631 ימים למלחמה: לאחר שבועיים בהם לא התקיימה עצרת בכיכר החטופים בשל הלחימה עם איראן – משפחות חטופים ושורדי שבי קיימו הערב הצהרה (שבת) בכיכר, ומפגינים מוחים ברחבי בארץ למען שחרור 50 החטופים שעדיין מוחזקים בידי ארגוני הטרור ברצועה.

שורדת השבי שרון אלוני קוניו, אשתו של דוד קוניו החטוף בעזה: "ביום רביעי הקרוב הבנות שלנו אמה ויולי, יציינו יום הולדת חמש. הן כבר יודעות שאבא שלהן גם השנה כנראה לא יהיה ביום ההולדת שלהן. לא יחבק ויגיד מזל טוב, לא ירים אותן על כיסא. בכל לילה הן שואלות אותי, שוב ושוב, את אותה שאלה: 'מתי אבא חוזר?' ותשובות אין לי. איך ייתכן שעברו כמעט שנתיים ודוד, אהוב לבי, האבא של הילדות שלי, עדיין שם?".

"אני רוצה לשתף אתכם באחד מימי המלחמה", אמרה שורדת השבי לירי אלבג, "אנחנו צועדות ברחובות עזה במשך שלוש שעות בחום מייגע, עטופות חיג'אב וגלביה. לבסוף מובילים אותנו אל חצר בית. ליד הדלת ניצב רעול-פנים גבוה וחמוש".

אלבג ממשיכה: "עוברים דרך חורים בקירות, מבית לבית, עד שמגיעים למבנה מוזר, משהו בין מסגד ריק לספרייה נטושה. בחדרון קטן: שני כיסאות ירוקים, מיטת יחיד עם מצעים מלוכלכים, מזרן שטח על הרצפה, ובקבוקי מים. על אחד הכיסאות מונחת סכין קצבים, הלב שלי נשמט. המחבל לוקח את הסכין ואומר 'ראיתן את עזה מלמעלה, עכשיו אתן יורדות לעזה התחתית'. השטיח מורם, בור באדמה, סולם שבור. אני יורדת אחרונה. במנהרה הצרה אנחנו פוגשות כלוב בגובה 1.60 מטרים. שם כבר מחכות אגם ורומי. אנחנו מתחבקות, בוכות, מנסות לסדר מקום. רבע פיתה, תמר וחצי קערת אורז ליום. הותר לנו ללכת רק פעמיים ל'שירותים', חור ברצפה במרחק 800 מטרים מהכלוב".

"אחרי מספר ימים מצטרפות אלינו עוד שתיים, דפנה ואלה אליקים", אומרת אלבג, "ילדות, המומות, אילמות מרוב פחד. יום אחריהן אמילי. ימים נוראיים. בקבוק מים של ליטר לשש בנות. שקית קרועה עם מברשות שיניים, תחבושות, מסרק, גומיות, דיאודורנט ריק, מראה קטנה, וקלפים שהשגנו. זו אינה עלילה מסרט. זו מציאותם של 50 בני אדם, שאנו מחויבים להשיב. זאת המציאות של החטופים. הם סופרים לא רק ימים אלא גם בקבוקי מים, רבעי פיתות וחורים בקיר. כל שנייה שם זה נצח. אנחנו זו התקווה שלהם, אנחנו זה הקול שלהם".

לישי מירן לביא, אשתו של עמרי מירן החטוף בעזה: "'בסוף מתרגלים להכול', נכתב באחד השירים שאני הכי אוהבת, אבל 631 ימים עברו ואני לא מצליחה להתרגל לכלום. אסור לנו לנרמל, אסור לנו להתרגל. 12 ימים של מבצע 'עם כלביא' עברו, ואני רק מתחילה לעכל את כל המשפטים שרוני ועלמה זרקו לאוויר: 'בעזה יש ממ"ד לאבא?', 'אימא את מי ייקחו הפעם?', 'יצאנו לפני שהחיילים באו, זה מותר', 'מתי אבא עמרי יצא מהתמונה?', 'אבא יבוא השנה ליום ההולדת שלי?', 'הלו אבא יש אזעקה, אתה בא?'. הפרק הזה חייב להסתיים בקרוב, כדי שנוכל להיזכר ולזכור, כדי שנוכל לחזור ולנשום".