שוב אותו מחזור מוכר: צפירות, מקלטים, חרדה – ופתאום הכול נגמר. המשק נפתח, וכולם חוזרים לעבודה כאילו כלום לא קרה. אבל אי אפשר לעשות לנפש "הפעלה מחדש" כמו למחשב.

רבים מרגישים ריקנות מוזרה אחרי מלחמת 12 הימים עם איראן. לא שמחה על שהסכנה חלפה, אלא בלבול עמוק. איך לעבור מפחד ממשי על החיים לשגרה, עבודה, לעמידה בפקקים ולדיונים על תקציבים?

הנפש מתקשה להתמודד עם מעברים חדים. במצב של הישרדות, הגוף והנפש מתגייסים באופן מלא: אדרנלין גבוה, חושים מחודדים, הכול ממוקד בהישרדות. ואז פתאום, ברגע אחד, מגיע המסר: לכבות את הטלוויזיה, לחזור לעבודה, להתנהג כרגיל. זה לא עובד ככה: הנפש צריכה זמן להבין שהסכנה באמת עברה, לעבד את מה שקרה, להוריד את שכבות ההגנה. זה נורמלי.

אם החרדה לא יורדת אחרי כמה שבועות, השינה לא חוזרת, וכל רעש פתאומי מפחיד כאילו זו אזעקה נוספת – זה הזמן לבקש עזרה. חוסר יכולת לחזור לשגרה במצב כזה לא מעידה על חולשה, אלא על צורך בסיוע נפשי מקצועי.

כאן נכנסת האחריות של המדינה ומשרדי הממשלה. במקום לחזור בבת אחת לשגרה מלאה, המדינה יכולה ליצור מעברים הדרגתיים יותר. למשל: ימי מעבר עם שעות עבודה מקוצרות, מרחבים פתוחים לשיחה בקהילה, והנגשה של טיפול נפשי ללא בירוקרטיה מיותרת.

החשוב מכל הוא להכיר בעובדה שהמעבר עצמו הוא אירוע מטלטל נוסף. לא רק המלחמה קשה, גם החזרה לחיים.

החברה הישראלית חוותה בשנים האחרונות לא מעט טרגדיות, והיא חייבת להיות יותר חכמה בהתמודדות עם המעברים. לא להתכחש לקושי, לא להעמיד פנים שאפשר פשוט "לעבור הלאה", אלא להכיר במורכבות של הנפש ולתת לה את הזמן והמקום שהיא צריכה. כוח וחוסן לאומי טמונים לא רק ביכולת להילחם – אלא גם ביכולת לחזור לחיות. ולזה דרוש זמן.

דורית בליטנטל היא יו"ר הוועד המנהל של עמותת 'בנפשנו' לתמיכה נפשית וחברתית, מייסודה של 'עמך'