בזמן שכל המצלמות עקבו באדיקות אחר עוד לילה 'דרמטי' בפוליטיקה הישראלית שהתגלה כשום כלום (אין פיזור ואין גיוס), התרחש אתמול (רביעי) אירוע אחר, שיכול להימצא משמעותי יותר בטווח הארוך. כ-5,000 (בהערכה גסה) פעילים ופעילות של תנועת הרבעון הרביעי הגיעו לבניין אקספו בתל אביב, לאירוע שמסכם שלוש שנות פעילות ומנסה לסמן עתיד לתנועה, שלמרות פעילותה הנרחבת, כמעט לא נראית ברדאר הישראלי. בינתיים.
ספק אם יש מפלגה שהייתה מצליחה לכנס מספר כזה של פעילים באחר צוהריים של יום עבודה ובטוח שלא ברמת אנרגיה גבוהה כל כך. מארגני האירוע לא השאירו שום דבר ליד המקרה. כל מה שקרה על הבמה היה מתוסרט, מתוזמן ומאוד מקצועי. לא נאומים ספונטניים על פודיום, כיבודים ארוכים ושלטי פלריגים פרומים. אלא הרצאות בסגנון טד על במה רחבה, משפטי מחץ עם ביט ברקע, סרטונים ערוכים היטב, מסכי לד ענקיים ורציונל של אדרנלין הולך וגובר.
הקפיץ של התנועה, שהוקמה בעמל רב סלון אחר סלון בשלושת השנים האחרונים, נדרך. כעת היא מתקרבת למבחן הראשון הגדול שלה: הבחירות הבאות לכנסת. ולא נראה שזה יהיה מבחן קל.
עליית המעגל
תנועת הרבעון הרביעי היא חלק מתופעה משמעותית בציבור, ושולית במרחב הפוליטי תקשורתי: המעגלים. בעוד המערכת הפוליטית ואולפני הטלוויזיה קורסים לקיטוב הולך ומחריף, התפתחה בשנים האחרונות בישראל מעין תרבות נגד של מפגש ושיח במעגלים, שמטרתה לייצר מפגש בלתי אמצעי בין חלקי החברה במטרה למצוא מכנה משותף. יצירה ישראלית מקורית שספק אם יש לה מקבילה בעולם. למרות שהיא זוכה לעיתים לביקורת ולציניות, תרבות זו התפתחה במשך העשורים האחרונים. אל מול השסע החברתי מאז הצגת תוכנית לוין היא התגברה, ורוחה שרתה גם על גל ההתגייסות בעקבות זוועות 7 באוקטובר.
קשה לדעת מה תרומתה של תרבות המעגלים לשמירה על החוסן הישראלי, אבל דבר אחד אפשר להעריך בוודאות – היא מוערכת בחסר. החסר הזה נובע מאמת מכאיבה: יש בהם משהו קצת משעמם. כלומר להשתתף במעגל כזה זו חוויה מרגשת, אינטנסיבית והכול חוץ מחוויה משעממת. אבל לסף הריגוש הציבורי רווי האדרנלין, קשה לעכל הסכמות רחבות על שירות מילואים, חיים ביחד או שיקום הצפון. הציבור הישראלי, כמו כל מכור, נמצא בסתירה פנימית: מצד אחד מאס בשיח רדוד ומקוטב, ומצד שני חייב את הדריכות ואת הדופמין שהוא משחרר למוח. כך שבלי קשר להיקף שלה, טבועה בתרבות המעגלים וההסכמות שוליות מבחינה פוליטית וציבורית.
כעת, ברבעון הרביעי מבקשים להפוך את התרבות הזאת לכוח פוליטי. לא מפלגה חדשה, אלא מה שכינה אתמול יו"ר התנועה יואב הלר 'מחנה ההסכמות', שאמור לדחוף להקמת ממשלת אחדות לאומית ציונית, שתתבסס על הסכמות רחבות. מטרה ברורה, אבל הדרך לשם פחות. מלבד גדילה במספר החברים וגיבוש ניירות מדיניות, קשה להבין עדיין מה הפרקטיקה המוצעת.
זו הנקודה המבלבלת לגבי הרבעון הרביעי: זו תנועה שמראשיתה מצהירה על היותה מכוונת לשינוי פוליטי ומדיני, אבל היא לא נראית כזו. היא מנסה לעבור טרנספורמציה, בין היתר באמצעות גיבוש ניירות עמדה בנושאים שנויים במחלוקת, כמו השינויים במערכת המשפט וגיוס חרדים. אבל הדרך להשפעה בשדה הפוליטי היא יותר מעמדה מגובשת, היא דורשת כניסה לנושאים שנויים במחלוקת, עימותים ושיתופי פעולה ועוד. והגשר צר מאוד: מצד אחד קריסה לאחד המחנות המקוטבים, ומהצד השני לא להישאר רק בשאלת אופן קבלת ההחלטות, אלא לגעת גם בהחלטות עצמן.
הבחירות שבדרך
בלי קשר לשאלת הצלחתה או כישלונה לעשות זאת, היא מגלמת שאלה גדולה יותר. בכל העולם המערבי נקרעות מדינות בין עליית כוחות פופוליסטיים ממה שהיה ימין, לקרב על שמירה על המוסדות הקיימים מצד ממה שהיה מרכז שמאל. כל מדינות המערב נשטפות היום בגל של קיטוב פוליטי ורגשי המאיים על שלמותן. למרבה הצער באף אחד מהם לא קם מרכז פוליטי אמיתי, שמצליח לנקז אליו כוחות קונסטרוקטיביים וחפצי חיים, ולהציע שינוי בדרכי שלום בסדר הקיים.
גם בישראל ולמרות ה-7 באוקטובר, לוח המשחק הפוליטי נכון לעכשיו נותר בדיוק כפי שהיה. תחושת ההתפכחות והמיאוס מהשדה הפוליטי לא מקבלים בינתיים בית מפלגתי, וספק אם יקום כזה. הבחירות עוד רחוקות, אבל מתכנסות בינתיים סביב אותם מועמדים, גושים, חרמות וקווי מחלוקת, עם תיקוני מנדטים קטנים בשוליים. גם מי שהבין משהו חדש על החיים בישראל בשנים האחרונות לא ימצא מועמד חדש להצביע לו.
אם השינויים העמוקים שעברה ישראל בשנים האחרונות לא מצליחים לעבור תרגום לתזוזה פוליטית משמעותית, אם סדר יומה של החברה לא התעצב מחדש בעקבות 7 באוקטובר, יש פה בהחלט סיבה לדאגה.
