החתימה על הסכם השכר החדש סללה לממשלה דרך גישה נוחה לטפל בנושא הכבד של צמצום מנגנון השירות הציבורי. המו"מ בין ההסתדרות לבין האוצר ונציבות שירות המדינה שנפתח ביום ד' האחרון, מתנהל תחת האיום להפחית לעובדים בשירות כשלושה אחוזים מכלל 14 אחוז פיצויי התייקרות, כפי שניתנו לעובדי המגזר הפרטי. ההסתדרות איננה מערערת על סמכותה של הממשלה לפטר, אך היא מעלה שורת הצעות חילופיות, כדי לנסות ולהמתיק את הגלולה המרה.
התקנות לשעת חירום הוקפאו אומנם, אך ההסתדרות דרשה, ואף השיגה, את המשך ההידברות בכל המגזרים השונים. ההנחתות מלמעלה נדחו. קיימת הסכמה והבנה, שההסדרים העתידיים לגבי הפיטורין יהיו על בסיס הסכמי העבודה הקיבוציים. האוצר תובע, כי המשא-ומתן יהיה מזורז ויסתיים תוך 60 יום, ואילו ההסתדרות עומדת על כך שהתהליך יימשך 90 יום, כדי לבדוק כל מקרה לגופו, למנוע חיסול חשבונות כללי ולמצות את כל האפשרויות כדי שלא לפגוע לשווא בעובדים.
מי שמהלך אימים על ההסתדרות הוא שר האוצר יצחק מודעי שפתח במעין מסע צלב נגד עובדי השירות, תוך תקווה ששיטת ההלם תקצור את פירותיה. כמו בפרשת "אתא" הופך ציבור עובדים קורבן לנסיבות שלא הייתה לו שליטה עליהן, פרי ניהול כושל שעיקרן ניפוח הדרגתי וממושך של מנגנון, שעבר את גדותיו בגלל אילוצים מאילוצים שונים.
הדימוי של השירות הציבורי הוא שלילי ביותר – גוף בטלני ופרזיטי, האוכל לחם חסד. האוצר מבקש לנצל את אווירת הלינץ' הציבורי וה"עליהום" כדי להשיג במהירות, תוך כיפוף ידה של ההסתדרות, את האמינות, אשר כה דרושה, להצלחת התוכנית הכלכלית. התוצאה האפשרית: תאוצה באבטלה ופגיעה בשירות עצמו.
הלחץ של האוצר להגיע לסיכומים מהירים יש בו כדי לגרום להמשך נשירת עובדים מיומנים, היכולים, בקלות יחסית, למצוא את מקומם בשוק הפרטי. התוצאה: דלדול כוחה של המדינה במלחמתה בגופים פרטיים הניזונים ממשאביה וכספיה. המשך נשירת כוחות מיומנים עלול גם לגרום לכך שבעתיד הקרוב יהיה צורך בתוספת כוח אדם למנגנון, ובעוד תקופת מה יהיה הוא שוב מנופח.
על פי החלטת הממשלה ייפגע קודם כל התחום המנהלי, אך גם הצד המקצועי יצא פגוע. כך שנושאים כגון תכנון לאומי, איכות החיים, כל הנוגע לתחומי בריאות ומזון, ראיית חשבון, פרקליטות וגביית מיסים ייפגעו. לדוגמא, האוצר מתכנן לפטר 18 אחוזים מכלל עובדי משרד העבודה והרווחה. פגיעה נוספת בעובדים הסוציאליים משמעותה שהחומה הדקה בין ציבור הנזקקים לבין תסיסה חברתית תקטן מאוד.
כדי למנוע זעזועים ולרכך את המכה הכינו ההסתדרויות המקצועיות, עובדי המדינה והפקידים, תוכנית המתבססת על ההסכמים הקיבוציים, שעיקריה: פרישה מרצון תוך מתן פיצויי פרישה מועדפים ומוגדלים, קיצור שבוע העבודה שיש בו גם כדי להגביר את הייעול, מתן פנסיה מוקדמת על בסיס של שנות ותק, העברת העבודות המבוצעות על-ידי קבלנים לעובדים מהשירות, שחרור עובדים המקבלים פנסיה ממקורות אחרים. עד כה סירב האוצר להתחיל לדון בהצעות אלה.
על פי החלטת הממשלה יש לפטר יותר מעשרת אלפי עובדים. החלוקה: 1,000 עובדי מדינה, 4,000 ברשויות המקומיות, 3,000 ו-500 עובדי תאגידים ומערכת הביטחון, 800 עובדים בחברות הממשלתיות ועוד כ-800 במשרדי הממשלה, והשר מודעי מבטיח שזאת היא רק ההתחלה.
נציגי ההסתדרות במשא-ומתן מתלוננים כי היחס של האוצר אל נושא הפיטורין גובל באטימות, בבוז ובהתנשאות. יו"ר האגף לאיגוד מקצועי חיים הברפלד אמר בתום פגישה בין הצדדים ביום ד' האחרון, כי האוצר רואה לפניו לא אנשים אלא ארגזים. האווירה בשירות מתוחה למדי. נושאי שכר רחבים עדיין לא באו על פתרונם. שוב יזדקקו הצדדים להתערבותו של האבא הגדול שמעון פרס, כדי להשיג פריצת דרך אשר תהיה הפעם, זרועה בחללים, שחלקם חף מכל פשע מקצועי או ביורוקרטי.
דבר, 21.7.1985
ב־21 ביולי 1985 הזהיר עיתון 'דבר' מפני "הגרזן שנוחת על השירות הציבורי". קיצוצים בתקנים, הפחתות שכר, פיטורים רחבים – כך תיארו את מצבו של מערך השירותים החיוניים במדינה.
יולי 1985 היה נקודת מפנה בהיסטוריה הכלכלית והחברתית של ישראל: תוכנית הייצוב הכלכלית, שאושרה בממשלה בתחילת החודש, עצרה את האינפלציה באמצעות קביעה של הקפאת מחירים גורפת במשק, אך גם סללה את הדרך להפרטה, לדה־רגולציה ולהחלשת המדינה כמתכנן ומעצב כלכלי. דוקטרינת ההלם בשיא כוחה: אין כמו משבר משמעותי כדי לממש חלומות של צמצום, "ייעול" והפרטה.
הממשלה החליטה לפגוע, בין השאר, בעובדים שעסקו בתכנון לאומי, איכות החיים, בריאות ומזון, פרקליטות, גביית מיסים ועבודה סוציאלית. הכול בשם "היעילות" וכי "אין ברירה", כמובן.
מאז עברו ארבעה עשורים של נסיגה מאחריות. מערכות התכנון הלאומי, הבריאות, הרווחה, התחבורה והחינוך נחלשו. עובדים מקצועיים נטשו, תקנים קוצצו, תנאים נשחקו. מה שהוצג כ"תוכנית חירום" הפך למציאות קבועה: שירות ציבורי מצומק, מותש, שמתקשה לתת מענה – ואז מאשימים אותו בחוסר מענה. הקיצצת וגם תקפת? כלום לא עצוב, הכול כרגיל.
אבל יש גם מי שנשארו להילחם. ההסתדרות עמדה בקו החזית, לעיתים לבדה, וניסתה לעצור את שטף הריסוק. האיגודים נאבקו לאורך השנים נגד הפרטות מזיקות, דרשו חיזוק של תקינת כוח האדם, דאגו להכשרות מקצועיות ולשמירה על רמת שירות. העובדים המאורגנים לא רק נאבקו על עצמם – הם שמרו על מדינה מתפקדת, ועל האזרחים שבתוכה.
ארבעים שנה מאוחר יותר כבר ברור מעל לכל ספק, שהמשך ההזנחה, הצמצום, הייבוש והקיצוץ הוא בחירה. שזו לא טעות אלא מדיניות. ואנחנו גם יודעים שהתיקון הוא בידינו, שגם הוא נתון לבחירה.
שירות ציבורי חזק הוא לא שריד מהעבר – הוא תשתית של מדינה מתקדמת. לא מדובר בהוצאה, אלא בהשקעה באמון הציבור, בשוויון ובחוסן הכלכלי והחברתי. הגרזן ממשיך ליפול שוב ושוב, אבל ב־2025 יש לנו הזדמנות לעצור אותו, ולהתחיל בבנייה מחדש. הנתונים, הניתוחים והתוכניות בידינו. במקום גרזן, נניף מחדש את המחרשה. נבחר לבנות ולא לכרות, לתקן ולא לפרק.
עמית בן-צור הוא מנכ"ל פורום ארלוזורוב
