הפילוסופיה של אפלטון, התובנות של צווייג, חוכמת החיים של אנדה והפרספקטיבה של גורי: לרגל שבוע הספר העברי בחרו הכתבים, העורכים והמעצבים ב'דבר' ספרים שרשימת הקריאה לא שלמה בלעדיהם.

העולם של אתמול, שטפן צווייג (כנרת זמורה דביר, 2012)

"העולם של אתמול", ספרו האוטוביוגרפי של שטפן צוויג, מספר על מעין פורסט גאמפ של ראשית המאה ה-20 במרכז אירופה. הוא היה נוכח בכל הרגעים ההיסטוריים, כתב בעיתון של הרצל, שוחח עם פרויד, התיידד עם קפקא וביקר את מקסים גורקי במוסקבה; הוא לחם במלחמת העולם הראשונה, ראה את המצעדים שסימנו את התפוררות הדמוקרטיה השברירית, וחזה באירופה נופלת לכאוס של מלחמה ומוות במלחמת העולם השנייה. הספר, שהוא שלח להוצאה לאור רגע לפני שהתאבד ב-1942, הוא תיעוד ייחודי ומרגש של עלייתה ונפילתה של הנאורות האירופית מאדם שהביוגרפיה שלו שלובה בה בצורה מוחלטת. אבל בימים אלה, הוא מקבל עומק נוסף: תזכורת כואבת לכך שהעולם שאדם נולד אליו הוא לאו דווקא שהעולם שבו ימות – ולהיסטוריה יש נטייה לחדור לחיים בסערה.

טל כספין

יורוטראש, כריסטיאן קראכט (אחוזת בית, 2024)

הספרון הקצר והמוזר הזה הוא אחת מהקריאות המהנות שהיו לי בשנה האחרונה. "יורוטראש" של הסופר והעיתונאי השווייצרי כריסטיאן קראכט מספר על מסע של אם קשישה, חולה ונבזית ושל בנה, בן דמותו של הסופר, בניסיונם להיגאל מהעבר המשפחתי המושחת שלהם שכולל עושר מופלג, שיגעון, טראומה וקשרים הדוקים למפלגה הנאצית. הספר, שמדלג בין הבדיוני והאוטוביוגרפי, כתוב בווירטואוזיות ומשרטט קשר מורכב בין שני אנשים במלוא עליבותם ופגמיהם המוסריים. הוא בוטה, דוחה לפרקים, ציני ובכל זאת (ואולי דווקא בגלל זה) מצליח לגעת בעומק לב הקורא.

 

נעם בן-דוד

מחר ועוד מחר ועוד מחר, גבריאל זווין (תכלת, 2023)

מה שתופס בספר הוא תיאור נדיר מערכת יחסים בין גבר לאישה אפלטוניים בתוך עולם העבודה. זוג החברים סם וסיידי מפתחים משחק מחשב כמעט שני עשורים, ואומנם הם מכירים מילדות, אך רוב מערכת היחסים שלהם הם עובדים יחדיו. הקשר ביניהם והקשרים עם שאר הדמויות בספר, מרקס, סיימון ואנט, מורכבים, והסימן הכי טוב לכך הוא התחושה שכולם צודקים וטועים בו-זמנית. קל להבחין לאורך הספר בנקודות שבהן מערכת היחסים בין סיידי וסם מתעצבת לפי מבנה עולם העבודה כיום, ועולה התהייה איך הייתה נראית מערכת היחסים ביניהם בעולם עבודה פחות תחרותי ומודד ויותר מעודד התאגדות אנושית ויצירה.

מיכל מרנץ

כולנו יוצאים מגדרנו, קארן ג'וי פאולר (כנרת זמורה דביר, 2015)

 

ספר מתוק ועצוב, מז'אנר הספרים שלפעמים אפשר להתבלבל ולחשוב שכתבו אותם כדי שיעברו עיבוד לסרט או סדרה. הספר נפתח בתיאור משפחתה המפורקת של רוז, וזיכרון שלה כילדה פטפטנית ושמחה, שגדלה להיות אישה עצובה ושקטה.

הספר מתאר את חייה של רוז בצל אירוע משפחתי טראומתי ומודחק, תוך שהיא נזכרת בילדות שלה ובהיעלמות אחותה פרן. מלבד סיפור ההתבגרות של רוז, יש בספר מין רוך שעושה אותו כל כך מיוחד. ספר למי שזקוק לקצת חמלה.

 

טל כרמון

KKK: יסודותיה של אישה מודרנית, פאולינה טוכשניידר (תשע נשמות, 2025)

לא קראתי מימיי ספר שדומה או אפילו מזכיר את ספרה השני של פאולינה טוכשניידר. כתיבתה הצחיקה, הגעילה, סיפקה, טלטלה ודיכאה אותי, והמעבר החד בין התחושות – לעיתים כמה פעמים באותו עמוד – היה מסעיר ומעורר לא פחות מהעלילה המתוארת. מלבד חוויית הקריאה הקולחת (אין בספר פרקים, כי אי אפשר להפסיק לקרוא אותו מההתחלה ועד הסוף), " KKK – קלבטן, קלונקס, קונפידור: יסודותיה של אישה מודרנית" הוא מעין זרם תודעה שנותן לקורא להציץ לתוך עולמה הפנימי ההפכפך והכאוטי של צעירה ישראלית שמכורה לשגרה שהורגת אותה, נשואה לגבר שמתעניין רק במסכים, מטפחת צמחים במרפסת ומנהלת חיים סטנדרטיים שאין בהם שום דבר סביר.

מאור הוימן

יומנה של משרתת, אוקטב מירבו (מודן, 2017)

הספר פורסם בצרפת ב-1900, ותורגם לעברית ופורסם בישראל ב-2018. יש בו תיאור נוקב וחסר מעצורים של החברה הבורגנית בצרפת מדפי יומנה של המשרתת סלסטין. יומנה של סלסטין, שבו מתוארים "האדונים" שעבורם עבדה, חושף בכישרון ובשטף את התהום בין הדימוי על הבורגנים המוסריים והאציליים, לבין מציאות של ניצול, נהתנות, תאוות בשר, יוקרה וכסף. הקריאה מעוררת הרהורים בנוגע לקיומה של אותה תהום כיום. מי ומה נחשב אצילי ומוסרי? והאם מתחת למעטה השטחי אכן נמצאים אותם ערכים אציליים? הסיפור מתרחש בצרפת השסועה של סוף המאה ה-19. פרשת דרייפוס חצתה את החברה הצרפתית לפטריוטים אנטישמיים, תומכי הצבא מצד אחד, ורפובליקאים ליברלים שתמכו בזיכויו של דרייפוס מהצד השני. מירבו עצמו ייסד עיתון עם קו אנטישמי מובהק, אך בהמשך הקריירה שינה את עמדתו ונעשה לפעיל נמרץ לזיכויו של דרייפוס.

גל רקובר

מנון, לכס, אפלטון (ידיעות ספרים, 2013)

מהו טוב? האם אפשר ללמד מידה טובה? ואיך בכלל אדם יודע מה שהוא יודע? ב"מנון" ו"לכס" אפלטון מציב את השאלות הללו בפי סוקרטס, ומתוך דיאלוג חד, מעמיק ומלא הומור, מנסח חקירה פילוסופית שמהדהדת עד ימים אלה.

ב"מנון" עולה סוגיית הידיעה והלמידה, בעוד שב"לכס" הדוברים מתרכזים במהות האומץ – שתי סוגיות שונות שנטועות בשיחה פשוטה לכאורה, אך נוגעות בלב הקיום האנושי. התרגום של שמעון בוזגלו לעברית הוא מלאכת מחשבת: לשון עשירה, טבעית, מדויקת ואנושית, שמצליחה להעביר את הפילוסופיה האפלטונית בלי לאבד את הצליל החי של הדיבור. זה טקסט שמזמין לחשוב, להתווכח, ולפעמים גם לחייך.

יונתן אטלס

 

המנושל, אורסולה לה-גווין (כתר, 1980)

אדם וחווה גורשו מגן העדן. המנושל עזב את גן העדן כי לא מצא בו את עצמו. אורסולה לה-גווין מציירת את החברה, אנרכיסטית וללא שלטון וכפייה, במכחול דק ואוהב: חלוקת העבודה, יחסי המשפחה והיחסים בין המינים, תהליך ההתבגרות ואפילו האופן שבו השפה מתעצבת.

אבל לה-גווין מצביעה גם על המצוקה והבדידות שאדם יכול לחוות גם כשהוא חי באוטופיה, ועל הליקויים החברתיים שיאפיינו גם את החברה המושלמת. כסופרת מדע בדיוני, המדעים שלה-גווין עוסקת בהם הם בעיקר מדעי האדם והחברה – סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופוליטיקה. כבתם של שני אנתרופולוגים, היא מסתכלת על החברה שיצרה ועל הדמויות בה באהבה אך גם בביקורתיות. זה ספר שפותח את הלב, מרחיב את היכולת לדמיין חברה אחרת – אבל מזכיר גם שהאתגרים האנושיים נשארים חלק בלתי נפרד מכל קיום.

ניצן צבי כהן

אני לולאה מוזרה, דאגלס הופשטטר (כנרת זמורה דביר, 2013)

דאגלס הופשטטר, חוקר מדעי המחשב אמריקאי, כתב את הספר הקצר 'אני לולאה מוזרה', שבמרכזו הטענה שהפתרון לחידת התודעה טמון בהתייחסות עצמית – מערכת של סמלים וייצוגים, שמסוגלת גם לייצג את עצמה. הופשטטר, שעסק בבינה המלאכותית ובקשר שלה לתודעה כבר לפני עשורים, מלהטט בין הסברים מתמטיים לרעיונות פילוסופיים – שגם אם ניתן לחלוק עליהם הם תמיד מעוררי מחשבה. בקטעים האישיים והיפים ביותר בספר הוא מיישם את התזה הפילוסופית שלו על מות אישתו קרול. משום שלתפישתו התודעה אינה טמונה בגוף או במוח ספציפי אלא בדפוסים מסוימים של ייצוג והסמלה, משהו מתודעתה משתמר גם בו ובמי שהכיר אותה – דרכם היא נשארת בחיים, גם אם במידה קלושה. התפישה הזו של המוות יכולה אולי להציע קורט נחמה בישראל הכואבת, והיא נותנת משמעות עשירה למטבעות לשון כמו "תהא נשמתו צרורה בצרורה החיים".

נוי קוגמן

עיבל, חיים גורי (הקיבוץ המאוחד, 2009)

'עיבל' של חיים גורי פורסם ב-2009, אבל המלחמה שפרצה ב-2023 ונמשכת עד עכשיו הטעינה גם את ספר השירה הזה במשמעויות חדשות, מטלטלות. גורי, מגדולי המשוררים של דור הפלמ"ח, יוצא למסע בעקבות סיפור חייו. מסע שמתחיל בקרבות הקשים של מלחמת העצמאות, ממשיך במלחמות שבאו אחריה, ומלא בחשבון נפש – שבליבו השאלה אם ישראל נידונה לחיות על החרב. ייאוש של בן הדור שאיבד רבים מחבריו במאבק להקמת המדינה, שאין לו מקום אחר בעולם, אך גם בניו ונכדיו נאלצים שוב ושוב להילחם ולסכן את חייהם. את הילדות וההתבגרות שלי ליווה תהליך השלום והתקווה שהוא טמן בחובו, לצד פיגועים ומלחמות. אבל רק אחרי 7 באוקטובר, אפשר להבין את הייאוש של גורי. ייאוש שיש בו כנות, כאב, וגם פרספקטיבה. ולפעמים, צריך לשהות ב"חושך מצרים, מאה אחוז חושך", כמו שכתב, כדי שתצמח תקווה.

אסף צבי

הסיפור שאינו נגמר, מיכאל אנדה (כנרת זמורה דביר, 2015)

אנדה לוקח את הקורא, דרך עיניו של בסטיאן באלתר בוקס, נער מתבגר גמלוני, לממלכת פנטזיה שרק הוא יכול להציל. מסע ההתבגרות שעובר בסטיאן יכול לקרות רק בפנטזיה. רחוק מחיי בית הספר, הלחץ מהמורים, הקשיים החברתיים ומות אימו והאדישות הגוברת של אביו – יכול בסטיאן להכיר את עצמו טוב יותר ולשוב אל המציאות נרפא ובידיו "מי החיים" שהביא לאביו.

אנדה מדגים באופן מופתי כיצד ניתן להפוך את הפנטזיה לפעולה במציאות, לגלות את האמת והשקר מסביב ולראות מחדש את המציאות בעיניים נקיות.

 

מור הופרט

ענבי זעם, ג'ון סטיינבק (ידיעות ספרים, 2010)

הספר שיצא לאור ב-1940, מזכיר שטרגדיות אנושיות לא מחכות לזמנים נוחים. אבל כוחו של ספר טמון ביכולתו להטביע בחותם הנצח אירועים חולפים – וסטיינבק, שמלווה את מסעה של משפחת ג'ואד בתקופת השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית של שנות ה-30, נוגע בנקודות שנותרו רלוונטיות. הם נוסעים במכונית חבוטה ומעט דלק ומזון עם ילדיהם ורכושם למסע הארוך והמפרך לחוף המערבי, שם לא מחכים להם חיי נוחות, אלא רק הזכות לעבוד בקטיף אפרסקים לאחר שנושלו מהאדמה שעיבדו במשך שנים. מסעה של משפחת ג'ואד, הכוללת את ההורים, ששת ילדיהם, סבא וסבתא, רצוף במאבקים נגד אי-צדק. 85 שנה חלפו מאז יציאתו לאור, אך "ענבי זעם" נותר רלוונטי גם כיום, בעולם שבו תאגידי ענק ובנקים עדיין מחזיקים בתקוות של אנשים קשי יום לקיום מכובד יותר, שבו עבודות רבות עדיין נמצאות בסכנה, והסולידריות והאנושיות נדרשות מתמיד.

אור גואטה