש לזה מחירים כמו השיטה הכחלחלה שהתבססה והיא פולשת. ביער נטוע כדאי לשלב בין עצי צל ועצי תועלת, בדגש על השקיית עזר, וניהול העשבייה בעזרת מרעה או כיסוחים. זו סביבה עם פחות צל, שמקטינה פחות רוחות, ככה שיש יישובים שמתנגדים לזה". בשן מבין שיש גם הגבלות ליערות שדורשים טיפוח וטיפול. "עצים כאלו אינם מחזיקים את עצמם. קק"ל עשו תחשיב של 1,000 שקלים כדי לבסס עץ פרי או נוי לאורך שנים, שכוללים השקיה, דישון ועוד. אין קיצורי דרך, יש עצים שאפשר לשגר ולשכוח, אבל אלו העצים שאחר כך גורמים לשריפות".

הוא משוכנע שחלק מרכזי מהשיקום הוא גם חינוך. "צריך לייצר חיבור רגשי. כשגרתי באמצע היער היה לי חיבור רגשי ואינטרס שהוא לא יישרף. יש מעט מאוד מודעות סביבתית, מעט מאוד חינוך. קק"ל מייצרת מיליוני שתילים בשנה, להערכתי 50% מתים לפני בור הנטיעה, שוכבים במחסנים ומתים. חוסר מודעות".

התנים, הדורבנים, השועלים, הצבאים, הזאבים, הגיריות, הצבועים – כל אלו זקוקים למרחבים עצומים של מחיה. הבנייה וסלילת הכבישים פוגעות ביכולת שלהם לשרוד. הם חלק מהטבע, מהיער, מהמרחב שבני האדם מבקשים לנפוש בו, להירגע בו, להגיע אליו כדי לנשום. מאיה סיגל, מייסדת מעברים בטוחים לחיות בר, עמותה שעוסקת בתכנון המפגש בין האדם לחי בשטחים הפתוחים, מספרת שפעילי העמותה הגיעו לאזור השריפה האחרונה, ואיתרו גופות רבות של חיות בר, זוחלים ויונקים קטנים, שלא הצליחו להימלט מהאש.

כדי לעודד את התאוששות בעלי החיים אחרי השריפה, וגם כדי לאפשר להם לשגשג, פועלים בעמותה להפעיל לחץ על המדינה ורשויותיה לתכנן ולהוציא לפועל מעברים עיליים ותחתיים שיאפשרו לחיות לחיות ולהימלט משריפה במקרה הצורך. "הולנד, מדינה קטנה פי שניים מישראל, עשתה תוכנית מעוררת השראה וחיברה את כל השטחים שלה ב-600 תעלות ו-60 מעברים עיליים", מספרת סיגל. "ברגע שבונים תשתית, כביש או מסילת ברזל, זה פוגע בבעלי החיים. כולאים אותם באזורים קטנים, פחות מוצאים מזון, פחות מצליחים להתרבות. הסטטיסטיקה מדברת על 2,000 חיות שנדרסות בשנה, אבל הערכות המדענים מדברות על פי חמישה".

לדברי פרבולוצקי, יש קונספציה שאומרת שכל דבר בטבע רגיש ושאנחנו רק מזיקים ושלא ניגע, שמין שלא נולד פה והגיע מחו"ל הוא אסון טבע. "זו קונספציה אידיאולוגית שמטרתה לייצר שימור טבע שלא מבוסס על כלום. הטבע כאן הוא סופר קשוח, הוא מתמודד אלפי שנה עם בעיות ששריפות היא הגדולה בהן, והוא שורד מצוין. בואו נפנים את זה קודם כול. שריפות זו בעיה מרכזית בישראל היום, שהסיכויים לפתרונה הם אפס, זה לא ייפתר".

בהנחה שעם השריפות אין הרבה מה לעשות, פרבולוצקי מפנה את הזרקור אל הדרך שבה מתכוננת המדינה לשריפות, ומצביע על צעדי מנע אפשריים: מיפוי היערות שעוד לא נשרפו, הכשרת הדרכים ביערות למעבר רכבי כיבוי והעברת מערך הכיבוי מהאוויר מהמשטרה למכבי האש. "צריך לייצר תו"ל, כמו שאומרים בצבא. תורת לחימה. וקאדר מקצועי של אנשים מנהלי שטח. הכבאי לא מנהל שטח. הכבאי, שמורגל בדרך כלל לכבות שריפות באזורים עירוניים, צריך להיות מוכן להגיע מהר ולכבות את השריפה. צריך בן אדם שמתכלל את האירוע. אלו החלטות עקרוניות, שצריכים להתעסק איתן ברמה של משרדים ממשלתיים, עם מדיניות".