"אלא אם יש לה נשק או תוכנית סודית, לאיראן אין יותר איך לנצח במלחמה הזאת" אומר פרופסור דני אורבך, היסטוריון צבאי ופרופסור חבר באוניברסיטה העברית. לדבריו המלחמה חייבת להסתיים בכניעה ברורה של איראן ולא בחתירה לפשרה – שלדבריו רק מקרבת את המלחמה הבאה. 

בתור חוקר והיסטוריון צבאי, מה מאפיין את המלחמה הזאת?
"ברמה הטקטית, המיוחד ביותר זה שלישראל יש עליונות אווירית מוחלטת מול מדינה שנמצאת במרחק 1,500 ק"מ. זה דבר חסר תקדים למדינה שאינה מעצמה. מעבר לאתגר הלוגיסטי, כדי להשיג עליונות אווירית ישראל הייתה צריכה להתמודד עם שתי בעיות: המדינות העוינות וארגוני הטרור שיכולים לשבש לה את הדרך; ומערכות ההגנה האווירית האיראניות.

"עם שתיהן היא התמודדה. קודם כל היא קילפה את אחת אחרי השנייה את כל השלוחות (פרוקסי) של איראן – חמאס, חיזבאללה וגם סוריה. זו הייתה חומת האש שאיראן בנתה. ואחר כך, ישראל קילפה את מערך ההגנה האווירית האיראני, והפכה אותה לחשופה לחלוטין. 

"בנוסף לעליונות האווירית של ישראל, יש לאיראן חדירות מודיעינית מוחלטת. זה מראה על חולשה בסיסית מאוד של המשטר האיראני, שיש יותר מדי אנשים שלא אוהבים אותו, בעיקר מיעוטים בדלניים. בסופו של דבר אתה לא יכול להכניס אלף תמר רביניאן לתוך איראן, אתה צריך אנשים מקומיים, ויש לך כאלה בשפע שמוכנים לעבוד איתך".

מה המשמעות של זה?
"העליונות האווירית והחדירות המודיעינית הגבוהה הופכות את המערכה לקבועה מראש. איראן לא יכולה לנצח את המלחמה הזאת, אלא אם יש לה בשרוול הפתעות שאני לא מכיר. זה  יכול לקרות בעיקר דרך מכה קשה במיוחד בעורף הישראלי, שהוא הנקודה החלשה יחסית בישראל. אני לא יודע מה היה המצב אם היו מאות טילים כל יום, ובטח אם היו חטופים.

"יש פה הישג אדיר של חיל האוויר הישראלי. ביחס לכל מיני הצעות שנשמעו פה, זה מראה את ההבדל בין מדינה שהשקיעה בבניית חיל אוויר למדינה שהשקיעה בחיל טילים".

אז אין לאיראן איך להסלים את המאבק?
"אלא אם יש לה איזה נשק סודי, או תוכנית גרנדיוזית, אז לא. היא יכולה לתקוף בסיסים אמריקניים, אבל זה רק ירע את מצבה. מבחינה אסטרטגית, נראה שהמלחמה הזאת גמורה. לישראל, לעומת זאת, יש הרבה לאן להסלים את המאבק. היא יכולה לפגוע בתשתיות צבאיות, כלכליות, משטריות ואזרחיות בלי הגבלה כמעט. היא חופשיה להפעיל כמה לחץ שהיא רוצה".

כמה משקל היה למכת הפתיחה?
"ישראל הצליחה לפגוע במערכות הפיקוד והשליטה של איראן. ברגע שאתה עושה את זה אתה מוציא את האויב מאיזון. לאחר מכן אתה יכול לפגוע במערכות שוב ולהמם אותו. זה מה שנקרא בשפה הצבאית אסטרטגיה של גישה עקיפה. תחשוב עלינו בשבעה באוקטובר, כולנו מכירים את הסיפורים על חוסר התפקוד, על חיילים שחיכו מחוץ לקיבוצים, על מחסני נשק נעולים. הסיבה לכל זה היא התרסקות מערכת הפיקוד והשליטה. ברגע שההנהגה הצבאית האיראנית נערפה הם יצאו מאיזון, וזה קנה לישראל זמן יקר".

אנחנו כבר הרבה שנים נלחמים בארגוני טרור. אנחנו לא טועים כשאנחנו משתמשים באותם מושגים במלחמה נגד מדינה?
"הרבה מהדברים שרלוונטיים לארגוני טרור רלוונטיים גם למדינות, ולפעמים אפילו יותר. לדוגמה הפגיעה בהנהגה, במשטר שהוא לא פופולרי ביסוד שלו, נותנת לכל מי ששונא אותו הזדמנות להתקומם". 

לגבי גריעת יכולות, וכלכלת חימושים – זה לא חיזבאללה או חמאס שמחזיקים מלאי מוגבל. יש טעם לדבר על זה ביחס למדינה שיש לה קומפלקס תעשייתי?
"אני לא חושב שאנשים מבינים כמה קשה לייצר נשק בכמויות גדולות. כמות הנשק שנשרפת ביום אחד של לחימה היא עצומה. אוקראינה מקבלת הספקה כל הזמן ובכל זאת מאוד קשה להם. אפילו ארצות הברית מתקשה לעמוד בקצב. במקרה של איראן, אתה כל הזמן תחת מתקפה שבה לאויב שלך יש עליונות אווירית מוחלטת. זה לא מספיק להקים איזה מפעל סודי, אתה צריך שרשרת ייצור שלמה, דברים צריכים לזוז ממקום למקום. בתנאים כאלה איראן לא יכולה לייצר ברמה שתספיק לה".

הם נערכו ליום הזה. אין להם מלאים?
"גם אם היו להם מלאים, החדירות המודיעינית שלהם גורמת לכך שהרבה מהם מושמדים".

המטרה: כניעה ברורה

מה טווח המטרות שישראל יכולה להציב?
"המטרה הצנועה ביותר היא שיתוק של מערך הטילים הבליסטיים ושל פרויקט הגרעין האיראני, כולל מערכי הייצור. זאת על ידי פגיעה בחלקים קריטיים בשרשרת הייצור, התנקשות במדעני גרעין, פגיעה בארכיונים וכו'.

"מטרה יותר שאפתנית היא מיטוט ציר ההתנגדות. החות'ים יפסיקו לקבל טילים מתקדמים, חמאס יפסיקו לקבל תמיכה, ותישאר רק קטאר, שפגיעה יותר ללחצים מארצות הברית. המטרה השלישית יכולה להיות החלפת המשטר. אבל זו מטרה טריקית".

למה טריקית?
"אני אוהב לצטט את גנרל וויליאם גרייבס, מפקד חיל המשלוח שהשתתף באחת ההרפתקאות המטופשות ביותר של ארצות הברית – ניסיון להתערב בהפיכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1917. הוא אמר שאין שום אומה בעולם שאוהבת שזרים קובעים איזה סיעה או ראש ממשלה ישלוט בה. אז מה שאני אומר הוא שישראל לא יכולה להנדס שינוי משטרי באיראן. זו אשליה מסוכנת. אתה אף פעם לא יודע מי האנשים הנכונים, ומרגע שתשלוט בהם הם יכולים לאבד את הכוח שלהם, או להפסיק להיות נכונים".

אז מה ניתן לעשות?
"ניתן להחליש את המשטר מספיק, בעיקר את מנגנון ביטחון הפנים שלו, ולקוות לטוב. אבל אתה לא יכול לבנות על זה, וזו לא יכול להיות מטרת מלחמה. זו תמיד טעות".

כדי להשיג את המטרות האלה, חייבים כניעה? למה לא פשוט לפגוע בהם מספיק, למצות את בנק המטרות בזמן שלנו ולסיים? 
"זו תפיסה של פעם, של המב"מ (המערכה שבין המערכות). בגלל זה כל האולפנים מלאים ב'לשעברים' שמדברים על כך שאי אפשר להכריע את איראן. אז תגרע יכולות, הם יבנו אותן מחדש. אתה צריך לשנות את הנתיב שלהם, את ההתנהגות שלהם. אנחנו עברנו לעידן של הכרעה וככה צריך לחשוב. למה? כי אז לא תהיה לך מלחמה כל כמה שנים".

למה כניעה? למה לא לחזור למשא ומתן ולמצוא איזון מחדש?
"צריך להפסיק את החשיבה הזאת. צריך שהם יגידו בצורה ברורה: 'אנחנו הפסדנו'. ברגע שהיריב מודה בהפסד זה פותח כל מיני אפשרויות. זאת הדרך לרסק את האתוס של ציר ההתנגדות. זה מאוד חשוב, ואני חושב שעם העליונות האווירית והמודיעינית, אנחנו יכולים לעמוד בזה. כמו שטראמפ אמר – כניעה מוחלטת, ויתור על תוכנית הגרעין".

בהיבט הגלובלי, הרבה מדברים על התפצלות העולם לשני גושים, אבל פה אנחנו רואים שאיראן די מבודדת.
"אני חושב שהיא מבודדת בגלל שהיא הפסידה כל כך מהר. אף אחד לא אוהב לבוא לעזרת מפסידים, בסופו של דבר. בהתנהלות שלה איראן המאיסה את עצמה על הרבה כוחות אחרים. בסוף היחסים שלה עם סין ורוסיה הם אינטרסנטיים לחלוטין. סין היא לקוחה גדולה של הנפט האיראני, אבל לא כל כך אכפת לה מי ישלוט שם. סין לא תסתכן עכשיו בעימות עם ארצות הברית בשביל משטר שמפסיד".