"הגבול נמצא כ-500 מטר מימין", מסביר יקי שלום לקבוצה של צעירים שמצטופפים במעגל על הדשא במרכז קיבוץ חניתה. הוא מצביע לכיוון מבנה ציבורי בן שתי קומות שניתן לזהות עליו פגיעות רסיסים, ומסביר ברוגע: "לא אשקר לכם, הייתה פה נקודה צבאית, וכטב"ם של חיזבאללה פגע בה פגיעה ישירה. היו עוד הרבה פגיעות, אבל חלק גדול מהן כבר שופץ".

הכטב"ם, מוצבי צה"ל, הכפרים בלבנון, חיזבאללה – מעסיקים פחות את הצעירים, שהגיעו ליום חשיפה לקיבוץ צמוד הגבול בגליל המערבי. בסיור בצהרי יוני חמימים, עם רוח מההרים והים, הם מבקשים בעיקר להבין את הסדרי הנדל"ן. "אין ביטחון סופי לרכישת בית כרגע, אבל בהמשך חד משמעית כן", אומר שלום, פרוייקטור החזרה של הקיבוץ, שפונה מתושביו למשך שנה וחצי. "יהיו משפחות שלא חוזרות, ותהיה עוד בנייה על הפרק".

הטופוגרפיה ההררית מקשה מאוד על התכנון והבנייה באזור. למרות שהקיבוץ הופרט כבר מזמן, ההרחבות הגיבו באיטיות לביקוש למגורים. הדבר הוביל לדעיכה דמוגרפית הולכת וגוברת: הוותיקים נפטרים, מעט ילדים נולדים, ומעטים מצטרפים. כשכבר התחדשה הבנייה – החלה המלחמה.

הדחיפות: "עזיבה היא כמו כדור שלג"

למרות ש-40% מתושבי חניתה טרם חזרו, כ-30 משפחות חדשות עלו במהלך השבוע שעבר במעלה הדרך המפותלת אל הקיבוץ, כדי לבחון אפשרות לחיות בו. גם אם בסופו של דבר פחות מ-10 מהן יחליטו לתקוע יתד בקיבוץ ההיסטורי, מראשוני חומה ומגדל, מדובר בהישג עצום. אך לקיבוץ אין זמן לחכות – הוא זקוק למשפחות נוספות, עכשיו.

עשירית מ-700 תושבי הקיבוץ צפויים שלא לחזור, לפחות לא בטווח הנראה לעין. כ-50 בתים אמורים להיבנות בשנים הקרובות, אבל רובם משוריינים לתושבי הקיבוץ ובנים ממשיכים. לאתגרים האלו מצטרף החשש הביטחוני. "אנחנו עומדים בצומת משמעותית" אומר מנהל הקהילה תמיר שחף. "עזיבה היום היא כמו כדור שלג, לכן נדרש כבר בחודשים הקרובים לייצר צמיחה באופן מתון ועקבי. אם לא נצליח – אז למה שמישהו יישאר פה?"

כדי לייצר את הצמיחה הזו, שלום ושחף דוגלים בשיטת שיווק ייחודית – 'שמים את הפיל על השולחן'. ולא חסרים פילים.

חלק מהסיבה שלקיבוץ חשוב לקלוט משפחות בטווח המיידי – עוד הקיץ – היא הילדים הקטנים. ליתר דיוק, היעדרם. כדי לפתוח את גני הילדים באופן רצוי, נדרשת תוספת של כ-10 ילדים בגיל הרך. בהינתן מחסור באפיקי בנייה, זה אומר להזמין אנשים לגור בשכירות.

זו לא הצעה רעה: השכירות עומדת על 3,000 שקלים בחודש בממוצע. עם מיסי קהילה לא גבוהים, ארנונה כמעט אפסית, הנחות מס נדיבות ומערכת חינוך קיבוצית שעובדת כמעט כל השנה במחיר של בין 2,000 ל-3,300 ש"ח –  מדובר בשירות לתושב טוב יותר מכל עיר, במחיר שבערים אפשר רק לחלום עליו.

המתעניינים: "אם נצטמצם מפה, מה הלאה?"

"אנחנו פה כי יש לנו רצון עז לצאת מהעיר" מספרים דוד וליה מורלי, שהגיעו כל הדרך מרמת גן. הם מורגלים לטילים מתימן, איומי הגבול לא מפריעים להם. הם רק מצרים על כך שאין בקיבוץ בית כנסת. "החיים בעיר צפופים, לחוצים, פקוקים" אומרים בני הזוג, "עלינו לארץ מקנדה ושווייץ, ויש פה משהו שמזכיר לנו את הטבע שהתגעגענו אליו".

מיכל בר מוחה, שהגיעה לחניתה מהקריות עם בן זוגה איציק דרוויש ושתי ילדות, נמצאת על סף החלטה סופית לעבור לחניתה, אך טרם סיפרה על כך לאיש, מלבד אימה. "ברור שיש חששות", היא מודה, "במלחמה אמנם הופצצנו קשות, אבל פה זה ממש על הגבול, יכולה להיות פלישה".

דרוויש לא מוכן לקבל את קיומו של מרחב בישראל שבו אי אפשר לגור. "אם נצטמצם מפה, מה יהיה הלאה? נעזוב את נהריה? מעלות?" הפסקת האש עוררה בקרב רבים בצפון חשש שמדובר בהתכופפות נוספת מול החיזבאללה, אבל כיום ההרגשה הרווחת היא שמערכת הביטחון הספיקה ללמוד שיעור או שניים. "אנחנו מנצלים פה הזדמנות להגשים חלום לחיות בטבע, אומר דרוויש, "זה בשביל הילדים. אבל קודם כל – כי צריך שיהיו פה ישראלים, בגלל כל מה שקרה לנו".

כמה מהמתעניינים מספרים שהתנועה הקיבוצית, שמארגנת את ימי החשיפה בקיבוצי הגבול והעוטף כדי לקדם התיישבות של משפחות, הציעה להם לבדוק קיבוצים לאורך כל הגבול – אך הם התעקשו דווקא על הגליל המערבי. "קיבלתי החלטה להתרחק מהגליל המזרחי" מספר אמיר, תושב קריית שמונה כל חייו, שהגיע עם כל משפחתו ליום החשיפה "אני אוהב את הצפון, אבל החיים באצבע הגליל קשים יותר, מרוחקים יותר. מורכב שם כלכלית. פה יש רכבת, יותר מקומות עבודה, הרגשה שהדברים קרובים יותר".

באולם חדר האוכל, שלמי מוזר מקרין את מצגת 'מי אנחנו'. "היום נסביר לכם למה פוגשים פה כל-כך הרבה אנשים נחמדים. רוב הזמן נחמדים". הקהל צוחק. היום מתוכנן לפרטיו באופן מדוקדק: ביקור בבתי התושבים כדי להבין איך נראית דירה קיבוצית, ועל הדרך היכרות ראשונית עם האנשים; סנדביצ'ים מושקעים תוצרת בית; סיור במוזיאון ההיסטורי; ושיחות עם בני נוער. תמונת החיים הכי מקיפה שניתן לדחוס לשעתיים.

"ההזמנה לפה למרות שלא כולם חזרו מגיעה כי אנחנו מרגישים שזה המאני טיים שלנו", אומר מוזר, ומודה שהוא מתגורר בשכירות בקיבוץ כבר 13 שנה. בכך הוא משיב לשאלה שנשאל רבות בשיחה שהעביר: "מה נעשה עד שיהיה לנו בית". הוא היה אמור ערב המלחמה להתחיל לבנות את ביתו בהרחבה, אך בינתיים הוא עדיין מפונה, והרבה מזמנו מוקדש לשירות מילואים.

דחוף להזמין אנשים דווקא עכשיו?
"למה לא? הצבא פה, יש דגל ישראל בצד השני של הגבול. אם התושבים יראו שגם חוזרים לפה וגם מגיעים חדשים, זה ייצור תנועה חיובית, שחשובה מאוד לתהליך החזרה".

הגיוון: "מרוקאים לצד שוויצרים"

הבקשה לשכור בית תחילה לא נובעת רק מהמחסור בהיצע נדל"ן, אלא גם מהניסיון לשמר את ייחודיות המקום וחיי הקהילה העשירים שלו. בחניתה לא רוצים להפוך ל"כפר שינה", כפי שמגדיר זאת מנהל הקהילה שחף, שמקווה שהחברים יבחרו להיות פעילים בחיי התרבות והחברה.

מוזר מספר שבניגוד לתדמית על קיבוצים מסוימים, מוצדקת או לא, חניתה תמד בנה את עצמו כיישוב מגוון, עם גרעיני עולים מארצות רבות ושערים פתוחים. "אין אצלנו 'טייפקאסט', יש מרוקאים לצד שוויצרים", הוא קובע, "אין בית כנסת, אבל בכיפור חדר האוכל מלא בתפילה". בניגוד להרבה קיבוצים שבהם ההרחבה היא מעין לווין אינדיבידואליסטי-בורגני של הקיבוץ, בחניתה היא מוטמעת לחלוטין בחיי הקהילה: "כל אחד יכול למצוא את עצמו".

הנוער מוביל: "לא חסרים לכם קניונים?"

בעיצומה של מלחמת האזרחים בספרד, על גל ההתלהבות וההתנדבות האידיאולוגית שעוררה בשמאל בעולם, קבע מייסד השומר הצעיר והקיבוץ הארצי יעקב חזן את הסיסמא האלמותית: 'חניתה לפני מדריד'. בכך ביקש מהנוער החלוצי בארץ להתמקד במשימות המקומיות, הלאומיות – על פני אלו המפוארות, הגלובליות. סיפורו של נוער הקיבוץ, 87 שנה אחרי הקמתו, מתכתב היטב עם אותה רוח דברים.

רובם כבר חזרו מזמן לקיבוץ, חלקם לבד, הרבה לפני ההורים. הם רצו להיות ליד בית הספר שלהם, החברים שלהם, הבית. הם מסתובבים בכל מקום, עוזרים, מנקים, מסדרים, מטפחים ומארגנים את הקיבוץ לקראת החזרה הגדולה של הקיץ. מהסיבה הזו בדיוק הם התבקשו לחתום את הסיור.

"רציתי להראות להורים הצעירים, וגם לאלו שילדיהם עדיין לא נולדו, איך יכולים להיות הילדים שלהם בעתיד" אומר שלום, שבתו השתתפה בארגון יום החשיפה. הנוער שחזר, הוא אומר, הוא גאוות הקיבוץ, ואולי הדוגמא הטובה מכל לאיכות החינוך הקיבוצי.

בני הנוער מספרים בפאנל על חיי החברה העשירים באזור, שמלבד הקיבוץ מורכב מיישובי המועצה ובית הספר. על הטבע, הפשטות, והאהבה הכנה למקום שכולו בית, הרבה מעבר לבית הפרטי שלך הם אומרים שהגעגוע לקיבוץ בתקופת הפינוי רק העצים את תחושת השייכות, וגרם להם להיות הראשונים לחזור. דבריהם מהדהדים את חלוצי חומה ומגדל שהקימו את הקיבוץ על ההר המרוחק, מעבר למה שהיה אז גבול ישראל המנדטורית.

"תגידו", נשמע קול בקהל, "לא חסרים לכם קניונים?"

לא כל כך, הם אומרים, זו הסביבה שבה גדלנו. אם המרחק מעיק, אפשר לקחת אוטובוס לנהריה. לא הכול נמדד מול תל אביב.

נוסח בהיר ותמציתי של הדברים מציעה יובל, צעירה שגדלה בצפון, משפחתה פונתה, ולאחרונה החליטה לחזור לגבול כדי לגדל את ילדיה. "גדלנו על פשטות וציונות", היא אומרת, "ומי שבוחר להגיע לפה, כנראה מבקש לעצמנו דברים אחרים מתענוגות השפע של המרכז. כך הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו".