"תוכנית הגרעין האיראנית נולדה לפני מהפכת האייתולות. יש לה קונצנזוס בחברה האיראנית", מסביר ל'דבר' דני (דניס) סיטרינוביץ, חוקר בכיר בתוכנית 'איראן והציר השיעי' במכון למחקרי ביטחון לאומי. "היא קיימת עוד מימי השלטון הפרו-מערבי של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי, שהופל במהפכה האיסלמית של 1979".
סיטרינוביץ', שחוקר את איראן זה עשורים, מסביר שהשאה ראה בפיתוח גרעיני כלי לקידום מעמדו של המשטר. עובדה זו מדגישה, לתפיסתו, את המקום שהתוכנית תופסת לא רק בעיניי המשטר, אלא בחברה האיראנית. "יש לה קונצנזוס רחב, סמל לגאווה, זכות יסוד. גם שינוי משטרי באיראן הוא לא הבטחה לוויתור על תוכנית גרעין".
לפי סקירה שעשה לפני כמה שנים, סיטרינוביץ מזהה את המעבר של המשטר למדיניות המכוונת לגרעין למטרות צבאיות החל מתקופת שלטונו של המנהיג העליון הנוכחי, עלי חמינאי, שעלה לשלטון בתחילת שנות ה-90. באותה תקופה, בזמן מלחמת איראן-עיראק ומלחמת המפרץ הראשונה – החתירה לנשק גרעיני נתפסה ככלי מפתח לשרידותו של המשטר, במיוחד מחשש מפלישה אמריקאית.
תחילת הפרויקט נשען על עזרה מפקיסטן, שהיא בעצמה מעצמה גרעינית, אשר הביאה את הצנטריפוגות הראשונות לאיראן. לאחר מכן ידע רוסי סייע לאיראנים ללמוד כיצד להרכיב פצצות. עד הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, היה למשטר פרויקט גרעיני ייעודי (פרויקט אמאד) אבל הוא ננטש, ככל הנראה מחשש שיהיה מטרה לאמריקאים והתנגדות מבית.
הפרויקט האיראני נחשב לשונה בנוף, מדוע?
"להבדיל מהפרויקט העיראקי או הסורי, שמוקמו במקום אחד – התוכנית האיראנית מבוזרת על פני שטח רב. מתקני העשרת אורניום תת-קרקעיים בערים קום ונתנז, מאגר האורניום המועשר באספהאן – מאגר הדלק הגרעיני הגדול באיראן, והכור הכבד באראק. כולם חלק מחבילה הגדולה שהיא התוכנית הגרעינית של איראן".
מהי התוכנית הגדולה?
"איראן יודעת לכרות או לייבא אורניום טבעי, לשים אותו במתקן העיבוד וההמרה באספהאן, להכין את החומר להעשרה בצנטריפוגה בנתנז, ולהביא אותו ל-90% העשרה. ישראל מנסה לחבל בכל המעגל הזה, כך שאם יהיה לה אורניום טבעי – היא לא תוכל להעשיר אותו. בניו יורק טיימס ציינו שלא הייתה פגיעה באספהאן אבל זה לא מדויק, כי מאז כן הייתה פגיעה במאגר דלק, חלק חשוב בשרשרת ההעשרה – כי שם מכינים אותו לקראת העבודה בצנטריפוגה".
כל הפעילות הזו מיועדת לייצור פצצה גרעינית?
"יש אינדיקציות ברורות שבשנים האחרונות יש פרויקטים מדעיים שונים, שאינם בהכרח קשורים למטרות לצבאיות. בשביל לבנות פצצה אתה צריך חומר בקיע שמשיגים מהעשרת אורניום או פלוטוניום בכור גרעיני ואז לבנות איתו פצצה. זה תהליך מורכב עם סדר שלבים ברור – קודם כול משיגים את החומר, אחר כך נבנית מערכת להוצאת החומר הבקיע, ואז יכולה להתחיל בניית הפצצות".
חיסול המדענים הוא מכשול להתקדמות התוכנית?
"יש באיראן קאדר גדול של מדענים איראנים שיודעים לפתח ולנהל את התוכנית. איראן מחזיקה כיום בעצמאות טכנולוגית, לוגיסטית ומחקרית מלאה בכל ענפי התוכנית הגרעינית שלה – אין מוקד ידע אחד. הידע שיהיה קשה לשחזר הוא המעבר מחומר לנשק – לקחת את החומר הבקיע ולהפוך אותו לנשק. כמות מסוימת ומובחרת של מדענים מחזיקה בידע הזה והיא זו שהייתה תחת הכוונות הישראלית. כלומר, לצד הפגיעה בטכנולוגיית העשרה – פגעו בחלק בשרשרת הייצור שהופך את החומר לנשק, שזה בעיקר הידע והניסיון של המדענים. זו פגיעה חשובה, ייקח זמן לשחזר אותה אבל זה אפשרי".
איך בכלל אפשר לדעת כמה איראן קרובה להחזיק בנשק גרעיני?
"יש פה שני ממדים של מידע שמגיע. ראשית, איראן נמצאת תחת פיקוח בינלאומי במתקנים הגרעיניים שלה שמספק מידע לגבי מצב ההעשרה שלהם. מעבר לכך – כל מה שישראל מגלה על תהליכי ההנשקה – הוא תוצר של עבודה מודיעינית מאומצת. עכשיו איראן מאיימת לפרוש מההסכמים הבינלאומיים, מה שיכול לפגוע באיכות ובזמינות של המידע על ההעשרה. הפיקוח הזה הוא אינטרס ישראלי וזו שאלה אם הוא עוד יהיה אפשרי אחרי מה שקרה פה מיממות האחרונות".
האם חיסול מוחלט של התוכנית אפשרי?
"לדעתי זה דימוי שקרי. אי אפשר למחוק ידע. מתקנים אפשר לבנות מחדש וכמות החומר שאיראן מחזיקה היא מטורפת, אולי ניסו להפציץ אותה אבל זו שאלה כמה אפשר להפציץ חומר. מטרידה אותי מאוד המחשבה על זה שניכנס למלחמת התשה מולם שתוביל למקומות לא צפויים. האיראנים נדחקים פה לקיר מול סוגיה שהיא עקרונית להם – הזכות להעשרת אורניום".
