השנים האחרונות היו שנים קשות ורעות, שנים של התמוטטות ותעייה, שנים של שכול וכישלון במישור הלאומי, ועבור רבים גם במישור האישי. נפערה תהום ממש, ובה בוץ וערפל כהה. ומתוך ייאוש, או דווקא כאקט של תקווה, אני לפעמים מוצא את עצמי שואל: "מה ברנר היה אומר?"
ובאמת, מה היה יוסף חיים ברנר אומר לו היה חי היום, לו עיניו היו רואות את מה שרואות עיניי? כך אני שואל, ומייד שולל את השאלה. נכון, הוא היה סופר גאון, נפש גדולה, וידע איזה דבר־סוד עצום שאין כל דרך לספר אותו לזולתך, אך אי אפשר לחדול מלנסות, ולכן יש לכתוב ללא הרף. ויותר מזה: היה לו מצפן מוסרי־אנושי־ערכי רגיש ומחודד, והוא נתן פומבי לדעותיו בטורי פובליציסטיקה סוערים ובוערים, קרא והזהיר וצעק, ולא פעם גם נתן על כך את הדין ועורר שערוריות.
ובכל זאת, מדוע שברנר יֶדע משהו שאנחנו לא יודעים כבר ממילא? יותר ממאה שנים חלפו מאז הירצחו בפרעות תרפ"א, והמציאות הפוליטית, ההיסטורית, הטכנולוגית, ואפילו הנפשית השתנתו כל כך מאז, לבלי היכר. אמנם יש כמה נקודות דמיון, אז פוגרום ועכשיו פוגרום, אז ייאוש ועכשיו ייאוש, אך מה שהיה אז עומד לעצמו, ומה שיש עכשיו עומד לעצמו, ואין גשר, אין חיבור. על נהר הזמן אין כל מעבורת שנעה מגדה לגדה. ברנר, לו היה חי, לא היה מבין אותנו ואת צרותינו, ואנחנו, ממילא כבר לא מוכשרים להבין אותו.
ואף על פי כן, ברנר חוזר ובא בתודעתי. אולי כיוון שמילותיו עדיין נוגעות בי ומרגשות אותי; אולי כי איש רוח כמוהו לא קם לנו מאז ועד היום; או כיוון שקולו המלנכולי, החם, הדעתני, ושצעקתו הטרגית האיומה, עוזרים לי למצוא את דרכי בחשכה. השאלה עדיין עומדת:"מה ברנר היה אומר?"
״דומה אני למת שאומרים לו: ׳היוולד מחדש!'"
אני מעלעל שוב בספרים הישנים, בכרכי מהדורות 'כל כתבי' הממורטים שבמדף הספרים שלי. מוצא בהם דפים מסומנים בסימניות, משפטים מודגשים בעיפרון או בעט, ופתקים שהשארתי לעצמי אי אז, בקריאות קודמות, עם ציטוטים שחשבתי שכדאי לי לזכור, שחובה לי לזכור, שיש בהם איזה טעם שלא דוהה עם השנים.
הדבר הראשון שבולט מבעד למילותיו של ברנר הוא יכולתו האדירה להתמסר לצער. יכולת שאין שנייה לה לתת בנפשו מקום לאבל ולייאוש, לחיות בתוך השבר. כמו שחושב גיבור ספרו 'שכול וכשלון', המאושפז בבית חולים לחולי נפש: ״שבר למטה, שבר למעלה ושבר באמצע״. כלומר, הכול שבור, ואין מקום פנוי מן השברים.
ברנר כותב בלי לייפות, בלי להתחמק, בלי להסיט את העין לנחמות של רגע ובלי לפזר אבקת סוכר על האמת המרה. ברנר הוא סופר של קינה. על כך כתב ד"ר יהונתן דיין ספר יפה, מלומד ומקיף בשם 'שירת העצבים', שיצא לאור ב-2022 בהוצאת 'רסלינג, ומי שרוצה להעמיק בפואטיקה המלנכולית של ברנר מוזמן לקרוא בו.
אסתפק במעט: ברנר ידע את הבור, ולפעמים כתב היישר מתוך הבור. לכן המוות והחיים מעורבבים אצלו לבלי הפרד, לכן אחד הדימויים שחוזר אצלו שוב ושוב הוא זה של המת־החי. המת שחי בניגוד לרצונו.
אביא כאן שתי דוגמאות ציוריות במיוחד לדימוי הזה, שתיהן מתוך ספרו 'מכאן ומכאן':
"הן אין טעם לחיי, אין טעם. מת מעולם־התוהו אני, המפחד לשוב לקברו, ושסוף־סוף, כשיכריחוהו לשוב, יתחרט על שלא שב קודם, בעתו, ובחר ב׳כף־הקלע׳. הן רק מה שלָמוּת ברגע זה איני רוצה, וגם ברגע זה, וגם ברגע זה – הן רק אי־הרצון הזה אוחז בידי ועוצר בי לבל הדק את החבל״.
אפשר היה להתעכב ולהכביר פרשנויות על קומץ המילים האלו, על החוויה של המת "המפחד לשוב לקברו" ועל הדילמה של המתאבד בפוטנציה, זה שלחייו אין טעם, אך גם למות אינו רוצה, לא ברגע הזה, וגם לא ברגע הבא. דילמה שהייתה אקטואלית מאוד בזמנו של ברנר, שכן רבים מבני העלייה השנייה נטלו את חייהם.
לקראת הסוף של 'מכאן ומכאן' שב המספר אל דימוי המת־החי וממשיך לפתח אותו:
״דומה אני למת, שמלאך־הדוּמָה שלו כבר עבר, כבר שאל לשמו, כבר חבטהו במקלו – מנוחה. ופתאום אומרים לו: ׳היוולד מחדש! בעל כרחך!׳ – היאך?! אוי… האם לא יותר טוב לשכב כך, בלי כאב, לשכב, לשכב, בלי תנועה, לשכב עד נצח־נצחים?״
גם במקרה זה דוחקים במת־החי להמשיך הלאה, אבל הפעם לא קוראים לו לשוב אל הקבר, אלא לשוב אל החיים, להיוולד מחדש. אין לו כוח לזה, אך גם כוח להתנגד אין לו. החיים, לפי צמד הציטוטים האלו, הם חיים של רוח רפאים, של "כף הקלע" שבהם המת מודע למותו, ואינו מסוגל לעבור לעולם הבא, ולא להתגלגל מחדש בעולם הזה. אדם תלוש, לא כאן ולא כאן.
ההוויה הזו אינה רק שיקוף של המציאות הנפשית של דמות המספר בספרו של ברנר. היא משקפת משהו עמוק על הרגע ההיסטורי. התקופה שברנר חי ויצר בה, ימי העלייה השנייה, תקופת התחייה, הייתה אחת התקופות הקשות בימי העם: מלחמות, מהפכות, פוגרומים, אנטישמיות, עוני ומגפות. ברנר לא התעלם מכל זה, הוא הכיר היטב את אימת התקופה, הוא נתן לדברים לחלחל אליו, לצבוע את עולמו הפנימי. את כאב העם הוא חש ככאבו האישי האינטימי ביותר.
הדימוי של המת המתקשה לחזור לחיים פועל ברמה האישית והלאומית כאחד. תפיסתם של סופרי דור התחייה ושל אנשי הרוח בעת ההיא הייתה שעם ישראל הוא עם מת, העברית – שפה מתה, וארץ ישראל – אדמה שוממה וריקה, מלאה קברים. ואת כל זה אפשר וצריך לשנות. הציונות היא תנועה של תחייה לאומית שמטרתה להחזיר לחיים את העם, את השפה, ואת הארץ. להוליד אדם חדש.
אילו תעצומות נפש היה צריך אז כדי להאמין שמציאות החיים הפגומה יכולה להשתנות שינוי כה רדיקלי! להאמין שעברית תהפוך אי פעם לשפה מדוברת, כאשר רק קומץ אנשים דיברו בה. להאמין שתקום מדינה עברית, כאשר הארץ נמצאה תחת שלטון זר של האימפריה העות'מאנית, וכל מה שהיה שלנו בטאבו הוא דונם כאן דונם שם, מושבות מפוזרות, יקב או שניים, וכמה שכונות חדשות המזכירות גטאות. להאמין בתחייה? איך? על בסיס מה?
"קרא את הקריאה: 'ובכל זאת'!"
בתור כיוון לתשובה אני רוצה להביא את הציטוט הבא, שהוא אולי המשפט המצוטט ביותר של ברנר, גם הוא מתוך "מכאן ומכאן":
״לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד״.
אני מודה שלפני השנים האחרונות, לפני שבעה באוקטובר, לא הבנתי את כוונתו. מה זאת אומרת שאין לעם ישראל עתיד, ועוד "מצד חוקי ההיגיון"?! אבל מאז אני מצליח להבין משהו מעומק הייאוש ההוא, מחוסר היכולת לדמיין אופק, לראות תקומה. מה זה אומר להיות אדם מפוכח, לעשות את המתמטיקה הפשוטה ולהגיע למסקנה העגומה והברורה: החלום הזה לא יצליח. לא במקרה מסמיך ברנר לפסימיות הגמורה הזו את ה״צריך, בכל זאת, לעבוד״ – המילים החשובות כאן הן "בכל זאת".
בכל זאת!… אף על פי כן!… ברנר ידוע בביטויים האלה, היפוכי לשון כמעט מאגיים. הייתה לו היכולת האלכימית לשאוב כוח מתוך העדר כוח, לשאוב תקווה מתוך חוסר תקווה. כן, הוא מכיר את הבור, אבל דווקא בגלל זה, דווקא בגלל עומק התהום, בגלל שהיא אפלה כל כך, בגלל שלא רואים את סופה, בגלל שמצד ההיגיון אין עתיד צריך, בכל זאת, לעבוד.
אפשר למצוא וריאציות על הרעיון הזה גם בתכתובות האישיות של ברנר. למשל במכתב לסופר זלמן יצחק אנכי באפריל 1903. זה היה רגע קשה בחייו של ברנר, הוא גויס בכפייה לצבא הרוסי, כתבי יד שלו הלכו לאיבוד, והימים היו ימי פוגרום קישינב. ברנר כותב במכתב: ״ובעולם יש חדשות: קישינב! אם נעמוד ונצעק כל הימים וכל הלילות – אין אנו מספיקים. הקללות מתנדפות!..״ הוא ממשיך בטון פסימי: ״ארורים החיים, אך גם ארור המוות״ ומסיים בפניה נרגשת לידידו: "קרא את הקריאה: ׳ובכל זאת!׳".
ברנר לא רק הצהיר "ובכל זאת!" – הוא גם עשה. אני לא יכול שלא להתמלא התפעלות והערצה כשאני רואה את היקף הפעילות הספרותית שלו. כמה סיפורים ומאמרים הוא כתב ופרסם בימי חייו הקצרים, כמה כתבי עת ואסופות ערך והוציא, והכול באפס אמצעים, באפס עידוד של משרד התרבות, בלי לפטופ, בלי אימייל ובלי גיבוי בענן. פנומן ספרותי של ממש, לא רק סופר פורה אלא גם עורך מוערך, מבקר ספרות משפיע, ומו"ל המקבץ ומקרב כותבים צעירים, נידחים ובלתי ידועים. את כל זה הספיק לעשות עוד לפני גיל ארבעים.
עולות במוחי כמה אנקדוטות אייקוניות: איך הוא נשאר ער כל הלילה, משתעל בקור הלונדוני הלח, ומסדר בעצמו את אותיות הדפוס, אחת־אחת, כדי להדפיס את גיליונות כתב העת שערך 'המעורר'. איך הוא הולך למשכונאי ביפו ומוכר את חגורתו היחידה כדי לממן הדפסת ספרון ובו סיפור של ש"י עגנון. איך הוא נודד בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה, מחבק תרמיל עור מרופט ובו העותקים היחידים של כתבי היד של סיפוריו החדשים.
כן, הוא ידע לעבוד, לעבוד בכל זאת, למרות כל הסיבות שיש לא לעבוד. ותמיד ישנן סיבות ונסיבות, והן תמיד רבות ומוצדקות, ותמיד קשה לקום ולצאת מהבור, לוותר על קיום הרפאים החיוור, על התשוקה לשכב בלי כאב, בלי תנועה, לשכב עד נצח נצחים, ובכל זאת, ואף על פי כן, להיוולד מחדש.
"שנת האסון חשפה את פשיטת הרגל לעיני כל"
סגולה נוספת של ברנר, שמרבים להלל אותה, היא היותו איש אמת. אומרים שהיה בעל חוש אמת מפותח, רגיש לכל סוגי ההונאה העצמית והשקר הפומבי. בהקשר הזה מעניינים אותי הדברים שכתב ב־1915, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעיתון "הפועל הצעיר":
״גדול כוחו של האסון, שתמיד הוא מביא אתו את גילויי־האמת, אמת־המציאות. היו הרבה דברי אידיאולוגיה יפים בדורות האחרונים, שפשיטת הרגל שלהם היתה ידועה רק לאנשים מסתכלים, רק ליחידים. באה שנת האסון הזאת וחשפה את הבאנקרוט שלהם לעיני כל״.
מלחמה גדולה, אסון גדול, כך מזכיר לנו ברנר, הם רגע של התגלות האמת. רגע של נפילת מסכות. רגע שבו השקרים המוסכמים מתגלים בתור מה שהם, כיסים ריקים, באנקרוט (פשיטת רגל). גם תקוות האידיאולוגיה, גם הבטחות השווא של הדת, כל אלו מתגלים בעירומם ברגע האסון. אין בהם ממש. לא כוח לספק ביטחון, לא נחמה, לא עתיד טוב יותר.
וכמה אנו זקוקים היום לאמת. וככל שאנו זקוקים לה יותר, כך קשה יותר לדעת אותה. האמת הפשוטה של חיינו כאן, זו שמתחת לכל מסכי העשן שמפזרים עלינו מלמעלה ומהצדדים. אני מוצא את עצמי צמא לאותה מילת אמת, שאולי לא תרווה את הצמא, שאולי לא תהיה נעימה לאוזן, אמת שאני גם רוצה בה וגם חושש ממנה.
ועל מי אני יכול לסמוך שיאמר אותה, בפשטות, בגלוי, ללא רחמים אך גם ללא התאכזרות? והאם זה יהיה מופרז אם אבקש גם שיאמרו לי אותה בעברית יפה? בעברית של מי שאוהב את העברית, ואוהב את אוהבי העברית?..
איפה ברנר, איפה ברנר, שיבוא כבר ויגיד לנו את האמת בפרצוף.
*
ד"ר אמיר חרש הוא סופר ומרצה על תרבות, ספרות וקוגניציה, ומייסד כתב העת "בּוּ! לאימה בספרות בקולנוע ובתרבות". 'שכול וכישלון וזומבים', רומן שגיבורו הוא י.ח. ברנר ויצא לאור השנה בהוצאת עם עובד, הוא ספרו החמישי.
