"הטענה שלי היא שאנחנו, מפלגת הלייבור, אחראים לחלוטין לעליית הימין. אנחנו לא מסוגלים לתת מענה לכעס ולדאגות של מעמד העובדים" אומר ל'דבר' לורד מוריס גלסמן, חבר בית הלורדים בבריטניה. גלסמן הוא מייסדה של ה'בלו לייבור' (Blue Labour), קבוצה הגותית ופוליטית בבריטניה שמבקרת את התרחקות מפלגת הלייבור ואיגודי העובדים ממעמד העובדים.

קבוצה זו מחזיקה בתמהיל עמדות ייחודי ביחס לבריטניה, ולעולם בכלל: מצד אחד שמרנות תרבותית והתנגדות להגירה, לגלובליזציה ולקצבאות. מהצד השני – מדיניות כלכלית מרחיבה, השקעה בתעשייה ותמיכה באיגודים. "נגמר עידן הגלובליזציה, שבו תפקיד המדינה הוא לארגן את התנאים הנכונים להון הגלובלי", אומר גלסמן. "הציבור מתמרד. הבעיה של השמאל היא היותו המגן הגדול ביותר של הסטטוס קוו".

גלסמן, יהודי מצפון לונדון ומרצה לתאוריה פוליטית, היה הנציג היחיד ממפלגת הלייבור הבריטית בהשבעתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב בינואר האחרון. הוא הוזמן באופן אישי על ידי ג'יי די ואנס, סגן הנשיא, עמו הוא היה בקשר שנים. הוא רואה בבחירה בטראמפ התפתחות חיובית, הנובעת מהתקוממות מעמד העובדים כנגד האליטה הפוליטית, ומעריך במיוחד את מה שהוא מכנה הצד השמאלי של תנועת MAGA, שאותה מייצגים אנשים כמו האסטרטג ואיש התקשורת סטיב באנון וסגן הנשיא ואנס. גלסמן שותף לבאנון בשילוב של התנגדות לפוליטיקה הפרוגרסיבית עם תמיכה במעורבות רחבה של הממשלה בכלכלה.

נגד גלובליזציה: "לעשות פוליטיקה סוציאליסטית-פופוליסטית"

גלסמן דוחה את מה שהוא רואה כ"אובססיה פרוגרסיבית לסוגיות זהותיות". הוא בעד הגבלת הגירה, בין השאר כדי למנוע הצפה של שוק העבודה במהגרים שעלולה לפגוע בתנאי העבודה. הוא מבכה את מגמת הנסיגה מהתיעוש, שאחד ממוביליה היה טוני בלייר – ראש הממשלה מטעם הלייבור בין 1997 ל-2007. באחד מציטוטיו המפורסמים, טען בלייר שהגלובליזציה שקולה לעונות השנה, והתנגדות אליה היא כמו התנגדות לתופעת טבע.

במובנים מסוימים, הבלו-לייבור מזכירה את תנועות הימין הקיצוני שהולכות ומתחזקות באירופה בעשורים האחרונים. אנשיה מבקרים בחריפות את כוחה של מערכת המשפט, שהם רואים כאנטי דמוקרטי, ומתנגדים להגירה ולקצבאות. אבל בליבת האג'נדה הכלכלית של הבלו-לייבור עומדת כלכלה לאומית ומתועשת, ההפך המוחלט לקו המדיניות המוביל בעשורים האחרונים במערב מימין ומשמאל.

גלסמן עובד עם כלכלנים בכירים כמו אנדי הולדיין, שכיהן במשך שנים רבות ככלכלן הראשי של הבנק המרכזי הבריטי. הם מעוניינים שהממשלה תנהיג מדיניות תעשייתית לקידום סקטורים עם פוטנציאל צמיחה ומשרות טובות. הם רוצים להסב חצי מהאוניברסיטאות למכללות להכשרה מקצועית.

המכללות הללו יקלטו בין השאר עובדים מהמגזר הציבורי שעסוקים באדמיניסטרציה, מיותרת לשיטתם, ויכשירו אותם להשתלבות בתעשייה. "אנחנו בוחנים שימוש ב-AI לביצוע חלק ניכר מהעבודות האדמיניסטרטיביות בממשלה", אומר גלסמן, "אנחנו חושבים שניתן להיפטר מכחצי מהמשרות הממשלתיות". גלסמן גם קורא לשילוב נציגים של העובדים בדירקטוריונים, ולהקמת בנקים אזוריים שיהוו בסיס להשקעות ופיתוח כלכלי.

מורגן מק'סוויני, ראש הסגל של קיר סטרמר ודמות שמזוהה עם רעיונות הבלו לייבור, צוטט בספר שפורסם לאחרונה כמי שטוען שהלייבור הפכה למפלגת ה'שופטים' וה-'BBC'.
"יותר מזה. זאת מפלגת הבולשיט, שנתנה למגזר הציבורי לנהל את המדיניות בגישה ריכוזית ומנותקת. הממשלה ענקית ומתערבת בדברים שהיא לא צריכה, תוך שהיא נעדרת מהתחומים החשובים כמו השקעות ומדיניות תעשייתית. במשרד האוצר אין שום מרחב לתכנון תעשייתי, הכשרות מקצועיות ומדיניות אזורית, הם ריכוזיים מאוד וצרי אופק".

מאז הקמתה ב-2009, צברה הבלו-לייבור עוצמה בתוך הלייבור, על רקע התחזקות אלקטורלית של הימין הקיצוני סביב סוגיות כמו עזיבת האיחוד האירופי והגירה – שבהן הקו של הבלו לייבור דומה לאותן מפלגות. ב-2012 מינה אד מיליבנד, אז מנהיג הלייבור, את גלסמן ללורד מטעם הלייבור בבית הלורדים, הבית העליון בפרלמנט הבריטי. זאת עדות להתחזקות הפוליטית של הבלו לייבור, שכן מיליבנד, כיום שר האנרגיה, הוא אחד מהאנשים שגלסמן מרבה לבקר בחריפות.

שלא במפתיע, גלסמן וחברי פרלמנט מהבלו-לייבור מואשמים בהיותם ימנים לאור עמדותיהם בסוגיות חברתיות, ומתנגדיו בלייבור מזהירים שעמדות כאלו יבריחו מצביעים למפלגות מרכז. מבחינת גלסמן, זה יהיה לטובה: "מה שחשוב לנו זה האמון של מעמד העובדים. אפילו אם נפסיד את הקולות של אותם מצביעים שמגיעים בעיקר מהערים, ניצחנו, כי לא נצטרך לדבר בולשיט כל הזמן כדי לרצות אותם, ותתרחב היכולת שלנו לעשות פוליטיקה סוציאליסטית-פופוליסטית".

הממשלה הבריטית קידמה בשבועות האחרונים צעדי מדיניות שנראים כתואמים לעמדת הבלו-לייבור, כמו מדיניות תעשייתית, קיצוץ קצבאות, והגדלת תקציב הצבא. אבל חברי הפרלמנט המובילים של הבלו-לייבור לא מרוצים. הם טוענים, בין היתר, שסוג המדיניות התעשייתית שמקודם מסייע למגזרים חזקים שלא מייצרים מספיק עבודות טובות, ולא להחייאה של התעשייה.

נגד מנהיגי איגודים: "הלכו עד הסוף בדרך הפרוגרסיבית"

בבסיס תנועה העבודה הבריטית עמדו איגודי עובדים חזקים. אתה טוען שהאיגודים הללו רחוקים כיום מהעובדים החברים בהם. למה אתה מתכוון?
"איגודי העובדים בבריטניה נטשו את העובדים כחלק מתהליך ארוך שהתרחש בשמאל. היום, חברי האיגוד הם האנשים השנואים ביותר על ראשי ארגוני העובדים. הם תופסים אותם כגזענים וסקסיסטים, בגלל שהם לא לקחו את גלולת ה-LSD של הפרוגרסיביזם.

"אני מבדיל בין ארגוני עובדים במגזר הפרטי לאלו של המגזר הציבורי. ארגוני המגזר הציבורי חסרי תקנה, הם הלכו עד הסוף בדרך הפרוגרסיבית ועסוקים בקמפיינים על טרנס-סקסואליות, פלסטין, ועוד נושאים שלא משפיעים על חייהם של חברי הארגון ואף מכעיסים אותם. הם שכחו לגמרי מדברים כמו סולידריות, שכר, והגדלת כמות החברים. רואים את זה בבירור סביב הברקזיט, שעבורי היה נקודת מפנה".

למה?
"בעוד העובדים תמכו בעזיבה של בריטניה, ראשי הארגונים יצאו בקמפיין בעד האיחוד האירופי. פול קני, לשעבר ראש ה-GMB (אחד האיגודים הגדולים בבריטניה, ג.ר.) התקשר אלי ואמר: 'תראה את זה, מוריס. יותר מ-70% מהחברים הצביעו בעד הברקזיט, ו-94% ממטה הארגון הצביעו בעד הישארות'. וזה כל מה שצריך לדעת."

איך נוצר הפער? הרי ראשי הארגונים נבחרים על ידי החברים.
"כן, אבל שיעורי ההשתתפות בבחירות קטנו מאוד. שרון גראהם, ראש הארגון הגדול בבריטניה (Unite), נבחרה על ידי מיעוט קטנטן מחברי האיגוד. פחות מ-20%, אם אני זוכר נכון (המספרים קיצוניים יותר – בגרהאם בחרו 3% מחברי האיגוד, ג.ר). ראשי הארגונים הם קבוצה קטנה של אנשי שמאל שבוחרים את עצמם, ומשתלטים על השלד של מה שהיה פעם תנועת עבודה חיה ובועטת".

במה זה שונה מהמגזר הפרטי?
"שם האיגוד נאלצים להתמודד עם הקפיטליזם, לנהל מו"מ. GMB, למשל, והענף התעשייתי ב-Unite, מקדמים מדיניות תעשייתית שתייצר משרות טובות לחבריהם הנוכחים והפוטנציאליים".

ומה לגבי מפלגת הלייבור?
"שוב, הכול חלק מסיפור גדול של איך השמאל התאבד. כל נושא עניין את השמאל כל עוד הוא לא השפיע על קהילות מעמד העובדים ועל היכולת לשפר את חייהן".

נגד האיחוד האירופי: "הארגון הכי קפיטליסטי שנוצר"

ב-2016 אזרחי בריטניה בחרו בעזיבת האיחוד האירופי ברוב של 52% תומכים לעומת 48% תומכים במשאל עם. ההחלטה נעשתה בניגוד מוחלט לעמדת הממסד הפוליטי: שתי המפלגות הגדולות, המפלגה השמרנית ומפלגה הלייבור, תמכו בהישארות. "אני חשבתי שהעזיבה היא האינטרס של המעמד העובד", אומר גלסמן, "האיחוד האירופי הוא הארגון הקפיטליסטי ביותר שנוצר. הוא אוסר להלאים, אוסר לארגן עובדים, מחייב לאפשר תנועה חופשית בין המדינות.

"בוריס ג'ונסון (ראש ממשלת בריטניה לשעבר מטעם המפלגה השמרנית) אמר שהוא יבצע את העזיבה ועשה זאת, והמוני עובדים בחרו בו. אבל עכשיו המפלגה השמרנית חזרה לסורה, והם לא מצביעים לה יותר. אותו הדבר קורה ברחבי אירופה. אנחנו רואים התקוממות של מעמד הפועלים נגד הממסד הפוליטי שנטש אותו. ה-AFD ינצחו בגרמניה, לה-פן בצרפת, ואותו דבר גם באוסטריה. בכירי המפלגות הממסדיות יאלצו לקחת אחריות על הנטישה שלהם".

בריטניה וגרמניה מציגות בשנים האחרונות את הנתונים הכלכליים הגרועים ביותר בין שבע הכלכלות המתקדמות הגדולות (מדינות G7). רבים מייחסים את הביצועים החלשים של בריטניה לברקזיט, שהוציא את בריטניה מהסכמי הסחר החופשי של האיחוד האירופי, וכך פגע משמעותית בסחר הבריטי.
"ההפחדות לגבי הברקזיט הגיעו מהמעמד השליט שנוח לו עם האיחוד, כשכל ההחלטות מתקבלות על ידי עורכי דין לזכויות אדם. מעבר לזה, הברקזיט לא היה עניין של כסף אלא של ריבונות ודמוקרטיה".

עזיבת האיחוד פוגעת ביכולת של התעשייה הבריטית לייצא. זה לא סותר את הרצון להחזיר את התיעוש?
"אירופה בתהליכי מוות איטי ואנחנו חייבים להתרחק ממנה ככל האפשר. היציאה מהאיחוד מסמלת את הכיוונים השונים שהכלכלות הולכות אליהן; אנחנו לכיוון של כלכלה לאומית תעשייתית. יש לנו עכשיו את היכולת לנקוט מדיניות תעשייתית ולהחיות את התעשייה הבריטית ואת המשרות הטובות שמגיעות עמה. נתחיל עם שיקום הצבא והתעשייה הצבאית. זה יהיה סוציאליזם מלחמה, שבו התעשייה הבריטית מקבלת את השוק שלה מהצבא".

ובכל זאת, תיעוש רחב היקף חייב שוק זר.
"אנחנו נפתח את קשרי המסחר שלנו בכיוונים אחרים. יש לנו הסכם לא רע עם ארצות הברית, וקשרי מסחר מצוינים עם מדינות חבר העמים הבריטי, כמו קנדה ואוסטרליה".

מאיפה יגיע המימון? גיוס חוב או מיסוי?
"שילוב של שניהם, והשקעות זרות. אנחנו בקשר עם גורמים וממשלות ברחבי העולם ויודעים שיש תמיכה ברעיונות שלנו. בריטניה היא המדינה היציבה באירופה ויש לה פוטנציאל אדיר. למשל, בריטניה צריכה להיות ספקית צבאית מרכזית לאוקראינה."

לשאיפות שמתאר גלסמן יש ביטויים במציאות. לאחרונה נפגש מנהיג בריטניה קיר סטרמר עם נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי, והשניים הסכימו על פרויקט משותף של ייצור צבאי. בתקציב האמצע של 2025 הכריזה שרת האוצר הבריטית, רייצ'ל ריבס, על הגדלה הדרגתית של תקציב הביטחון הבריטי.

גלסמן אומר שנדרש קיצוץ בקצבאות כדי להסיט תקציבים להשקעות שיביאו לתיעוש, גם אם הקצבאות מגיעות בעיקרן לשכבות החלשות ולמעמד הביניים. "המטרה של המדיניות שלנו היא שכר, עובדים מאוגדים בעבודות טובות", הוא אומר. לדבריו הצורך במערכת קצבאות נוצר בשל כך ש"העובדים הגיעו למצבי חיים עלובים" – זאת בשל הגלובליזציה והנסיגה מהתיעוש.

אתם בעד ממשלה קטנה מבחינת הוצאה ציבורית?
"לא. אנחנו רוצים ממשלה בעלת יכולות, שעובדת בשותפות עם התעשייה. אנחנו רוצים שהממשלה תעבור מאדמיניסטרציה וסעד לפעולות אפקטיביות, ואנחנו רוצים לחבר מחדש את הציבור לפוליטיקה. אנחנו רוצים להיפטר מכל הארגונים והעמותות נטולי האחריותיות. לציבור צריכה להיות השפעה בנוגע לשירותים הציבוריים."

נגד הגירה: "שלטון עורכי הדין"

ראש הממשלה קיר סטרמר עוסק בהגבלת הגירה, כולל שינוי חוקי ההגירה וחיזוק האכיפה נגד הגירה בלתי חוקית. אבל עבור גלסמן, לא זה לב העניין בסוגיית ההגירה, אלא החוקים והקונבציות בנושא זכויות האדם – המגבילים את יכולתן של מדינות לעצב מדיניות הגירה באופן דמוקרטי. "הלורד ריצ'רד הרמר, התובע הכללי, טוען שאסור לנו לבטל את חוק זכויות האדם ולעזוב את הקונבנציות האירופאיות. הראש הפרוגרסיבי הוא ראש משפטי: הם רוצים שכולם יצייתו לחוקים שלהם, ושונאים דמוקרטיה.

"שים לב להערה האחרונה של הרמר, מבחינתו דמוקרטיה היא נאציזם. כל הצבעה רעה מבחינת הפרוגרסיבים ואם הם מפסידים, זה סימן שכולם נאצים". גלסמן מתייחס להערה של הרמר מסוף מאי, שבה השווה את הקריאה של המפלגה השמרנית ומפלגת רפורם להתעלם מהקונבנציות האירופאיות לזכויות אדם לימיה הראשונים של גרמניה הנאצית. כל עניין זכויות האדם הוא שלטון עורכי הדין, לא שלטון החוק".

בעד דמוקרטיה ישירה: "אזרחים במקום צרכנים"

איך נראה מבחינתך חיזוק הדמוקרטיה?
"קודם כל, אנחנו רוצים לראות אחריותיות בין מערכות בחירות. גם ברמה המקומית, דרך אסיפות אזרחים למשל. מנהל בית הספר, ראש המשטרה, ראש השירותים החברתיים, כולם צריכים להתראיין בידי הקהילה בכיכר העיר, ולקבל את המשרה על בסיס הצבעה: דמוקרטיה ישירה, ידיים מורמות.

"חלק מהעניין הוא שאנשים יפסיקו להיות צרכנים ויחזרו להיות אזרחים עם אחריות. אנחנו אומרים להם: 'אוקי, אתם חושבים שהשירותים לאזרח גרועים ואתם לא מרוצים. אתם הבוסים, תמנו. אנשים צריכים להפסיק לחשוב שהמדינה תספק את כל מה שהם צריכים ולהתחיל לעבוד בשביל עצמם."

אופטימי: "השינויים יקרו, זה מה שמעמד העובדים דורש"

יש 5 חברי פרלמנט שמזדהים במוצהר עם הבלו לייבור. מה המקום שלכם במפלגה?
"אנחנו כוח מרדני. אני כל הזמן אומר דברים שמשגעים את חברי הפרלמנט, והם חוששים להזדהות. אבל אנחנו עורכים פגישות עם כ-40, לפעמים 50, חברי פרלמנט. דן קארדן וג'ונתן הינדר מובילים את זה, והם אומרים לאחרים, אל תיקחו את מוריס ברצינות. הם נוקטים בגישה יותר מתונה, וזו הדרך הנכונה לנהל את זה".

לדברי גלסמן, הבלו לייבור מטה את הלייבור בהדרגה "לחזור להיות מפלגת פועלים, כמו שהייתה לפני טוני בלייר". הוא מגדיר את הדברים במושגים של מלחמת מעמדות: "המעמד הבינוני-גבוה הפרוגרסיבי הוא אויב מעמדי של המעמד העובד, והוא מרכיב את רוב המפלגה". עם זאת, הוא אומר שהרקורד החיובי של התנועה ביחס לאסטרטגיה אלקטורלית מקנה לו אוזן קשבת בהנהגה, למשל בחיזוי הניצחון של בוריס ג'ונסון סביב תמיכתו בברקזיט ובזיהוי ההגירה כנושא ליבה פוליטי".

את התחזקות הבלו-לייבור לא ניתן להכחיש. נושאי הליבה בסדר היום של התנועה הולכים והופכים לחלק בצעדי המדיניות המקודמים בידי הממשלה. ובכל זאת, ברור שזהו עדיין לא הקו המרכזי. במקביל, מפלגת הימין הקיצוני רפורם היא זו שמגייסת תמיכה בקרב העובדים, והמפלגות הממסדיות, הלייבור והשמרנים, נותרות מאחור.

בחצי השנה האחרונה מפלגת הימין הקיצוני Reform UK זינקה בסקרים על חשבון הלייבור והמפלגה השמרנית. האם זה חיזק את הבלו לייבור?
"לחלוטין".

האם הממשלה הנוכחית תלך לכיוון של הבלו-לייבור?
"אני משוכנע שהשינויים האלו יתרחשו, כי זה מה שמעמד העובדים המתקומם דורש. השאלה לממשלה שלנו היא, האם אתם מסוגלים להשתנות מספיק כדי לבנות ולהוביל את האומה? בינתיים, העם לא התרשם".