השיח עם ילדים על המציאות הנוכחית נעשה מאתגר במיוחד, לנוכח העובדה שהחזית מול איראן היא חזית נוספת במלחמה שמתקיימת כבר שנה ושמונה חודשים בישראל, ושבעקבותיה המדינה מתנהלת בשגרת חירום, שבה מופעלות התרעות על שיגורים עקב שיגורים מאיראן, תימן, רצועת עזה ולבנון, כניסה למרחבים מוגנים, גיוס נרחב לשירות מילואים, הרחבת מעגל השכול ו-53 חטופים שעדיין מוחזקים בשבי חמאס בעזה. כיצד, אם כך, יש לדבר עם ילדים על המצב הנוכחי?

"בשורה התחתונה, יש להבין שהילד הוא ישות בפני עצמה", אומרת ל'דבר' ד"ר טליה רז, מרצה להתפתחות הילד בתוכנית לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, "הוא קולט כל מה שאנחנו והסביבה משדרים לו. ההבנה הזו היא המפתח לשיחה עם הילדים ובכלל למצב".

מה שונה בסבב הזה

השינוי בהנחיות פיקוד העורף, משהות של 10 דקות במרחב המוגן לאחר הישמע האזעקה לזמן בלתי ידוע, מביא עמו התמודדות שונה מהסבבים הקודמים. "החזרת השליטה היא משמעותית, ולכן חשוב להכין עם הילד תיק עם דברים שיעשו לו נעים, כמו בובה, ספר, אוזניות עם מוזיקה ואולי גם לחשוב על פעילויות בזמן הזה: לספור אנשים במרחב המוגן או לחפש צבעים, לצפות בסרטונים או בתמונות בטלפון הנייד".

הבדל נוסף בשיח מול ילדים, מציינת רז, הוא שהתקיפה מכוונת לכל הארץ ולכן אין משמעות למעבר לאזור אחר: "זה קורה כמעט בכל עיר". בנוסף, לדבריה עוצמת התקיפה היא שונה: "יש למלחמה הזאת יכולת להיות יותר עוצמתית ויותר משמעותית לזמן בלתי מוגבל, ולכן עוד יותר חשוב לא לטאטא מתחת לשטיח את העובדות במעין אמירות של 'הכול יהיה בסדר'. רז מסבירה כי המידע על המציאות צריך להיות מתווך לילד או לילדה בבהירות ככל הניתן ובאופן ממוקד לגבי מה שנשאל. "לא לדבר מעל הראש של הילדים, לא ללחוש ולא להעלים מידע חשוב. בעיקר צריך לזכור שהחיים שלנו – בטח במדינת ישראל, הם לא צמר גפן ויש בהם חלודה וכך גם הילדים שלנו חווים את זה".

מסרים חוזרים

"חשוב לבחור מנטרה ולחזור עליה", אומרת רז, "לדוגמה: 'יש לנו צבא חזק', 'החיילים שומרים עלינו' או 'אנחנו סומכים על הצבא'. הדילמות שעולות בשיח עם הילדים הן לא רק לגבי מה ואיך אומרים להם, אלא גם על ההתמודדות של ההורים עם הרגשות שלהם שיכולים להיווצר ממציאות כזאת, כמו פחד או תסכול. "נדרש כאן מתח עדין. כי מצד אחד אין מה להסתיר את הרגשות שלנו, כי הילדים מרגישים זאת והמצוקה והבדידות רק גדלות בדרך זו. ומצד שני, אם נהיה במתח מתמיד או נהיה בהתפרצויות של לחץ, זה יוביל לאותה תוצאה. חשוב להשרות ביטחון מצד אחד ומהצד השני להראות באופן מדוד את הרגשות שלנו במשפטים כמו: 'בוא מתוק אנחנו ממהרים', או 'אימא דואגת בעקבות המצב'".

רז אומרת כי התקשורת עם ילדים על המצב יכולה להיעשות גם בדרך לא מילולית. "יש משהו בפירוק והרכבה פיזי כמו בפלסטלינה או חימר, שעוזרים לפרק ולבטא רגשות. יש עוד דרכים כמובן, כמו ציור ומשחק. חשוב להגיד שכמו כל דבר, ילדים הם שונים ויגיבו אחרת. אפשר להסתכל על זה כמדרג: יש ילדים נוקשים יותר, שזקוקים לעוגנים, ויש ילדים גמישים יותר, שהאזעקות יכולות לעבור לידם. בכל מקרה חשוב לשמור על נוהג קבוע: כאשר היום יום משתבש או הורה מתגייס לשירות המילואים, שגרה יכולה לתת ביטחון".

לצאת בזמן מהבור השחור

לסיום, רז מבקשת להרגיע את ההורים: "התנהגויות שונות, כמו סימנים של רגרסיה: הרטבות בלילה, מציצת אגודל, כאבים מסוגים שונים, תיאבון מוגבר או חסר, קושי בהתמודדות עם פרידה, התקפי זעם, הרטבת לילה והתכנסות יתר, הן טבעיות לחלוטין בתגובה למצב הנוכחי. למעשה אלו התנהגויות שיכולות לקרות גם בשינויים אחרים בחיים, כמו לידה של אח קטן".

לפי רז הבעיה מתחילה כאשר הילד או הילדה נשארים "יותר מדי זמן 'בבור שחור'" ואם בסופו של דבר ההתנהגויות הרגרסיביות פוגעות בתפקוד היום יומי שלו. "במקרה כזה ובכל צורך אחר שעולה כמו חוסר אונים, רצוי לפנות לעזרה".