הגעת חיסוני הקורונה הראשונים, אי שם בינואר 2021, שחררה אנחת רווחה עצומה — אך גם סימנה את תחילתו של קרב חדש: למי מגיע הקרדיט? לנתניהו, שניהל משא ומתן אישי עם חברת "פייזר"? להסתדרות שהקימה את קופות החולים? או אולי לצוותים הרפואיים שעבדו מסביב לשעון למען בריאות הציבור?

סיון רהב-מאיר אמרה באותה התקופה: "למה רבים על קרדיט? למה לא פשוט לפרגן? תודה למפא"י, תודה לכצנלסון, תודה לרבין ולרמון על חוק בריאות ממלכתי, תודה לראש הממשלה שישב על הטלפון והקדים אותנו בתור, וכמובן – תודה לאחים, לאחיות, לרופאים ולרופאות. תודה לזה לא סותרת תודה לזה", אמרה, אבל הקרבות נמשכו.

ארבע שנים חלפו ומדינת ישראל תוקפת בימים אלה את אויבה המר ביותר – איראן. הפעולה, כך נראה, הנחיתה מכה קשה על ההנהגה הביטחונית האיראנית, על מערך הטילים, ובתקווה אף עיכבה את התקדמותה של איראן לפיתוח נשק גרעיני. אבל עוד בטרם התבהרה התמונה – ניכר שמלחמת הקרדיטים עדיין כאן: האם זו הצלחתם של אותם "טייסים מושמצים מקפלן", שמוסיפים לסכן את חייהם למען ביטחוננו? או שמדובר בהישג אסטרטגי של נתניהו, "מר ביטחון", שחתר אליו במשך שנים?

את חזרתה של מלחמת הקרדיטים אפשר לפטור בכך שהישראלים פשוט לא יודעים לפרגן, אבל הבעיה עמוקה יותר. היא נוגעת בפיתוחו של אותו חוש שנעדר מהעם היהודי במשך אלפיים שנות גלות, ושאותו ביקשה הציונות להצמיח: חוש הריבונות. ברמה הלאומית זו היכולת לפעול כחברה וכמדינה, כאשר כל מערכות השלטון והחברה עובדות בתיאום, גם לאורך תהליכים ארוכי טווח, לשם הבטחת קיומה של המדינה. ברמת האישית זו אחריות, הסתמכות עצמית, והאומץ להתבונן במציאות כהוויתה.

מדינת ישראל שלחה את ידה הארוכה לפגוע באויב שמצהיר על כוונתו להשמיד את העם היהודי באמצעות נשק להשמדה המונית. אין אינטרס קיומי עמוק מזה. איראן גרעינית משמעותה – בטווח כזה או אחר – קץ הריבונות היהודית, ואולי גם קץ העם היהודי. חוסר היכולת לזהות את הסכנה ולהתגונן מפניה הוא תו היכר של התפיסה הגלותית. הציונות ביקשה לשנות זאת מן היסוד: לעורר בעם היהודי את אותו חוש ריבוני שמאפיין כל אומה חפצת חיים – היכולת לזהות סכנות קיומיות ולפעול יחד להסרתן.

טבח 7 באוקטובר מסמל נקודת שפל בתפיסה זו. מאז הטבח אנחנו עדים לתרבות ציבורית של הטחת האשמות, התחמקות מאחריות וסירוב מצד הממשלה — והעומד בראשה — לשאת באחריות לאסון הכבד בתולדות ישראל ולהקים ועדת חקירה. נדרשת בחינה יסודית, מקצועית ומקיפה – מאחרונת התצפיתניות ועד לראש הממשלה – חקירה שמסקנותיה יתפרסמו, ייושמו, ושהאחראים שיימצאו יישאו במחיר ציבורי ואישי. חקירה כזו חייבת להיות ללא משוא פנים, ממלכתית במהותה, ולא להידרדר למלחמת חפירות פוליטית.

אני לא מצביעה לנתניהו, ואני רואה בו, כראש הממשלה, אחראי ראשי, גם אם לא בלעדי, למחדל החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל – 7 באוקטובר. כמי שעומד בראש המערכת, האחריות מונחת בראש ובראשונה על כתפיו. אבל בדיוק מאותו מקום, הוא אחראי להישגים האסטרטגיים של החודשים האחרונים: החלשת חיזבאללה ופגיעה קשה בכוחה הצבאי והמדיני של איראן.

כמובן, כל זה לא היה אפשרי ללא אותם טייסים וטייסות אמיצים. חלקם אולי הפסיקו את התנדבותם למילואים במחאה על מערכת המשפט, מהלך שאני חולקת עליו עמוקות. אבל דווקא משום כך, הערכתי להם רק גברה: היכולת שלהם לסכן את חייהם תחת ממשלה שאינם נותנים בה אמון מעידה על מחויבות עמוקה מאין כמוה למדינת ישראל.

אחד מיועציו של יצחק רבין ז"ל סיפר לי כי אחת הדאגות המרכזיות של רבין כראש ממשלה הייתה מספר הצעירים האיראנים הלומדים באוניברסיטת קאלטק בארה"ב. הוא הבין שמדובר במהנדסים מבריקים, שברבות הימים יקדישו את כישוריהם לא להשבחת האנושות – אלא לפיתוח אמצעים להשמדת ישראל. בתחושת דחיפות, הקים אז רבין את התשתיות המדיניות הראשונות לניטור ולהתמודדות עם האיום האיראני.

מבצע "עם כלביא" הוא שיאו של תהליך רב-שנתי שבו שולבה עבודתם של טכנאים, מהנדסות, תעשיות ביטחוניות, סוכני מוסד, הנהגה ביטחונית ומדינית. הוא ביטוי לזרם עומק בחברה הישראלית, המחייב את עצם זכות קיומנו כאן, ומתקף אותה באמצעות עבודת עומק יסודית הנובעת מאחריות על גורלנו המשותף. זהו הבסיס של סיפור ההצלחה הישראלי.

מחדל 7 באוקטובר לעומתו משקף זרם עומק הפוך, המתבטא באותו "יהיה בסדר" מוכר. זרם זה מבטא תפיסה גלותית שביסודה האמונה שאיננו יכולים להחזיק ריבונות. הוא התגלה בחוסר האחריות, האי-מוכנות, הזלזול ועצימת העיניים. מחירו הנורא: מאות הרוגים וחטופים, 53 מהם עדיין בשבי חמאס.

למרבה הצער, כבר למדנו שגם המחיר הכבד של היעדר הריבונות הוא לא תנאי מספיק להחזרתה. כמו בכל דור ודור, את ההכרעה בין ציונות לגלות נצטרך אנחנו לעשות.

ניצן רוזנוקס-זיו היא רכזת הנוער העובד והלומד