תריסר ימי הלחימה בין ישראל לאיראן עוררו ויכוח פנימי סביב נחיצות היציאה למבצע והשלכותיו. אך גם המתייחסים אל המערכה כתקומה שלאחר 7 באוקטובר, וגם אלה הסבורים כי היא רק תחזק את שאיפת טהרן לנשק גרעיני, מסכימים שהיא שינתה את המציאות באופן ניכר.

ישראל השיגה מהסצנה האלימה הזו הישגים שעד לפני חצי שנה נראו כמו חלום רחוק, במחיר חייהם של 28 תושבים ופציעתם של עוד כ-650. תרחישי האימה שעליהם מדברים מזה עשור וחצי ולפיהם מתקפה באיראן תעלה בחייהם של מאות עד רבבות ישראלים לצד קריסת כלכלתה התבדו, אולם גם טכנולוגיות המיגון הרב השכבתי לא עזרה למאות הנפגעים.

לפי דובר צה"ל, חיל האוויר הישראלי הצליח להשמיד כ-80% מההגנה האווירית של איראן, מה שאפשר לישראל חופש פעולה בשמיה. נוסף על כך חיסלה ישראל עשרות בכירים בכוחות המזוינים של איראן, ביניהם גם כמה ממפקדיה הבכירים ביותר. דובר צה"ל הוסיף כי חיל האוויר השמיד כמחצית מהכוח הרקטי ושני-שליש ממשגרי הטילים הרקטיים – זהו הישג אדיר המסיר חרב גדולה מעל צווארה של ישראל. לצד כל אלה גם תעשיית הטילים ומתקני הגרעין האיראנים נפגעו. שיקומם ידרוש זמן ומשאבים רבים.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ראש הממשלה בנימין נתניהו ומזכ"ל נאט"ו מארק רוטה סבורים כי פרויקט הגרעין האיראני הושמד לגמרי, אלא שלפי דו"ח ראשוני של המודיעין האמריקני שהודלף הנזק היה חלקי ואיראן תוכל לשקמו תוך חודשים ספורים. הנשיא טראמפ אמר היום (רביעי) כי ארצו לא תיתן לאיראן לשקם את פרויקט הגרעין גם אם הדבר ידרוש פעולות צבאיות נוספות.

מעבר לרשימת המטרות שנפגעו, ישנם הישגים שלא ניתן לכמת: המחויבות האמריקאית לחיסול פרויקט הגרעין האיראני גם במחיר של התקפתו, התעוזה של ישראל לפתוח במלחמה נגד מי שנחשבת מעצמה אזורית וההצלחה לצאת ממנה מנצחים לאחר 12 ימים בלבד, כל אלה מעבירים לכל העולם מסר ברור של עוצמה, מסר שישראל מחויבת אליו לאחר הטרגדיה של השביעי באוקטובר.

ירושלים נשמעת לוושינגטון, גם במחיר עצירת מטוסיה

ההישג הדיפלומטי הגדול ביותר של המלחמה הזו הוא ההפצצה האמריקאית של מתקני הגרעין. ארצות הברית הצטרפה לישראל במערכה שהיא מנהלת נגד משטר האייתולות, ובה בעת 'חתמה' על 'דוקטרינת בגין' והייתה למדינה השנייה בהיסטוריה המשמידה מפעל לפיתוח נשק גרעיני באמצעות הפצצה אווירית.

'דוקטרינת בגין' היא שיטת העבודה שלפיה ישראל תעשה הכל כדי למנוע מיריביה להחזיק נשק גרעיני. בשמה של שיטה זו תקפה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק לפני ארבעה עשורים, ובהמשך השמידה את התשתית לבניית כור גרעיני בסוריה לפני קרוב לשני עשורים.

ישראל מצידה הוכיחה לעצמה ולאחרים שהיא אינה 'פרוקסי' של האמריקאים ואינה תלויה בהם. היוזמה ההתקפית נגד תוכנית הגרעין האיראנית, והדבקות בנוסחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלפיה – נשמח אם וושינגטון תצטרף, אך נעשה זאת גם בלעדיה, מציבים את ישראל כמדינה מובילה ולא נגררת.

אולם סופה של המלחמה הותיר טעם מר. הנשיא טראמפ מנע מישראל להגיב על האסון שהתרחש בבאר שבע, רגעים לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש, ועל שיגור הטילים גם אחרי כניסתה לתוקף. מדובר במצב תקדימי: לא מוכרת סיטואציה כזו, שבה נשיא של מדינה אחרת עוצר מטוסי קרב שכבר המריאו בשיחת טלפון לראש הממשלה. הייתה זו תזכורת צורמת לכך שירושלים נשמעת לוושינגטון גם במחיר כבד של לעצור את מטוסיה בשמי איראן מלהגיב לרצח של אזרחים. במקום להמשיך ולכתוש את תעשיית המוות באיראן, ישראל נאלצה לנצור את מכונת המלחמה דווקא בשעה כה כואבת.

היה פה גם סיכון: היחסים בין ירושלים לוושינגטון עשויים היו להיפגע קשות אם איראן הייתה פוגעת חזרה באמריקאים באופן משמעותי. אם במקום 'מתקפת נדל"ן' מתואמת בקטאר, איראן הייתה מייצרת אסון בקנה מידה גדול לאזרחים אמריקאים, למשל חוטפת מטוס נוסעים –ישראל הייתה נתפסת כמי שגררה את ארה"ב למלחמה טרגית. למזלנו, זה לא מה שקרה, לפחות בינתיים. איראן העדיפה להכיל את המתקפה בתמורה להסכם הפסקת אש שאנחנו עוד לא יודעים את טיבו.

השותפות של איראן הפנו את גבן, מדינות ערב הסתפקו בגינוי

בישראל מקווים שהמתקפה תעודד הפיכה משטרית, אולם עד כה לא נראו סימנים המעידים על התקדמות בכיוון הזה. יכול להיות שהמתקפה דווקא רתמה וגיבשה את האומה האיראנית מאחורי מנהיגיה. כמעט אף פעם לא ניתן לחזות הפיכות משטר, ורק ההיסטוריה היא שתשפוט.

מלבד שלושת השחקניות הראשיות במערכה, המלחמה שרטטה מפת אינטרסים ופחדים חדשה במזרח התיכון. כל שחקן אזורי ועולמי יגיב למציאות החדשה שנוצרה. הציר המתנגד למערב, שבו איראן משחקת תפקיד מרכזי לצד סין, רוסיה, ונצואלה וקוריאה הצפונית, נחשף בחולשתו. אף אחת מהמדינות האלה לא התייצבה לצד איראן ולא הופעלו לחצים ממשיים נגד ישראל או ארה"ב כדי שיסיימו את המלחמה.

מוסקבה הפנתה את גבה לאיראן, דווקא בשעה שזו נזקקה לה כל כך. מקורות איראניים אנונימיים אמרו השבוע (ראשון) לרויטרס כי טהרן "אינה מתרשמת" מהתמיכה שרוסיה מעניקה לה עד כה, וזה המסר ששר החוץ עבאס עראקצ'י העביר לפוטין בשם המנהיג העליון עלי ח'מינאי. רוסיה לא יכלה להדוף את ההפיכה בסוריה, והיא רואה את בני בריתה במזרח התיכון נופלים בזה אחר זה, כשהיא עצמה מפנה את מירב משאביה למלחמה באוקראינה ולא פנויה לעזור לאחרים.

סין, שנהנית מהנפט האיראני הנמכר לה במחיר זול בשל הסנקציות, גינתה את המתקפה הישראלית ואת המתקפה האמריקאית באותה מידה שהיא מגנה כל מתקפה של כל שחקן. בייג'ינג אמנם שולחת לטהרן חומרי גלם ורכיבים קריטיים לתעשיית הטילים הבליסטיים, אבל לא מתוך סנטימנט אנטי-ישראלי, אלא כעניין עסקי גרידא. היא לא נוטה להתערב צבאית בסכסוכים של אחרים, בטח שלא בצד המפסיד, ויש לה את האתגרים שלה מול הממשל בוושינגטון שהוסדרו חלקית רק לאחרונה. בסופו של דבר, טראמפ הכריז אתמול כי יאפשר לסין לחזור ולרכוש נפט מאיראן במה שנראה כהסרה חלקית של הסנקציות נגד איראן, צעד משמעותי לטובת שתיהן.

בריטניה וצרפת נוכחו שוב לדעת עד כמה הן רחוקות מהשולחנות בהם נקבע גורלו של המזרח התיכון. המדינות שקבעו את הגבולות, שהמליכו מלכים וסללו כבישים, מצויות כעת מחוץ לתמונה. בלונדון מיהרו להתייצב לצד ארצות הברית, ובפריז מוציאים מסרים סותרים ולא ברורים: מצד אחד גינוי של תוכנית הגרעין האיראנית ומצד שני התנגדות לפעולה האלימה, מבלי לגנות את האמריקאים ישירות. המסרים המוזרים שיוצאים מארמון האליזה מעידים בעיקר על היעדרותה של צרפת מצומת ההכרעה, ועל ההימנעות הפומבית מתמיכה בישראל לצד החשש לגנותה.

מדינות ערב, ובראשן מצרים וסעודיה, גינו נחרצות את המתקפה הישראלית באיראן. הן עשו זאת למרות שיש להן אינטרסים חד משמעיים להחליש את איראן ולמנוע את פרויקט הגרעין שלה, ולמרות האיומים של איראן שתתקיף אותן אם תותקף. הן עשו זאת כי בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לא חייב להיות קשר בין מה שאומרים למה שעושים. לפעמים הקשר הוא הפוך, במיוחד בעולם הגינויים. הפרשנות הדיפלומטית של המונח 'גינוי' היא: אני לא מתכוון לעשות לגבי זה כלום.

הצטרפותה של ארה"ב למערכה הציבה את מדינות ערב במקום אחר. מנהיגי ערב, התלויים במידה רבה בוושינגטון ורואים בטראמפ כמושיע, לא העזו לגנותו אף על פי שלחימת ארה"ב לצד ישראל העלתה אצלם חששות רבים. בקהיר, עמאן, וריאד כנראה שמחים לראות את משטר האייתולות מדמם, אבל העובדה שירושלים היהודית יזמה את המלחמה הזו מציב אותן בבעיה – אל להן לחגוג הישגים ציוניים. השתיקה יפה לרגעים כאלה.

מדינת ערב היחידה שלא גינתה את ישראל במהלך 12 ימי המלחמה היא דווקא סוריה, השכנה העוינת. היום פורסם בתקשורת כי ישראל מנהלת שיח ישיר עם המשטר הסורי ועם העומד בראשו אחמד א-שרע (אל ג'ולאני) על תיאומים ביטחוניים ומדיניים.

במזרח התיכון החדש שנרקם לנגד עינינו יפחדו פחות מטהרן, ויעריכו אחרת את ירושלים. מעניין יהיה לראות כיצד מתפתחת מערכת היחסים המורכבת בין השלטון האיראני לאוכלוסייה הגדולה שנאנקת תחתיו. שאלה חשובה נוספת היא כיצד ישפיע הניצחון הישראלי בזירה המרוחקת על המערכה בעזה.