תושבי הכפרים הלא-מוכרים בנגב העבירו את הלילות האחרונים בניסיונות להתמגן למרות התנאים הבלתי אפשריים: במקלט בבית הספר, במכולה טמונה באדמה, במכונית או מתחת לגשר. ברהט ובמקומות נוספים נפתחו בתי הספר כדי לקלוט את התושבים שאין להם מיגון. באבו קרינאת בעלי הממ"דים פתחו את בתיהם לשכנים.

לילה פריג'את מהכפר ביר אל-משאש וחברה במועצה לכפרים לא-מוכרים מספרת כי אתמול (שבת) שרר מתח בכפרים הלא-מוכרים בנגב. "הפחד מהאפשרות של מתקפה ישירה על שטחים אלו הוביל משפחות שלמות לנטוש את בתיהן ולנסות למצוא מקלט במקום אחר, לעיתים אפילו באזורים פתוחים או ביישובים סמוכים".

פארס אל-חמידי מספר כי מדרום למצפה רמון על כביש 40 "היו מתחת לכל גשר עשרות אנשים. באחד המקומות היו בערך 50 איש, במקום אחר כ-30".

אברהים אלגריבי מהכפר א-סר שחלק מבתיו נהרסו לאחרונה: "אני מסתובב בין הבתים פה, גם אלה שהרסו וגם אלה שלא. המצב מאוד קשה. כל הילדים צורחים. כל הנשים בחוץ. פשוט מזעזע, אין שום מקלט, אין שום דבר. מתקשרים אליי ואני לא יודע מה אני עונה. רעש, פחד של הילדים. הכול ביחד".

"אתמול היו לנו דחפורים שהורסים את הבתים שלנו", כתב מוחמד אבו קווידר מהכפר אל-זרנוג בפוסט ברשתות החברתיות. "היום יש מעלינו טילים שרוצים להשמיד אותנו, ואנחנו חוששים ממחר, כשהטרקטורים יחזרו להרוס לנו את הבתים".

בכמה מקומות הטמינו קרן ינאביע ו'כוכבי המדבר' כ-200 מכולות-מיגוניות בכפרים. יו"ר ינאביע ד"ר מוחמד אל-נבארי אומר שהמכולות נתנו פתרון ל-1,000-800 משפחות. בצפון מזרח הנגב התושבים חפרו תעלות וכיסו אותן בקרשים כפתרון להיעדר מיגון.

"אתמול נשארתי בבית הספר כי אין לנו מקום מוגן", מספרת פיירוז אל-עתאיקה, רכזת קהילות בטוחות בנגב של יוזמות אברהם, תושבת הכפר הלא-מוכר ברכת אל-באטל ליד רהט. "אחרי ששמענו את האזעקות ברחנו לבית הספר". בית הספר רחוק כעשר דקות נסיעה מביתה. היא מספרת כי מרבית המשפחות גדולות מחמש נפשות, והן נדחסו לתוך המכוניות ונסעו.

"ב-10:00-09:00 בבוקר חזרנו הביתה. דוד שלי היה בקשר עם ראש עיריית רהט, והוא אמר שאפשר לחזור". היא מוסיפה כי בשל השמרנות, חלק מהשפחות לא נכנסו למקלט מחשש שזרים ישהו במחיצת נשות המשפחה. בכמה מקומות נכנסו רק הנשים והילדים למקלט. "הפחד הפך לשגרה, החרדה הפכה למציאות. חזרנו מבית הספר הביתה, ישבנו לעקוב אחרי החדשות. התחלנו להכין אוכל, מים ותאורה לקחת איתנו לבית הספר".

היא מספרת כי במקום מגוריה חפרו בור כדי להתגונן מהטילים ומרסיסי היירוט. "דווקא זה היה יותר מסוכן. אם ייפול טיל, אף אחד לא יידע שיש אנשים למטה. אנחנו בלחץ, אנחנו צועקים, אנחנו בורחים, והילדים לא מבינים מה זה. הם מקבלים טראומה. אם אבא צועק, אז הילד בוכה וצועק, והוא לא מבין. אז היה גם קשה, כי אני לא יכולה לדבר איתם. הם כל הזמן הם בוכים, נשים בוכות, לא יודעות איך להתנהג במצב חירום כזה. אתה רוצה לעזור ואתה לא יודע מאיפה להתחיל. גם אני בעצמי פוחדת וצריכה לתמוך בהורים ולטפל בילדים".