יוסי טקה (29) הוקפץ למילואים בלילה שאחרי המתקפה על איראן, וכבר בצהרי יום שלישי הוא פיקד על כ-15 מתנדבות ומתנדבים, שסוחבים ציוד שחוסם את הגישה למקלט בשכונה ג' באשדוד. "מיום ראשון המתנדבים שלנו ממפים את הצרכים בשכונות, ואתמול כבר השמשנו 5 מקלטים", אומר טקה, מוביל מחוז דרום מרכז בעמותת 'עושים שכונה', שמפעילה מאז מבצע 'שומר חומות' את פרוייקט 'עיר מקלט'. "היום השמשנו עוד חמישה, ויש עוד שניים בדרך. מחר כבר יהיו שלושה צוותים בשטח, וננקה עוד עשרה".

וצריך. המקלטים המשותפים בשיכוני הרכבת, באשדוד ובכל הארץ, הם מרחבים נפיצים מאוד, לפחות כמו המצב בחוץ. בימי שלום, עד כמה שיש כאלו, הם משמשים כמחסן של הדיירים – במקרה שלא השתלט עליו אחד הדיירים, ושלא פרצו אליו חסרי בית או מכורים לסמים. המרחבים האלו הפכו למבוקשים ונחוצים ביותר מאז שבעה באוקטובר, וביתר שאת בימים האחרונים, כשהתברר שהטילים של איראן לא נרתעים מחדר מדרגות, ומי שרוצה להישאר בחיים – חייב להתמגן ברצינות.

להרים קרש עם חיוך

המקלט של עמליה פינגל (64) מלא עד אפס מקום בציוד של שכן אחר. היא פנתה לא מעט פעמים לעירייה, אבל לעירייה אין מה לעשות במקרה הזה, חוץ מלבקש. "התייאשתי. בעלי ואני אמרנו: אם נמות נמות, ואם נחיה נחיה, זה פחד מוות". בבניין יש ילדים קטנים, ועוד שכנים מבוגרים: "יש שכנות טובה, אבל לא תמיד זה פשוט".

אחרי שהפנייה לעירייה לא הועילה, היא העלתה לפייסבוק את הבקשה שלה. במהלך הבוקר הגיעו המתנדבים של 'עושים שכונה', והתחילו לפנות ולנקות את המקלט. "שהשם יברך אותם בכל הברכות הטובות, שירבו כמותם בישראל, זו עזרה שהם לא חייבים לעשות, הם קרן אור". היא רוקדת עם המתנדבות, משקה אותן בקולה ומאכילה בוופלים. אחרי ימים של מצוקה וחשש, סוף סוף מישהו רואה אותה, מציע פתרון, ועוד עושה את זה בכיף.

"הרבה יותר קל להרים קרש עם חיוך", אומר בנימין חחיאשוילי (24), מנהיג עושים שכונה באשדוד, שסיים לאחרונה סבב מילואים רביעי. בשיחת התדרוך לפני תחילת העבודה, הוא אחראי להרים את המורל. "העבודה משפרת את רמת החיים בפן הפיזי של המקלט, אבל גם נותנת רוח לאנשים. אני גאה בעיר שלי. השכנה שמחלקת ממתקים לילדים, השכן שמחובר לבלון חמצן ועוזר לפנות את הציוד, הם לא רק מקבלים, הם גם במקום הנותן".

להיכנס בפער האמון במדינה

המתנדבות והמתנדבים של 'עושים שכונה' השמישו מאז 7 באוקטובר מאות מקלטים באשדוד לבדה. בשיתוף פעולה עם העירייה, הפיקוח העירוני והמשטרה, המתנדבים מצליחים לעשות את מה שהנציגים הרשמיים לא מסוגלים לבדם. "בפרט בשכונות הוותיקות, כל אחד זורק אחריות. אחד שם את הסוכה במקלט והולך, אחד שם את כיסא התינוק והולך, ואין מענה. אנחנו יודעים לתווך להם את זה", מתגאה טקה. "זו הפיכת קערה. המבוגרים, שעד כה פחדו או נרתעו מהנוער שמסתובב בשכונה, מתחילים לפנות אליו, כי הם עזרו להם לנקות ולסדר את המקלט".

ביום שני המתנדבים השמישו מקלט שכונתי שהיה מאורת סמים – 10 שעות הוציאו ציוד וניקו צואה, מחטים, והמון ג'אנק. "עד אז לתושבים לא היה פתרון", אומר אחד המתנדבים.

לא הכול עובר חלק. דייר אחד, חרדי, מספר לטקה ששכן השתלט על המקלט, ואחרי שהתלונן עליו – פגע ברכב שלו. אותו שכן מגיע גם הוא, עם הרבה קללות בפה, איומים וצעקות. השמש כבר קופחת, חבר'ה התחילו להוציא ציוד מהמקלט, ילדים מהשכונה מגיעים לראות אם יש מכות, וטקה מחליט לעצור את העבודה. הוא לא שופט ולא שוטר, אבל בנקודה הזו הוא צריך לגייס את כל יכולות ההנהגה, ההדרכה והגישור שלו כדי שהאירוע לא יסלים, ושיהיה אפשר להשתמש במקלט באזעקה הקרובה.

"אנשים איבדו אמון במדינה, אז אנחנו נכנסים בפער", מסביר טקה, "המדינה אומרת: יש לנו כלים, אבל אין לנו יכולת להביא את האנשים. אצלנו בעמותה מפסיקים לצפות לפתרונות מהמדינה, אנחנו מאמינים שהם חייבים לנבוע מהשטח, מלמטה. מי שמובילים הם אנשים מהשכונה. רק מי שגדל פה יודע כמה ההשפעה של הסביבה יכולה להיות שלילית, אז אנחנו מביאים מושפעות טובה, תיקון עצמי".

פיו ומעשיו של טקה שווים. הוא מרגיע את הרוחות, ומבהיר שהמקלט ישמש את כולם ושהציוד לא ייפגע. כמה בדיחות, כמה נשימות – והעניינים נרגעים. בהמשך השכן הסורר יעזור להוציא ציוד שחסם את המקלט.

הדור הבא, הסבב הבא

גפן נהון בת ה-18, בת שירות לאומי, סוחבת אריחים מהמקלט, ואומרת שהיא מתנדבת "כדי לעזור לאנשים לעזור לעצמם".

נהון היא בת לדור שהתחיל את התיכון בקורונה וסיים אותו בטבח 7 באוקטובר ובמלחמה. "אנחנו חיים חמש שנים של חוסר ידיעה, אז המלחמה עכשיו לא מאוד מרגשת אותי", היא מודה. היא גדלה בשומרון, ובשירות הלאומי שלה היא עובדת בעיקר עם בני נוער, בבוקר בבתי הספר ואחר הצהריים בשכונה ובמועדון. לדבריה, "יש מקלטים שמשתלטים עליהם, ואז לאנשים אין איפה להיות. אדם אחד אמר לנו שהוא נסע לחמתו כי במקלט יש חפצים".

אחרי שעות של עבודה, המקלטים מוכנים לשימוש. את ספרי הקודש של אחד השכנים השאירו במקום, כמו שהוא ביקש וכל שאר הדיירים הסכימו. השאר בזבל או במרחבים אחרים, אחרי המלחמה יחזרו לשם.

השאלה שמרחפת היא מה יהיה בסבב הבא. אולי המתנדבים יאלצו להגיע לאותו המקלט ולבצע את אותה פעולה. אבל אולי בזמן הירידה למקלט השכנים יצליחו להסתכל מסביב, ואחד לשנייה בעיניים, ולפעול אחרת. להבטיח שאם לאחרים מספיק איכפת מהם, גם הם יעשו השתדלות – ולעשות שכונה.