קצת לפני פסח האחרון הרגישה מיה פרץ, בת 37 מיפו, שהיא לא יכולה יותר לשבת בבית. "מאוד רציתי לקחת חלק במאבק לשחרור החטופים, להשמיע את הקול שלי, אבל יש לי 2 ילדים קטנטנים", היא אומרת ל'דבר'. "לצערי אני לא יכולה להשתתף בהפגנות ובעצרות כי השעות לא מתאימות לתינוקות, ולא תמיד נוח או מתאים ללכת להפגנות עם ילדים. לגבי מאהלי המחאה וצעדות לירושלים אין בכלל שאלה. אני לא רגילה לעמוד מנגד, בעיקר במציאות קשה כזו".

כששיתפה אימהות אחרות בשכונה בתסכול שחשה, גילתה שאינה לבד. תוך ימים בודדים התארגנה קבוצה: "מחאת העגלות והאימהות".

פרץ היא אימא לפעוט בן שנתיים וחצי ולתינוקת בת שנה. היא מספרת שהרעיון להקמת הקבוצה עלה במפגש אימהות שגרתי בגינה: "כולנו אימהות לפעוטות, הרבה מאיתנו בתקופת לידה. ממש קשה לי לצאת להפגנות בערב, אבל גם קשה לשבת בבית. אז התקבצנו כמה אימהות והחלטנו לעשות מחאה משלנו, כדי שנוכל להשמיע את הקול שלנו."

יחד עם שותפות נוספות בתקופת לידה, הן הגיעו עם התינוקות בעגלות ומנשאים למאהל המחאה של משפחות החטופים שהוקם מול שערי הקריה, ברחוב בגין בתל אביב. "משם זה התחיל להתגלגל", היא מסבירה, "היום יש בקבוצה כמעט 500 נשים שקוראות: תחזירו אותם כבר הביתה, כדי שנוכל להתחיל לחשוב על שיקום למקום הזה. שנוכל לראות דרך לגדל פה את הילדים שלנו. השמועה על ההתארגנות עברה מפה לאוזן, בקבוצות וואטסאפ ועמודי אינסטגרם של אימהות. לא ממש תכננו את זה, זה פשוט קרה."

למפגש האימהות הראשון הגיעה גם עדי הר ציון (47), אם יחידנית ל-2 בנים. "יש לי ילד בן 8 ועומר, הקטן, בן 10 חודשים. הגעתי למפגש וכשדיברנו בינינו עלה הרעיון לעשות מייצג עגלות. חברנו כמה נשים והתחלנו להתארגן, עשינו מייצג בכיכר הבימה וצעדה ברחוב רוטשילד. היה מדהים לראות אימהות מצטרפות, ראינו שזה תופס תאוצה."

מהר מאוד התעורר עניין מצד אימהות נוספות שחשו שקולן לא נשמע ושָׂמחו על ההתארגנות. "לאט לאט זה קרם וגידים", אומרת הר ציון, "הזמנו גם את רבקה בוחבוט, אשתו של אלקה בוחבוט שחטוף בעזה, להצטרף אלינו. היא אם צעירה שנאבקת להשבת בן זוגה, ומצאה בחבורת האימהות אוזן קשבת. אנחנו עושות את זה בשבילה ובשביל כל המשפחות, כדי שיחזרו החטופים. אנחנו רוצות אותם בבית עכשיו, לא בתנאים, לא בחלקים. מספיק ודי. סבלנו ועייפנו."

לקראת יום ה-600 התארגנו עם מיצגים בכמה מקומות בארץ. "השתמשנו בכל הפלטפורמות, ברשתות החברתיות, והצלחנו", אומרת הר ציון. במצעדי העגלות שקיימו ביום ה-600 השתתפו מאות אימהות. במיצג שהתקיים בת"א השתתפו כ-150 אימהות ותינוקות בעגלות. במקביל התקיימו מייצגים גם בחיפה, ירושלים וכפר סבא.

פרץ: "אמן שיחזרו בקרוב. אני מקווה שזה יהיה המפגן האחרון, אבל אם יהיה צריך, אנחנו נהיה כאן עד שיחזרו ולא נשתוק".

הר ציון מעידה שהיא פוגשות הרבה אימהות שמגיעות על הדרך. "הן רואות אותנו מסתובבות, שואלות, מתעניינות. מסתבר שיש הרבה מאוד אימהות שרוצות להשמיע את קולן בנושא הזה. זאת הדרך שלנו להעלות את המודעות."

פרץ: "אנחנו מתכננות מפגשים להפגנות, ולפעמים נפגשות בבקרים ומנסות לעשות גם דברים קטנים יותר. אנחנו מאמינות שכל אחת שרוצה להשמיע את קולה צריכה את הפלטפורמה המתאימה, גם אם כל אחת עושה קצת".

הר ציון: "קולן של האימהות הוא קול חזק, ייחודי, ועוצמתי. זה מאוד מרגש. אנחנו מנסות לשמור על זה נקי מכל צביון פוליטי. המטרה שלנו היא החזרת החטופים ובעניין הזה אין ימין ושמאל, כולנו אימהות לילדים".

לדברי הר ציון, גרירת הרגליים של הממשלה מעלה שאלות קשות מאוד ביחס לאחריות המדינה על אזרחיה, שמוכנים להקריב את חייהם למען קיומה. "אני אימא לשני בנים. מהיום שנולד בן במדינת ישראל, 'תדע כל אם עברייה' שיגיע יומה לשלוח את הילד שלה לצבא. נראה שהמדינה איבדה את הכיוון הערכי שלה. אני באה מבית של צבא. אבא שלי היה איש צבא במשך 30 שנה. הצבא זה ערך עליון אצלנו, וגם אני גם הייתי קצינה בצבא. גדלתי על ערכים כמו רעות, לימדו אותי שלא משאירים אף אחד בשדה הקרב, שדואגים לכולם".

בשנה וחצי האחרונות התנפצו לה האשליות, היא אומרת. "התרחקנו ממה ומי שאנחנו. העובדה שלא מחזירים את האנשים שלנו במשך כל כך הרבה זמן מערערת את האמון בין המדינה לחברה. אני פוגשת אימהות רבות כמוני שרוצות להחזיר את הערכים שעליהם גדלנו, להנחיל אותם לילדים שלנו. אם לא נחזיר את החטופים שלנו לא נוכל לעשות את זה. מה אגיד לילדים שלי? שאם יקרה להם משהו אולי המדינה שלהם לא תדאג להם? מה אני אמורה להגיד לעצמי?"