בחדרי החזרות של מרכז ביכורי העיתים, שבימים כתיקונם מארחים ילדות בבגדי בלט, חוגי מוסיקה, תיאטרון וזמרה – פרושות הלילה משפחות משפחות, עם מזרנים מתנפחים ומזוודות. כל משפחה סידרה לעצמה פינה, וכמה אפילו פתחו אוהלים, באווירה שמזכירה מעט את גדות הירדנית או הכנרת בערבי קיץ בימים פשוטים יותר.

המרכז, שפועל תחת מנהל קהילה תרבות וספורט בעיריית תל אביב, הוא מהגופים המובילים בישראל בתחום אומנויות הבמה, ומציע ביום יום גם פעילויות קהילתיות לציבור הרחב. בעשור האחרון הוא שוכן בבית בזק הישן ברחוב לינקולן, בקומת המרתף שבה שכנה פעם המרכזייה הישנה של תל אביב. מיד לאחר ההכרזה על מבצע עם כלביא ולאחר האזעקה הראשונה, הגיע הצוות לפתוח את המקום כמרחב מוגן פתוח לכל דורש. בעומק המתחם, מתחת לקרקע, לא שומעים את האזעקות, ולא את הפיצוצים וההדף.

טלוויזיה וטאקי

בחוץ יושבים מספר צעירים, סופגים מעט בריזה לפני שיבלו ערב מתחת לקרקע. הם נכנסים פנימה ב-20:34, עם קבלת ההתרעה הראשונה. במבואת הכניסה נפרשו כסאות כתר, ועל שלושה מהם יושבים זוג עם ילדה לאכול פיצה. בפינת ישיבה אחרת יושבת משפחה סביב עוגה, והילדה צופה בתוכנית ילדים בטאבלט.

האווירה טובה מאוד, אווירה קהילתית של עזרה הדדית. בין הילדים נוצרו חבורות שמשחקות, וגם בין המבוגרים נרקמים יחסים חבריים. ליד הפסנתר במבואה יושבת סבתא רחל גולדשטיין עם שירי גולן בתה, ושלושת ילדיה: מאור (26) ניב (22) וסתיו (18) עטר. הם גרים ברחוב נחמני הסמוך, ושמעו שהמקום פתוח דרך הווטסאפ השכונתי. "אתמול באנו לכאן פחות מאובזרים, אבל היום הורדנו גם מזרנים מתנפחים ושמיכות פוך", מספר ניב. "פתחנו זולה".

יש צחוקים, הם מספרים. משחקים רמיקוב וטאקי, יוצאים קצת מהפלאפונים והמחשבים. הצעירים קצת מתנתקים מהחדשות, לסבתא יותר חשוב להיות מעודכנת והיא יושבת מול המחשב לצפות בחדשות. מון, גור הכלבים בן השלושה חודשים שירד איתם למקלט, מספק קצת הפוגות קומיות. "בבית של השכנה לידנו יש מקלט ישן מימי מלחמת המפרץ, אבל הוא לא תקני. כשהיה הבלאגן בעזה הרגשנו בנוח ללכת אליו ולהסתמך עליו, אבל עכשיו זה לא מרגיש בטוח", הם משתפים. יתרון נוסף הוא שהמרחב המוגן במרכז הקהילתי מונגש בשתי מעליות, וסבתא גולדשטיין שנעזרת בכיסא גלגלים יכולה לרדת אליו בקלות. לא ברור מאליו, במציאות שבה הרבה מאוד אנשים עם מוגבלות מתקשים להגיע למרחב מוגן.

"ישנו פה כמעט מאה איש, אבל היה שקט"

מסביב מתרוצצים להם ילדים בגילאים שונים. משחקים בכדור, מתרגלים גלגלונים. הורים יושבים לשחק עם הילדים במשחקי קופסה. בועז בלוך-גייגר (11) משחק עם אמא במשחק הקלפים 'חתולים מתפוצצים', מתאים לרוח התקופה. הם קפצו לכאן בשישי בערב, באזעקה הראשונה, ובשבת הוא ישן כאן כל הלילה עם אימו השנייה ואחותו.

הלילה גם סבתא באה לישון איתם למטה. "סבבה כאן", הוא מחייך. "בבית אמנם יותר שקט וקל יותר להירדם. אבל יש גם דברים שיותר כיפיים פה מבבית – כמו לישון קרוב לאמא וסבתא. אני מעביר את הזמן במשחקים. מחר אני מקווה שהכל יירגע ונישן בבית".

אמא של בועז מוסיפה שהיא מקווה שהמלחמה תסתיים כבר. אחרי קורונה ומלחמה, מגיעה לילדים גם קצת ילדות נורמאלית. "אבל הם מפגינים גם עמידות וחסינות. גם בגרות. הילדים פה מאוד מתחשבים האחד בשני. אתמול ישנו פה כמעט מאה איש, אבל היה שקט".

דן (28) הגיע לישון פה זה הלילה השני. "לא היה פשוט להירדם, יש נחירות מסביב, ילדים. אבל יש גם מיזוג, ולפחות לא שומעים כאן את האזעקות". בלילה, אחרי שהאורות נכבים, נהיה שקט יותר. יסמין, בת הדודה של דן, הגיעה בבוקר לתקן את המחשב שלה שהתקלקל בחברת הסייבר שבה היא עובדת, ונשארה כבר לישון. "בבית בראש העין אני חוששת יותר. יש פה תחושה של קהילתיות, של ביחד".

דן סיים כבר 250 יום במילואים, שגם פגעו בעסק שלו כמאמן כושר. היום עוד הספיק לעשות כמה אימונים במקום קרוב למרחב מוגן. הוא שומר על אופטימיות. "אני מרגיש שניצלנו מאירוע הרבה יותר גרוע. אם הם היו משיגים אטום…"

ג׳סיקה (48) מתגוררת בקומה גבוהה במגדלי גינדי. אתמול בלילה שמעה את הפיצוץ, ולדבריה הרגישה ממש כאילו מישהו נתן לה מכה חזקה באוזן. "זה ממש שיתק אותי ולא יכולתי לשמוע למשך כמה דקות. זה ממש עשה לי טראומה, והרגשתי שאני לא יכולה להישאר שם בלילות, בטח לא כשהבת שלי אצלי". אלה הקטנה בת ה-8 הייתה עם אבא אתמול, ומרוצה מאוד מהסידור החדש. "אני אוהבת כאן הכל. יש פה הרבה אנשים. שיחקתי באייפד ועם הכלבה החמודה שיש כאן, שקוראים לה ליצ'י" היא מספרת.

"אם המלחמה תימשך אני מעדיפה להיות כאן בלילה, מוקפת באנשים", אומרת ג'סיקה, שעלתה ארצה לפני 12 שנה מבוליביה. "אני כבר רגילה למלחמות, אבל זה לא אותו הדבר כמו מלחמה בעזה".

פינת קפה ואוזן קשבת

צוות המרכז, בהובלתה של המנהלת לור דליון פז, מסתובב בין החדרים ומוודא שהכל בסדר, שלכולם יש את מה שהם צריכים. הם מוודאים שהשירותים נקיים ומצוידים, מרעננים את פינת הקפה הקטנה שהוקמה עם לחם, שוקולד ועוגיות, ומשמשים גם אוזן קשבת למי שצריך. מכיוון שיש משפחות שהתארגנו להישאר במרכז מלילה ללילה – נפתחה קבוצת ווטסאפ פנימית עם הדיירים החדשים, וגם החליטו שבכל יום ב-9:00 כולם מקפלים את החפצים כדי שניתן יהיה לנקות.

"זה כבר הלילה השני שלי פה. לפעמים זה יותר כיף מהבית ולפעמים פחות", אומרת גפן בת ה-9, שישבה לצפות בסרטונים ביוטיוב, אחרי שווידאה עם אמא שמותר לה לדבר עם העיתון. "זה יותר טוב ממקלט. כשאומרים לי מקלט אני לא מדמיינת משהו נקי עם מזגן. המקלט של הבניין שלנו הוא מגעיל, עם אור שלא נדלק וג'וקים. אני אוהבת להסתובב כאן. יש הרבה כלבים נחמדים וגם סבתא שלי באה היום לישון איתנו עם הכלבה שלה. יש כאן כמה ילדים מהשכבה שלי בבית הספר אבל לא דיברתי איתם".