בקיבוץ בארי מנסים לחזור לשגרה. בארוחת הצוהריים חדר האוכל מתמלא בחברים, עובדי בית הדפוס, עובדי הענפים החקלאיים וכמה עשרות חברים שבחרו לשוב לקיבוץ. כ-80% מהמשפחות בקיבוץ מתגוררות בחצרים, שם הילדים מתחנכים ושם חוזרים הוריהם ללון אחרי העבודה. יותר מ-600 ימים מאז 7 באוקטובר, אפילו בריכת השחייה כבר נפתחה, אבל המלחמה נמשכת, ו-58 חטופים עדיין מוחזקים בשבי חמאס בעזה, שישה מהם מבארי.

זיוה ילין, 63, אומנית ואוצרת חברת הקיבוץ, שבה אליו עם משפחתה. "בשבילי שגרה זה הדבר הכי מרפא שיש", היא אומרת ל'דבר'. "מבחינתי ללכת כל יום שאני רק יכולה לסטודיו ולצייר. זה החלמה. זה מה שאני צריכה".

כבר יותר מ-20 שנה ילין מציירת את בארי: את הבתים, את המדרכות, את המדשאות, את הנופים. "הבנתי שאני לא צריכה ללכת רחוק. פה אני גרה, ואני מציירת את מה שנמצא לי מול העיניים".

בתערוכה שלה במוזיאון רמת גן, "צללי הברושים על הכביש", מוצגות שלוש סדרות של ציורים: כחולים-סגולים, אדומים-שחורים ואדומים-כתומים.

המבט על הסדרה האדומה מצמרר. ילין יצרה אותה הרבה לפני 7 באוקטובר, ושפופרות הצבע האדום הגיעו במקרה מחבר שעבד במפעל נירלט בקיבוץ ניר עוז. "שאלתי את עצמי, איך מציירים זיכרון? איך מראים שזה לא דבר שקורה עכשיו? האדום מאוד עזר לי, כי הוא היה כמו איזה בועה כזאת, מחוץ לזמן. אחר כך פיתחתי את השפה הזאת, נוסף על המונוכרום, הייתי מטפטפת מין טיפות כאלה על הציור שיוצרות עוד הרחקה, כמו חציצה בין הצופה לבין הנוף, וזה יוצר מין הרגשה שאתה מסתכל דרך משהו".

כל זה קרה הרבה לפני כריזת 'צבע אדום'. "אנשים אמרו לי 'את כמו נביאה, את ניבאת את האסון'. ואני הכי רחוקה מנביאה, אני מרגישה שאני יותר לוקה בעיוורון מאשר בנבואה. נביא זה מי שחוזה, שיכול לראות. אני מרגישה עיוורת. איך אתה יכול להסביר את זה שזורקים עליך קסאמים, ואתה אומר, 'טוב, לא נורא', שורפים לך את השדות והקיבוץ מתמלא בעשן, אז מה אחרי זה? יבואו וירצחו אותך. לא ראינו את זה. לא יכולנו להרגיש את זה".

"הציורים הפכו להיות עדות למה שקרה בבארי"

סדרת הציורים הכחולה-סגולה מבוססת על צילומים שילין צילמה בבארי בשעות הלילה, אחרי שובה לקיבוץ. "זו סדרה הרבה יותר עצובה. יש בה אור של פנסים ומדרכות ריקות. יש בדידות כזאת, אין אורות בבתים. מעטים חזרו".

בחלק מהציורים אפשר להבחין בחורי ירי. "אני לא יודעת אם זה היה הנוח'בות או החיילים שלנו שעשו טיהור, אבל הם ירו דרך הציורים שלי שנשענו על החלונות בסטודיו. ככה נוצר מפגש בין הציור, בין האומנות, למציאות. הציורים הפכו להיות עדות למה שקרה בבארי".

אחת מהעבודות בתערוכה היא מיצב שכולל ציור שמתחיל על הקיר וממשיך על ספה. "זו הספה מבית הוריי, ותמונה שהייתה תלויה בבית שלהם כשהייתי ילדה. הדרך שציירתי היא הדרך שמובילה מגן כלנית לבית שלהם".

הוריה, ממקימי בארי, נפטרו לפני 7 באוקטובר, בני 95. "אחד הדברים שחשבתי כשיצאנו מהממ"ד היה איזה מזל שהם לא היו פה, ולא היו צריכים לראות את כל מה שהם עשו פה, את הקיבוץ שהם הקימו נשרף". בימים אלה עובדת ילין על פסל של אימה נרדמת על הכורסה. "תמיד הייתי נכנסת אליהם הביתה, וזה נורא הצחיק אותי, אז צילמתי את זה המון פעמים. אני באה, היא לא שומעת כלום, 'מנקרת', ישנה בכורסה, הטלוויזיה בפול ווליום והאישה הזאת ישנה. אז הייתי מצלמת אותה, ויושבת ומציירת אותה, והיא עדיין ישנה. עכשיו אני סוגרת מעגל".

מה שנשאר זה העצים

"איך מציירים זיכרון? כיצד נרטיב הזיכרון מתעצב לסיפור זהות ושייכות?" כתבה שרי גולן בטקסט האוצרותי של התערוכה במוזיאון רמת גן. ילין מסבירה שהזיכרון דינמי – בכל גיל זוכרים אחרת. "דברים יורדים או מתווספים, הסיפור משתנה. אז התחלתי להשתמש במחיקה הזאת, וזה הפך להיות מין סגנון כזה שאני מייצרת לעצמי". היא קוראת לזה "נוסטלגיה בדויה" – היא משתמשת בצילומים שלה ובצילומים מארכיון הקיבוץ, ומחברת אותם למין קולאז'. "פתאום אני צריכה עץ שחסר לי בקומפוזיציה, אז אני לוקחת מצילום אחר. אני מרשה לעצמי להמציא את הנוף מחדש. אני ממציאה את העבר, ואנשים מבארי שנכנסים לתערוכה לא מזהים את בארי". כך גם נולדה הטכניקה של השימוש שלה בזפת, שלהבדיל מצבעי שמן לא מתייבשת, ואפשר למרוח אותה במשך זמן על הקנבס ולשנות את צורתה.

בתערוכה מוצבת גם עבודת וידאו מוקדמת של ילין שבה היא מדברת על נוסטלגיה, על המקום שנולדה בו וראתה אותו משתנה. "אנשים מתים ואנשים חדשים נולדים, הם משנים את הבתים, ומה שנשאר זה העצים. אני הולכת ומצלמת את העצים ומציירת אותם, כי הם מוכרים לי. הם כמו הבית שלי". גם העבודה הזו, שמלווה בנופים של בארי, מקבלת הקשר חדש בעקבות האסון.

בונים מחדש

להבדיל מבעלה, חבר הכנסת לשעבר חיים ילין, שהיה גם ראש מועצת אשכול, היא ממעטת לעסוק בפוליטיקה. היא מקפידה להפריד בין העשייה שלו לשלה, ולא מקבלת עליה את ההגדרה "סלב" או "סמל". אבל היא מספרת בהתרגשות שעולם האומנות התגייס למען בארי אחרי האסון. "אנשים מעולם האומנות ששנים עבדתי איתם או הכרתי אותם התכתבו איתי כשעוד הייתי בממ"ד. התכתבתי כל הזמן עם אומנים ואוצרים, וכולם רק רצו לעזור".

ילין ניהלה והייתה האוצרת הראשית של גלריה בארי במשך 30 שנה, וסיימה את תפקידה לפני 7 באוקטובר. הגלריה נשרפה במתקפת חמאס, ועיריית תל אביב-יפו נחלצה לעזרתם של האומנים ופתחה מחדש את הגלריה בבית רומנו בעיר. "לא הייתה פה שאלה, היה באמת רצון לעזור לנו, לשמר את הגלריה, שלא תהיה עכשיו סגורה שנים עד שנבנה חדשה". ובינתיים עובדים על הגלריה החדשה. "יש כבר תוכנית אדריכלית, ובקרוב יתחילו לעבוד על זה".

איך ייראו עכשיו החיים בבארי?
"השיקום של בארי אינו תלוי רק בנו. אנחנו יכולים לבוא ולבנות ולהתיישב פה, אבל אם לא יהיה ביטחון ולא יפתרו את כל הבעיות של הגבול פה עם עזה, שאני כבר לא עיוורת אליהן, אני לא רואה שום פתרון.

"הייתי ממש שמחה אילו יכולתי להיות קוסמת. תמיד אני נוסעת אחורה בזמן, עכשיו הכי מעניין אותי לנסוע קדימה ולראות מה יקרה פה בעוד חמש שנים. קשה להבין מה יהיה פה ואיך זה ייראה, מי יחזור, מי לא יחזור, מה יקרה למקום, אני לא יודעת. מבחינתי זה הבית שלי. אני מקווה שבארי תחזור להיות יישוב חזק".