"הילד הזה בן תשע", אומר ל'דבר' איברהים אל-גריבי (40), חבר בוועד הכפר הלא-מוכר א-סר, ומצביע על ילד שמשחק בטלפון הנייד. "גם אתמול הוא היה ככה, גם שלשום. הוא לא השתתף בחגיגה בבית הספר, כי הוא לא קם בבוקר. אין לו את התיק שלו, את הספרים שלו. הכול הלך עם ההריסות. במקום להתארגן לחג, לקנות בגדים ולהיות מבסוטים ושמחים, הילדים זרוקים בחצר בית הספר".

"הכיתות מאוכלסות במשפחות"

אל-גריבי, אב לארבעה ילדים ובעלים של חברת הסעות, מטפל בימים אלה בצורכי התושבים שבתיהם נהרסו על ידי המדינה בנגב, ולנים כבר שבועיים בבית הספר היסודי 'אל-מוסתקבל' שביישוב הבדואי שגב שלום. הוא מצביע על אחד הילדים, בן תשע, שמשחק בטלפון הנייד: "הילד הזה, הרסו לו את הבית, הוא נמצא בלי מסגרת. ויש כאן לפחות 100 ילדים כמוהו. האם הילד הזה יהיה בעד המדינה? אנחנו רוצים שיהיה עם המדינה. שילמד, שיתרום, שיעשה הכול. שיתחיל חיים. מגיע לו לחיות, אבל בלי בית – איך הוא יחיה?".

בימי שגרה בבית הספר לומדים כ-1,200 תלמידים ביניהם ילידי א-סר, אך כבר שבועיים שהתלמידים לא מגיעים לבית הספר. ברחבה פזורים מזרנים ושמיכות, ובמרכז הוקם אוהל שמשמש לטיולים. "הכיתות מאוכלסות במשפחות", אומר אל-גריבי, "כאן ישנים הצעירים ובפנים הנשים והילדים הקטנים. לא ייתכן שנשים זקנות, שמחוברות למכשירים, ישנות בבית ספר", הוא זועק.

ביום רביעי בצוהריים הגיעו לאל-גריבי ידיעות על טרקטורים שהגיעו להרוס בתים נוספים בכפר. בעודו מברר את העניין ונערך לנסיעה למקום, הוא מספר על הייאוש: "אני מנסה לא לשמוע, זה לא עושה לי טוב. אנשים אומרים 'אנחנו לא יוצאים. שיהרסו את הבתים עלינו'. יחידת יואב פורצת ב-06:00 לאנשים שהבתים שלהם מיועדים להריסה ועוצרת אותם, משפילה אותם. למה צריך להשפיל אותם?".

אל-גריבי עצמו לא התייצב לעבודה כבר שבועיים. "אין פה מקלחות. אתה יכול לאכול, לשתות ולישון. אבל להתקלח, מקום לדברים אישיים, אין". בחצר בית הספר מסתובבים מספר נערים וילדים. "הצעירים מסתובבים. הם יוצאים, נכנסים ישנים. בלי שום מסגרת".

לכמה רגעים הנערים במקום מתנערים ובהנהגתו של אל-גריבי מנקים את חצר בית-הספר. מספר דקות אחר כך שוב מתיישבים בצל. אחד עם סיגריה, השני בטלפון וכמה משוחחים, מנסים להעביר את הזמן.

איך בכל זאת חיים כאן?
"זה לא חיים. רק מחכים שהיום ייגמר ויעבור הלילה". אל-גריבי מביע תסכול וכאב עמוק, "עדיף למות. אם אתה בלי בית, אתה בלי כלום. הורסים את הבית, מה יש בזה לחיות? אין לי חשק לצאת לעבוד. בשבוע הבא ייהרסו 42 בתים נוספים".

אל-גריבי מתקשה לשמור על אופטימיות מול ילדיו: "לפעמים הם שואלים שאלות, שאני מתבייש לענות עליהן. הם חולמים על עתיד, בטוחים שיהיה פה טוב, עכשיו הם מתאכזבים".

לפני שנתיים חתמו תושבי א-סר על הסכם עם הרשות להסדרת התיישבות הבדואים, לפנות את בתיהם בתמורה לקבלת מגרשים מוסדרים בשכונה שתוקם על אדמות הכפר. "ההסכם הזה זה צחוק", אומר אל-גריבי, מלא ברוח קרב. "לפני שנתיים חתמו על הסכם שבתוך 22 חודשים התושבים האלה אמורים לעבור למגורי קבע בשכונה המערבית שתוקם בשגב שלום. אבל מה הרשות עשתה ב-22 החודשים האלה? האם היא פיתחה את השטח? הם לא עשו כלום בתקופה הזו. הרסו להם את הבתים ואמרו תלכו להסתדר במתנ"ס או בבית ספר. בכוח אפשר לעשות הכול".

"הרשות החתימה אותם מצד אחד, ומצד שני לא עשתה כלום. התקלה היא אצל הרשות, לא אצל התושבים. התושבים רוצים לבוא, אבל אין להם לאן בעצם. אנחנו בעד להסדיר".

"אנחנו אף פעם לא נגד המדינה, וגם לא נהיה, אנחנו חלק בלתי נפרד" מדגיש אל-גריבי. "התושבים האלה והבדואים בכלל, עשו את שלהם בשבעה באוקטובר. גם אנחנו שילמנו מחיר".

אל-גריבי סבור שפיתוח השכונה החדשה תימשך לפחות שנתיים: "שיתנו לאנשים מקומות שאפשר לגור בינתיים. אי אפשר להשאיר אותם, ככה, מתחת לשמש. אי אפשר להתעלם מהאנשים האלה".

בזמן הריאיון נועדו בירושלים נציגי הכפר והחברה הבדואית עם נציגי ראש הממשלה, על מנת להעלות פתרונות למשבר שנוצר. "כולם נמצאים. כל הארגונים, כולל ראש מועצת שגב שלום, כולם יושבים בשולחן, אבל מהצד השני אין אף אחד שיושב איתם לפתרון", אומר אל-גריבי. לדבריו התושבים כרגע מעדיפים להישאר בבית-הספר. "לאן ילכו? אף אחד לא רוצה להיות כאן, אבל אם אין פתרון, אין ברירה לאנשים האלה. צריך לשבת לשולחן ולפתור את הסוגיות, אין בעיה בעולם שאין לה פתרון".