מבצע הביפרים שיצא לדרכו בספטמבר 2024 הצית את הדמיון של כולנו. מידת היצירתיות, התחכום, התחבולה, התכנון לפרטי פרטים במשך שנים – כולם גרמו לחברה הישראלית כולה לעצור בהשתאות.
למלחמה שנפתחה בלילה שבין חמישי לשישי, 13 ביוני, היה אפקט דומה. אנשי מוסד על הקרקע באיראן? שליטה אווירית מוחלטת תוך יומיים? על מה נשאר לכותבי הסדרות 'טהרן' ו'פאודה' לחשוב, כשהמציאות עולה על כל תסריט?
כמה מוזר לחשוב שמי שביצע את האופרציה יוצאת הדופן הזו הם אנשי זרועות הביטחון, חלק מהשירות שהממשלה נותנת לאזרחיה. כמה סיפרו לנו בשנים האחרונות שרק השוק החופשי יודע לעבוד ביעילות, להיות יצירתי, לעודד יוזמה. כמה מוזר הסיפור הזה, במדינה שסיפור הקמתה הוא סיפור של יוזמות קולקטיביות של ארגונים שהתלכדו לכדי מדינה, שפרצו דרך בחקלאות, בביטחון ובבנייה של מוסדות, לא דרך השוק החופשי שמתגמל יוזמה בכסף, ומניח שזו המוטיבציה הכי טובה והכי יעילה עבור בני אדם, אלא מתוך מוטיבציה אחרת: משימה.
פגיעה מעגלית בשירות הציבורי
עכשיו כשאנחנו מתחילים להיפרד מהאופוריה, ומטוסי חיל האוויר נחתו חזרה למנוחה ארוכה וטובה בישראל, כשהכל הסתיים – כנראה בהצלחה יתרה, ועם תקווה לשובם במהרה של אחינו הנמקים עדיין במנהרות בעזה – נותרנו עם משימה חשובה לא פחות, אבל בהחלט אפורה יותר: משימת השיקום. יישובים ותשתיות, תעשייה וחקלאות שנפגעו בפריפריה, תיירות, שירותים חברתיים. שיקום נפשי ובריאותי של מי שנפגעו מהמלחמה המתמשכת. שיקום של הילדים והנוער, שברור לכל מורה בישראל כמה עבודה קשה וסיזיפית יש בתחום הזה.
הדימוי שלנו על השירותים החברתיים בישראל כאפורים הם תולדה של חוסר אמון מתמשך. חוסר האמון מתבטא בשכר נמוך, בזלזול בתקשורת ולעג בתכניות הסאטירה השונות, ובחוסר הגנה מפני אלימות של מקבלי השירותים. וזה מתחיל מלמעלה: מתפיסת "האיש השמן והאיש הרזה" של ראש הממשלה שגורסת שהמגזר הציבורי הוא נטל תקציבי; מכלכלני האוצר שמייבשים את תקציב השירות הציבורי; מתוכניות כמו גפ"ן, שמניחות שמורים לא יכולים לאתגרים חינוכיים בהיבטים שונים, ומוציאה מרכיבים שונים בחינוך למיקור חוץ. מה אמורים מורים להבין על עצמם מתוכניות מהסוג הזה?
האפרוריות הזו, כך גורסת הכלכלנית מריאנה מצוקטו בספרה "כלכלת משימה", מחלחלת מטה ונטמעת בתודעת העובדים ומשפיעה על האפקטיביות שלהם ועל ביצועיהם, תגובת לולאה שמנציחה את עצמה ומעודדת את השלטון לייצר מיקור חוץ לשירותים החברתיים, מה שמעמיק את הפגיעה בדימוי וחוזר חלילה.
מגזר ציבורי יעיל, חדשני ויצירתי
מה צריך, אפוא, לעשות?
משימה. השיקום, ואתגרים רבים נוספים הם משימה לאומית של ממש, שהשוק הפרטי לא יודע לקחת עליה אחריות, בהינתן המגבלה שלו להיות כבול לשיקולי רווח והפסד. מצוקטו מנסחת את זה כך, בעזרת הכלכלן גלבריית': "מטרה מגדירה משימות ומנחה את האופן ששחקנים ציבוריים ופרטיים עובדים יחד ויוצרים ערך במשותף. לתהליך שיתופי זה ניתן לקרוא 'יצירת ערך ציבורי'. בהקשר הזה, 'ציבורי' אין פירושו שהממשל הוא השחקן היחיד שיוצר ערך, אלא שהערך נוצר ביחד בידי שחקנים שונים ולמען הקהילה בכללותה, לטובת הכלל" (כלכלת משימה, עמ' 203, הוצאת בארי).
ההיגיון המנחה של השוק החופשי הוא לא טובת הכלל. לדוגמה, ניתן לראות את דו"ח מבקר המדינה בהקשר של תוכנית תמ"א 38, שקובע כי התוכנית "לא השיגה את ייעודיה והפכה עם השנים לכלי להתחדשות עירונית, בפרט באזורים שערך הקרקע שלהם גבוה". קרי, המטרה העיקרית – מיגון מפני רעידת אדמה – נעלמה לטובת שיקולים נדל"ניים. ומה לגבי תושבי בית שאן, ויישובים אחרים בפריפריה שחשופים במיוחד לסכנת רעידת אדמה? שם התוכנית "תפסה" פחות. המענה על הערך הציבורי – הגנה מפני רעידות אדמה – נעלם לטובת שיקולי רווח בלבד.
במודל שלה מנתחת מצוקטו את תוכנית אפולו, וכיצד הקצאת משאבים אדירים, ועטיפה בסיפור מסגרת של משימה לאומית הפכו את המגזר הציבורי ליעיל, חדשני, יצירתי – וגם הביא לפיתוחים והמצאות שהזניקו את הכלכלה עשורים קדימה.
בין משימה לניו דיל – מה שאנחנו צריכים
"אנחנו מקבלים ארגונים ממשלתיים מהסוג שאנחנו מאמינים שאפשר לקבל", טוענת מצוקטו. "אם ההכשרה של עובדי המדינה גורמת להם לחשוב שממשלות יכולות לכל היותר לתקן בעיות, ושכשל ממשלתי הוא גרוע אף יותר מכשל שוק, לא מפתיע לגלות שאנחנו מקבלים ארגונים ציבוריים מפוחדים, שמסרבים לקחת סיכונים, נכנעים ללחצים 'להיות ידידותיים לעסקים' ובחלוף הזמן מצמצמים את יכולתם העצמית לייצר ערך". מצד שני, היא מציינת, במקרים רבים ממשלות פעלו אחרת, השקיעו ביכולותיהן הפנימיות, פעלו בצורה דינאמית והתוו כיוון חדש, כמו לדוגמה במדיניות הניו דיל של נשיא ארצות הברית רוזוולט בתקופת השפל הגדול.
אם כן, מה נדרש לנו כדי לעמוד במשימה הענקית של שיקום ופיתוח, וכן של אתגרים עתידיים נוספים כמו מעבר לאנרגיה ירוקה?
ההיגיון המסדר באוצר הוא לצמצם. לקצץ כמה שניתן, לא לתקצב. המדידה של הוצאה ציבורית היא לא במידת הערך הציבורי שכולנו מרוויחים ממנו – נניח מערכת בריאות אוניברסאלית ואיכותית – אלא בסעיף ההוצאה בלבד. אך אתגרי השיקום דורשים תיקון מקיף לטובת הציבור ולא לטובת שורת הרווח.
האם זה אפשרי? פעולות המוסד וחיל האוויר בשנה האחרונה גורמת לנו להגדיר מחדש את האפשר. מדימוי נבוב אפרורי וכושל שדבק במערכת הביטחון וביתר שאת אחרי 7 באוקטובר, אנחנו רואים מבצעים יצירתיים והרואיים.
זה אפשרי גם בחינוך, ברווחה, בבריאות, בשיטור ובמנגנונים נוספים: זה דורש תודעת משימה לאומית, ותקצוב שהולם את המושג. זה דורש אמון במשרתי הציבור, ויצירת תנאים אופטימליים עבורם להתחייב למשימה, ולהרגיש שלעבודתם יש משמעות קריטית על החברה הישראלית, לא פחות ממה שהרגישו סוכני המוסד וחיל האוויר מצוותי הקרקע ועד מפקד החיל.
בשביל זה נדרש ניו דיל. כדי להוציא את ארצות הברית מהשפל הגדול, כנראה המשבר הכלכלי הגדול שידע הקפיטליזם עד כה, פעל רוזוולט בניגוד לדעת רוב הכלכלנים והמומחים, וחבריו למגזר הפיננסי והבנקאי. הוא הוציא יותר כסף על פרויקטים שונים ומשונים מתשתיות ותחבורה ועד אומנות, העיקר לתת לאנשים לעבוד, ליצור ולהתפרנס. כל זה במימון ממשלתי, ובניתוק מתכתיבי השוק החופשי.
התוצאות הן שגשוג וצמיחה שהחזיקו עד שנות השבעים, רמת ביטחון כלכלי גבוהה ואי שוויון נמוך מאוד ביחס לכלכלה האמריקאית האולטרה-קפיטליסטית, טיפול בתשתיות וחינוך, וטובין ציבוריים שכל האמריקאים נהנו מהם.
מה שדרוש לנו זה ניו דיל ישראלי. המערכת הפוליטית בישראל תפנה לבחירות מתישהו בשנתיים הקרובות. עלינו לדרוש מהפוליטיקאים להגיד: מה התוכנית שלהם לשקם ולעמוד באתגרים עתידיים? האם נפקיר את זרועות הממשלה המופרטים לשוק החופשי, או שנלמד מרצף המשברים שעברנו, ונבין שהמגזר הציבורי הוא אינו נטל, אלא הגזע האיתן שעליו צומחת החברה? כדי שהמועמדים יתייחסו לדרישה זו ברצינות, נדרשת תנועה רחבה שתדרוש ניו דיל כזה, ברוח של רוזוולט.
גל לוסטיג הוא מייסד תנועת ניו דיל ישראלי
