כרוז לשבים; זיכרון לאלה שלא ישובו עוד.
היינו אחים לנשק, להסתכנות. היינו אחים ואחיות לצרת ההתרחקות מהבית ומהחמימות אשר בו; נרתמנו מרצון יחד לעגלת-הייסורים של התקופה ומשכנו בה שנים; חתחתי הדרך ארבו לכולנו.
אל תופר עתה האחווה.
השארנו חברים בין סבכים וסלעים בחבש ואריתריאה. בכבישי אפריקה רוצצנו ונדרסו לא מעטים מבינינו. קלטו גוויות יקרות חולות לוב ומצולות הים התיכון. מוקשים ריסקו גופים ונטלו אברים מתוכנו לאורך קווים שהתעקלו מהדלתא המצרית עד כפי קצה המערב של אותה יבשת. נפלו אחים מאווירונים מאש-אויב העולה מלמטה. ונפלו אחים מכדורים שספגו ישר לתוך החזה בהתנגשות אמיצה עם האויב פנים אל פנים באיטליה.
אל תופר ברית-החיים-והמוות אשר בה היינו מלוכדים, בתוקף התפקיד שקיבלנו עלינו.
נישאר-נא קשורים במצוות העבר המשותף, נכיר-נא בחובה המוטלת עלינו זה כלפי זה. אל נצדיק את חששותיהם של קטני-האמונה בקרבנו, שהנה למחרת פשיטת המדים משתחרר קרח-ההתנכרות. אל יישארו אף חייל, אף חיילת לשעבר – בודדים, עזובים, מוזנחים. אל נשכח לבוא בעצמנו לנסות דברי תנחומים אל אבליהם של אלה שלא זכו לשוב.
חיינו בשלום בהיותנו בצבא. לא דבק בנו מר-הריב, שהדיו הגיעו אלינו מן הבית. אין לנו להצטער על שהחמצנו התנגחויות, וודאי הדבר שלא היינו טובים מאחרים והיינו תורמים מ'מיטב' יכולתנו למרבה ההתרוצצות. אך אם נרצה, נוכל להביא איתנו משהו מהשראת מלאכי-השלום שליוונו בימי המלחמה – גם לתוך חיי הקרבות הציבוריים הנשקפים לנו בעתיד, בגזירת הבעיות החמורות שהיישוב מתלבט בהן.
חזון ברית-אחים של יוצאי הצבא אינו מותנה בוויתור על אמונות, הלכות וחובות של איש מאיתנו כלפי חברה, מפלגה, זרם, מעמד. ההצטרפות החדשה לא תסיג גבול מדיני. מה שקורא לנו אינו אלא ההכרה שהדרך הביתה לשותפי הגורל המיוחד שלנו אינה נגמרת בשביל כל יחיד ויחידה כאשר אך נקלטו בחזרה בפינתם הם. אל נשקוט, ולו גם יימשך הדבר כל ימי חיינו, כל עוד לא סודר אחרון שבי-הצבא, האלמנה האחרונה, היתום, הנשען האחרון של אלה שאבדו לנו בדרך.
כל התביעות ממוסדות רשמיים! כל התקיפות בגביית החוב הכבד המגיע למי שמגיע מהממשלה, מכל בעל-יכולת, פרט או ציבור. ונהיה נא בטוחים כי יש לאל ידינו להביא את השטרות המוסריים שלנו לידי גוביינא אם נשקיע במלאכה קצת מרץ.
אבל אין די במה שנקבל מאחרים. מלבד אדמה וכסף ודירה והדרכה מקצועית מתבקש גם יחס גמול-קירבה, טובת-זיכרון, ואת אלה נוכל לשאוב רק מתוכנו עצמנו.
ואם נהיה נאמנים ונישא בעול תרומת-התמיד הזאת, אולי יהיה הפרי רב מהצפוי לפי חשבון ראשון.
בעצם, מסופקה המטרה המצומצמת כשלעצמה. רבבות מתחברים מחדש חיבור בריא ויסודי אל קרקע היישוב, ואין כושל ואין חרפת-דלות למי שעמד לנו בשעת צרה; ואין קלון הקשחת הלב כלפי החלש בקרבנו, הרי זו מדרגה חברתית שעוד יש להעפיל אליה. אם נשיגנה, יהא בזה גם משום חינוך ומופת גם לרבדים אחרים בחברתנו. אבל בזה לא נסתם החזון. מלבד הרבבות בארץ יש לנו מיליונים יוצאי-צבא בתפוצות, ובהם אודי גטאות, שרפי מחתרות, שייטי צוללות וטייסי מרומים, גיבורים אלמונים ומפקדים אנשי שם. רבים מהם מבקשים או עוד יבקשו טעם לקורבן ימיהם; ירצו חלק בארץ-עמם ובמלחמות אחיהם ואחיותיהם; רבים, שלמדו משהו במלחמה הזאת בהלכות מולדת וגולה, יראו בעיניים אחרות הופעות מסוימות, שתופענה לפניהם, אחר שתרמו מה שתרמו לתקנת העולם. רבים – שיחפצו בתקנת עמם גם הוא.
ודרכם של אלה הביתה, אל ביתם הלאומי. דרך הרוח של רבים מהם יכולה להיתוות אולי דווקא על-פי חוטים של זיכרון-השירות לשעבר. אם לא מהפכה בחייהם – לא קשה יהיה להם להצטרף לברית אחים של חיילים יהודים לשעבר, ומרכזה בארץ-ישראל, ולחבריה קשרי עזרה הדדית וחובות-כבוד ומפעלי-מזכרת מונומנטליים.
אם נשכיל לצרף אלינו איגודים שבתפוצות והיינו למחנה ניכר למדי בכמות ואיכות, מחנה שיוכל להוסיף משהו לכוחות הבנייה. (…) כוח חיובי כזה יהא מורגש בפנים, ואולם גם בחוץ יראוהו וידעוהו, והרי זה כלי מחזיק שלום.
וכה נוכל לזכות בהיותנו מחוץ לצבא, איש במשלח ידו, בקיבוצו ובסדנתו, ואשה בחדר ילדיה וגן ירקותיה ומישרתה, – להוסיף ולשרת את המטרה הגדולה, שלמענה הערו רבים מתוכנו את נפשם, את תמצית כוחם.
לגדולות נקווה, אך לא נזלזל ב"קטנות", והן להחזיק בידי כל הזקוק למשענת, לא לראות עצמנו – כאשר שגינו במלחמה הקודמת – כיוצאים משותפות, אלא כנכנסים לעול-ברית, ברית-אחים.
רומא.
דבר, 1.6.1945
שלום יצחק.
קוראים לי ערן ישראלי, ואני אזרח שמשרת בצבא ההגנה לישראל. אתה לא מכיר אותי, כי נולדתי 31 שנה לאחר שאתה כבר לא היית בין החיים. אבל יש בינינו המון מן המשותף.
יצחק, אנחנו היום בשנת ה-77 למדינת ישראל. כן, אותה מדינה שקמה ממש חודש לפני שנהרגת ע"י אותו פגז ארור… אני רוצה לספר לך שהמדינה היהודית מצליחה מאוד. היא אומנם קטנה מבחינת השטח, אבל עם עוצמה טכנולוגית, תרבותית, דתית וחברתית, ודוגמא של מוסר, צדק ואהבת אדם.
יש לנו רק בעיה קטנה אחת. בעצם, לפעמים היא הופכת לבעיה גדולה… אותה בעיה שאתה כתבת ודיברת עליה לפני 80 שנה – מלחמת אחים.
זאת מלחמה פנימית, והיא קשה עבורנו הרבה יותר מהמלחמה נגד האויבים. אותם ננצח, אין ספק בכלל. אבל כולנו עומדים נבוכים מול האויב שבתוכנו, כשאנו יודעים שקבוצות שונות אוהבות את המדינה באותה מידה, אך לעיתים נדמה כאילו יש יריבות ביניהן.
בזמני משבר, אותו אויב פנימי נעלם פתאום אל מול פרץ האחדות שנובע מתוכנו, אבל כשרוחות המלחמה שוככות, הוא מרים את ראשו ומתפשט כמו סרטן אל כל חלקי החברה…
אבל אני רוצה לשמח אותך, יצחק. אני רוצה לשתף אותך שזיהינו נקודת אור גדולה שהיא המילואימניקים. אנחנו במלחמה כבר שנה וחצי. ומאז שהיא התחילה, ב-7 באוקטובר 2023, אותם מילואימניקים הניחו בצד את הלבוש האזרחי שלהם וגם את דעותיהם השונות, לבשו את אותם מדים בצבע חאקי, ונלחמו יחד על החיים המשותפים שלנו כאן.
היה מרגש לראות איך ימין 'משיחיסט' ושמאל 'אנרכיסט', כמו שהם כונו בפי התקשורת, משלבים ידיים ומקריבים את החיים שלהם האחד למען השני. הם הבינו שהם חלק מדור הניצחון, ולא נתנו למחלוקות להפריד ביניהם.
כדי שאותה אחדות תישאר ותישמר, הקמנו יחד עם אנשים מקסימים גוף א-פוליטי שמורכב מאנשי מילואים מכל המגזרים – מצביעי שמאל וימין, דתיים וחילונים, מכל העדות הגוונים והזרמים. אנחנו שואפים להמשיך את ערכי הרעות והאחדות גם לחיי היום יום, לאזרחות.
בחודשים האחרונים הקמנו פרויקט מיוחד מאוד שנקרא 'צמד ברזל', בו כל שני חברים מהמילואים שהם הפוכים בדעותיהם, אמונתם או דתם מדברים בפני קבוצות של נוער ומבוגרים, מספרים להם את סיפורם, ומדגישים להם עד כמה חשובה האחדות, כמה כולנו בעצם איברים שונים של אותו גוף, וגם אם לא חייבת להיות אחידות בינינו, בדעותינו, כן חייבת להיות אחדות בתוכנו.
דרך הסיפורים אנחנו מגיעים איתם למסקנה המתבקשת שאין לנו ארץ אחרת, אין לנו עם אחר, ושאם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה, כי האויב האכזרי לא מבחין בין דתי לחילוני, בין שמאלני לימני, ובין ספרדי לאשכנזי. הוא מנסה למחוק מעל פני האדמה את כולנו, ואחרי הטעות הנוראה שעשינו פה לפני המלחמה – כולנו צריכים להיות חדים וברורים, ולא לתת למחלוקות להפריד בינינו.
רב גדול אמר פעם משפט שנחקק לי בלב: "מחלוקת – בדעות. לעולם לא בלבבות!". אני לדוגמה אדם דתי, וצמד הברזל שלי, שעובר איתי מהרצאה להרצאה, הוא אדם חילוני. אורח החיים שלנו אולי שונה, אבל אנחנו באמת באמת אוהבים אחד את השני, וניתן הכול כדי שיהיה טוב לשני וכדי שנצמח יחד כולנו, כל העם הזה, ונצעד אל עבר הייעוד המשותף שלנו.
רק רציתי לשתף אותך, יצחק יקר, שהרעיון שכתבת בעיתון דבר ב-1 ביוני 1945 קורם עור וגידים, בצורה של הרצאות בכל הארץ ע"י המון אנשים שאכפת להם. מקווה לכתוב לך שוב בקרוב, אחרי הניצחון.
בהערכה עצומה לכל מה שאתה וחבריך עשיתם כדי שתהיה לנו מדינה לחיות בה. אוהב.
הרב ערן ישראלי הוא סרן במילואים, רב חטיבת הנגב ששירתה ברצועת עזה
