במוצאי שבת עלתה ג'יטה מונטה – או ליתר דיוק, הועלתה – לבמת התיאטרון הקאמרי בערב הצדעה שערך התיאטרון לכבודה. השחקנית, בת 78, מתמודדת כבר תקופה ממושכת עם משבר רפואי קשה ותהליך שיקום מורכב. במהלך הערב הוענק לה פרס מפעל חיים לעיני חברים, בני משפחה ובכירי עולם התרבות. כל ההכנסות מן האירוע הועברו לשחקנית, שמצבה הבריאותי והכלכלי הידרדר בשנים האחרונות.
באירוע השתתפו חברי "זהו זה!" שלמה בראבא, גידי גוב, דבל'ה גליקמן (שהיה בן זוגה של מונטה למשך שלושה עשורים), מוני מושונוב, אבי קושניר, הזמרת ירדנה ארזי והשחקנים יניב ביטון, דביר בנדק, ליליאן ברטו, קרן מור, רמי ברוך, לאורה ריבלין, אודיה קורן ועמוס תמם. את הפרס העניקה משפחת רכבי. "כל דבר שהיא עשתה הוא בחסד האל, לא פחות", אמר גליקמן בראיון לידיעות אחרונות. "אם יש חמישה שחקנים שאפשר להגיד שהם הכי טובים בארץ, ג'יטה היא ביניהם, ואם יש רק אחת ומיוחדת – זו ג'יטה. במדינה אחרת שחקנית כמוה הייתה חיה באחוזה גדולה".
מונטה, שזכתה בשלושה פרסי התיאטרון הישראלי והייתה מהשחקניות הבולטות בתיאטרון הקאמרי לאורך שלושה עשורים, הופיעה לאורך השנים גם בהבימה, החאן, תיאטרון חיפה ותיאטרון גשר. בין תפקידיה הזכורים – אמא קוראז', ליידי מקבת', אמנדה ב"ביבר הזכוכית", פורציה ב"הסוחר מוונציה", ארקדינה ב"השחף", גרושה ב"מעגל הגיר הקווקזי" ועוד תפקידים רבים במחזותיהם של חנוך לוין ונסים אלוני.
לפני כחצי שנה נפלה מונטה סמוך לדלת ביתה ביפו. היא סבלה משבר בירך, עברה שיקום ארוך, וכיום מתניידת באמצעות כיסא גלגלים. "התעוררתי בבית חולים אחרי הניתוח, וזה כאב וזה עדיין כואב", סיפרה מונטה לעיתונאי יואב בירנברג. "הרבה דברים אני לא זוכרת מאז, אפילו דברים טיפשיים כמו אם אכלתי צהריים או לא, אבל אולי המצב עוד ישתפר. הוא חייב להשתפר".
ויטלי פרידלנד, חברה הקרוב של מונטה, היה בין מי שליוו אותה בשיקום ודאגו לקשר עם הקהל. גליקמן, שלא ראה את מונטה שנים רבות, הופיע בערב והקדיש לה ברכה נרגשת: "אני מאחל לנו ולתרבות בארצנו שתחזרי לשחק ושנמשיך לראות אותך עוד הרבה".
לצד קריירת המשחק המרשימה שלה, החלה מונטה ב-2009 גם לביים – ביוזמתו של מיכאל גורביץ', מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן באותה תקופה. עבודת הבימוי הראשונה שלה הייתה מקבץ של שלוש יצירות פוליטיות מאת הרולד פינטר: "אחת לדרך", "הסדר העולמי החדש" ו"סיבה למסיבה", שאוחדו תחת השם "סדר עולמי חדש", בהשראת משפט מפורסם של ג'ורג' בוש. בהצגה נחשף עולם של נהנתנות מתכחשת, שמתקיים לצד עינויים, אונס ורצח – ריאליזם פוליטי חריף שלא זר לעולמה של מונטה.
בהמשך ביימה בין היתר את "מולי סוויני" מאת בריאן פריל (2011), "משחק של אהבה ומזל" מאת מאריבו (2012), "שני קצרים וחתול" לפי צ'כוב (2013), ואת "האיש שחשב שאשתו היא כובע" על פי ספרו של אוליבר סאקס (2019).
"אני לא מספיק מעניינת"
עלייתה של מונטה לארץ הייתה סיפור בפני עצמו. היא נולדה בבוקרשט בשם קלרה ג'טה מויסה, ולמדה משחק באקדמיה הרומנית. ב-1970 ערקה לישראל יחד עם בעלה דאז, השחקן אלכס מונטה, ונדונה ברומניה למאסר בעוון בגידה. את הקריירה בארץ החלה בתיאטרון חיפה, ולאחר מכן עברה לקאמרי, שם שיחקה בשלל תפקידים איקוניים – רבים מהם במחזותיו של לוין: "הזונה מאוהיו", "הנשים האבודות מטרויה", "כולם רוצים לחיות", "כריתת ראש" ועוד.
"אני לא חושבת שהייתי המוזה של חנוך", אמרה בראיון ל-ynet. "זה שטויות, אם אומרים את זה. הוא לא היה צריך אותי. מאוד נהניתי לשחק בחלק מההצגות שהשתתפתי בהן, לא בכולן". כשנשאלה מה הייתה רוצה שייזכרו ממנה כשחקנית, השיבה: "את העבודה, את הדמויות, לא אותי. אני לא מספיק מעניינת".
בשנים האחרונות, עם הידרדרות במצבה הרפואי, מיעטה מונטה להופיע. במקביל, היא סירבה להשתתף באודישנים והעדיפה שלא לרדוף אחרי תפקידים. גם הקולנוע נשאר מאחור, אך בראיון ליעקב בר-און סיפרה כי נהנתה מאוד מהצילומים לסדרה "כבודו", שם גילמה את אמו של דרור קרן. "היא הזהירה אותי שהיא לא סובלת סטים", סיפר הבמאי רוני ניניו, "אבל החוויה הפכה לטובה, וכל הצוות העריץ אותה".
