בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב קשה למצוא את הדרך גם בימי שגרה, ותחת אזעקה זה עלול להיות קשה אף יותר. השילוט למקלט בכמה מחלקי התחנה מוביל לדרכים ללא מוצא במסדרונות אינסופיים של חנויות סגורות וכאלה שמעולם לא נפתחו. הכניסה למקלט נמצאת סמוך לסופר הישן בקומה 4, ליד חנות הספרים הנטושה שמתהדרת בקריסטל ענקי עוד משנות ה-90.

בניגוד לדיווחים שהמקלט נפתח לראשונה כעת, מוליגטה, מוכר בחנות נעליים בקומה 4, מספר שבמלחמה היה פתוח לאורך יום העבודה. הסוחרים ועוברי האורח יכלו לרדת אליו. כעת המקלט פתוח גם בלילה עבור תושבי השכונה – רובם אוכלוסיות מוחלשות של מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט, שמתגוררים בבניינים ישנים ללא מיגון. עם הישמע ההתרעה אנחנו ממהרים יחד עם באי התחנה המגוונים, שמחפשים את הכניסה.

אם מתרכזים ממש, אפשר לראות שמישהו הדפיס כמה דפי A4 שנכתב עליהם 'מרחב מוגן' בעברית ובאנגלית עם חץ, ופיזר אותם מהכניסה לתחנה מרחוב צמח דוד. השלטים מכוונים לדלת פינתית שאיש לא היה חושב לפתוח, ומאחוריה – ליד מחסן של ציוד תיאטרון – גרם מדרגות, חשוך לחלוטין בחלקו הגדול, ששום אדם שפוי לא היה חושב לרדת בו בלי הפחד מטילים.

באוויר יש ריח של אקונומיקה שמרמז שמישהו שטף אותו, ובכל זאת נקי הוא לא, וכנראה גם לא ממש יוכל להיות אי פעם. שלוש קומות יש לרדת, בכל אחת מהן חניון תת-קרקעי חשוך וטחוב מהקודמת. בתחתונה דלת ברזל כבדה של מקלט שמבשרת שהגענו לאחד המקלטים האטומיים הגדולים בישראל, שאמור להכיל עד 16 אלף איש במידת הצורך.

השמועות אומרות שיש אנשים שבילו שם את הלילות האחרונים. אנחנו לא פגשנו אותם, וקשה לדמיין איך מעבירים לילה במקום כזה, שבאמת מזכיר את התפאורה של סרטי אימה וזומבים, כולל צליל הטפטוף המתמיד ואוושת העטלפים. המקלט הוא מגרש חניה גדול ורחב ממדים, שבתקרתו אורות מהבהבים של מנורות פלורסנט בודדות בתוך הרבה מאוד חושך. באי המקלט באזעקה הם ברובם זרים מאפריקה, מהגרי עבודה מהודו ומהפיליפינים, כמה סוחרים שאיחרו לסגור את הבסטה ומספר עוברי אורח. רובם עומדים. בחלל המקלט כעשרה כיסאות פלסטיק בלבד שמישהו הוריד לשם מתישהו, ועל הרצפה המטונפת אף אחד בוודאי לא יישב.

ארתור כהן (35) מספר שהוא עובר אורח. הוא הגיע לתחנה המרכזית עם חבר לקנות גרביים, ובהישמע האזעקה ירד למקלט. "אבא שלי בנה את התחנה המרכזית בשנות ה-90, ואחר כך היה לו כאן משרד תחזוקה. גדלתי כאן. למדתי בבית הספר 'שורשים' הסמוך והייתי מגיע לכאן הרבה, לומד מאבא את המקצוע: היה בונה, מפרק, משפץ. אז אני מכיר את התחנה היטב ומרגיש בה בבית. גם במקלט כאן הייתי כבר המון פעמים". בבית, הוא אומר, פינו את המקלט של הבניין מכל הזבל של השכנים ועכשיו הוא מדוגם – כמו חדש.

סרוואן, בן 39, הגיע לפני שנה מהודו לעבוד בבנייה. "ידעתי שיש מלחמה", הוא אומר באנגלית רצוצה. "בחוץ יש בעיה, בפנים אין בעיה. ישראל היא נהדרת, טובה". הוא גר קרוב, ישן בבית וכשיש אזעקה הוא יורד לכאן.

טובה, בת 70, עברה לתל אביב מחיפה בתקופת המלחמה כדי להיות קרובה יותר לילדים. אין לה מקלט בדירה ולוקח לה בערך עשר דקות להגיע לכאן. "עד שהמקום הזה נפתח הייתי צריכה לדבר כמה פעמים עם האחראים בעירייה", היא אומרת. "גם עכשיו בחלק גדול אין תאורה, ויש כאן שלוליות ענקיות, ממש ביצה" – היא מצביעה מסביב. חלק מהחניון-מקלט מוצף ושלוש רפסודות הוצבו כדי לאפשר מעבר משני צדי השלולית. "מתייחסים לאנשים פה בחוסר כבוד. אנשים מגיעים לכאן באמצע הלילה. אין שילוט, אין תאורה, אין מי שמכוון".

ההתרעות תפסו את טל ואליאנה כשהיו בדרך הביתה עם האוטו. "עצרנו את האוטו ונכנסנו פנימה", מספר טל. "הכרתי את המקום כי הייתי פה פעם למטה בסיור גרפיטי בתחנה המרכזית". העירייה, לדבריו, חייבת לבוא לשם לנקות, כי המקום מוזנח, "אבל העיקר שפתוח".

רוני, בולנט, ג'דנדרה וסנג'י עובדים גם הם בבניין, ומתגוררים קרוב, בשכונה. כל אחד מהם מגיע מאזור אחר בהודו. "כשיש אזעקות אנחנו באים לפה. אתמול עשינו פה מסיבה", הם מתלוצצים, "שמנו מוזיקה".

מה עשיתם לפני שפתחו את התחנה המרכזית בלילות?
"יש לנו בבניין קומה שהיא מתחת לקרקע, אז ירדנו אליה באזעקות. אבל כאן יותר טוב".