מוצאי שבת, והרחובות בתל אביב כמעט ריקים. העיר, שבדרך כלל יודעת לחגוג גם בימי אזעקות, סגורה ודוממת, וברחובות פתוחים רק מכולות ובתי מרקחת. צעירים מצטיידים ב-AM:PM ללילה שעשוי להיות ארוך, וברחוב נראים בעיקר מהגרים, מחוסרי דיור ואנשים שיצאו עם הכלב לטיול. מכוניות מעטות עוברות ברחוב.
ליד תחנת הרכבת הקלה יושב זקן על ספסל ושומע רדיו — דיווחים על המצב הביטחוני. המאבטחים אומרים שהתחנה פתוחה למי שצריך, כל הלילה. אפשר גם ללכת בה לישון. ובאמת, ב־20:30, לצד כמה מבולבלים שירדו למטה רק כדי לגלות שתנועת הרכבות מושבתת, כבר מתחילים להתכנס אנשים עם מזרנים.
אישה אחת ירדה למטה עם שולחן וספרים, ויושבת ללמוד למבחן בלימודים. אחר יושב על מזרן ועובד על המחשב. למפלס התחתון של התחנה אפשר לרדת רק כשיש התרעה קונקרטית, ובינתיים מחכים במפלס העליון. "אומרים שלמעלה בטוח נגד כטב"מים ולמטה גם נגד טילים בליסטיים", אומר מישהו בידענות.
שרון גרינבלט (55), הייתה בין הראשונות להגיע, עם תיק ומזרן יוגה דק. היא מתגוררת בפלורנטין, בבניין ישן בן כמעט מאה שאין בו מקלט. באזעקה הראשונה, בחמישי בשלוש לפנות בוקר, ירדה לחניון תת־קרקעי קרוב – אבל היה שם מגעיל, מטונף, וכמה חבר'ה עישנו גם ג'וינטים. לא נעים. היא עברה לאברהם הוסטל, ומשם הלכה בבוקר לתחנת הרכבת הקלה כשנפתחה. גם את הלילה הקודם העבירה פה.
"יותר נעים פה. נקי, ממוזג. זה לא קרוב לבית שלי, אז באתי עם מזרן. לא הצלחתי לישון פה אתמול עם האור, האנשים מסביב והסטרס. אני מקווה שהלילה כן אצליח". האווירה לדבריה הייתה בסך הכול טובה אתמול. "זה קשה שבתקופה הזו כל מה שאני חולמת עליו זו דירה עם מקלט. זה היה קשה בכל השנה וחצי האחרונות, ועכשיו זה ממש מפחיד. מהתימנים אני פחות פוחדת, אבל עכשיו כשרואים את התמונות. אני לא יודעת מה אעשה אם זה יימשך עכשיו הרבה זמן. אחרי 7 באוקטובר נסעתי לשבועיים למלון וזה מאוד הקל עליי. אבל זה גם יקר מאוד. קשה מאוד למי שאין מיגון בבית"
"רציתי להרגיש מעט יותר מוגנת"
ליטל אזולאי (42) ירדה לתחנה עם עגלת תינוק קטנה, ובה הכלבלב ריו, שמיכה, וכרית גדולה מהספה: "שגם כאן ארגיש מעט בית". את הכיסוי היא תכבס אחר כך. "אתמול הלכתי לסבא וסבתא בחולון שיש להם ממ"ד. בבניין שלי יש ממ"ק, שזה קומתי. זה אמור להיות בסדר, אבל אני קצת חרדתית אחרי ששמעתי את הפיצוצים והרעש של המיירטים, והלילה מדברים על מתקפה יותר גדולה. אז רציתי להרגיש מעט יותר מוגנת ובאתי לכאן".
ההיערכות היא לדברים שהגדירה כחיוניים לה: מים, מוצרי היגיינה, נייר טואלט. אבל היא גם הביאה איתה דברים שחשובים לה מהבית, "אם בכל זאת יקרה משהו לדירה כשלא אהיה. דרכונים למשל". גם את המחשב לקחה, כי מחר היא עובדת מרחוק. "כנראה שבבוקר אלך הביתה לעבוד משם. אני גרה ממש דקות ספורות מכאן".
אחד השיקולים ללכת לתחנה היה ריו הכלבלב הקטן, שמתחנן לליטוף מחד גיסא, ונובח מעט בחשדנות מאידך גיסא. "באזעקות הוא נלחץ מאוד, ואני יודעת שפה פחות שומעים אותן. הבאתי לו אוכל, קערת מים, בובה ואת העגלה שלו שירגיש בנוח". גם את תיק החירום עם פנס, סוללות וערכת עזרה ראשונה הביאה – אלה דברים שתמיד טוב שיש. היא נערכת בפינת התחנה לבלות שם את הלילה.
בשעה 23:00 מתקבלת ההתראה שיש לשהות בסביבת מרחבים מוגנים, ודקות ספורות אחריה מתחילים לרדת עוד ועוד אנשים, רובם צעירים עם מזרני יוגה. קצת משפחות צעירות עם ילדים קטנים מפוהקים בפיג'מות. מעט מבוגרים. יורדים במדרגות הנעות ומתמקמים להם ברחבי הרציף. חלק מפטפטים או משחקים שש-בש וקלפים, חלק שומעים מוזיקה באוזניות. חלק נשכבים ומנסים לישון.
רבים הגיעו עם הכלבים שלהם – לא משאירים חבר מאחור. ארבעה צעירים ירדו עם חתלתול בן שלושה חודשים בקופסת קרטון. הם שואלים את השכנה עם כלב הלברדור השחור אם הוא מגיב טוב לחתולים, לפני שהם פותחים את הקופסה שממנה ניבטים שתי עיניים כחולות. שני כלבים בצד השני של הרציף נובחים זה על זה.
"באתי גם בשביל החוויה החברתית"
"אתמול הייתי במקלט של הבית שלי, הוא מעופש ואין בו דלת", אומרת קשת זילברשטיין (29). "אני מסוכסכת עם חלק מהשכנים שלי, ומהר מאוד נהיה צפוף במקלט. נגמרים הנושאים לשיחה ויש שתיקות מביכות. בבית את יושבת ומחכה לטילים, ולמטה את סובלת. אז במקום להיות דרוכה החלטתי לבוא הלילה לפה".
היא נוסעת הרבה ברכבת הקלה, אז המקום מרגיש מוכר ובטוח. "באתי גם בשביל החוויה החברתית, להכיר אנשים, לפטפט". היא הביאה רביעיות להזמין אנשים למשחק, ומעידה על עצמה שקל לה להתחבר לאנשים חדשים. "יותר משאני מפחדת שייפול עלי טיל – מפחידה אותי הבדידות, הריק". הייתה לה גם התלבטות. "מוקדם יותר בערב, מישהו שהכרתי בטינדר הזמין אותי אליו. הוא חמוד. הממ"ד בחדר שלו אז אפשר לישון גם באזעקה. אבל לא הרגשתי בנוח. העדפתי לבוא לפה ולהרגיש עצמאית".
היא הביאה איתה מזרן ושמיכה, חטיפים ושימורים. "כבר אכלתי שני חטיפים עוד לפני האזעקה הראשונה". לצד מברשת שיניים ומוצרי היגיינה, הביאה גם בגדים להחלפה: "חולצה של נירוונה שיהיה לי נירוונה", ספר לקריאה, 'על עצמות המתים' של אולגה טוקרצ'וק, ומחברת עם עט לכתוב מחשבות.
כשפיקוד העורף מבהיר שאפשר לצאת מהמקלטים, הולכת התחנה ומידלדלת בהדרגה, ובכל זאת כמה עשרות נשארים לישון במפלס התחתון והעליון. חלק מנצלים את הזמן לעלות למעלה ולעשן, וחלק משפרים את המקום שתפסו להם, ומנסים לתפוס תנומה. "אני אשאר פה עד הבוקר, ומקווה שבבוקר זה יגמר. אין לדעת", אומרת זילברשטיין.
