בפינת הכיתה של בני בן השבע ניצב שולחן צהוב קטן עם אגרטל, מרוחק משאר החפצים וההתרחשות. המורה נעמה יושבת שם עם ילדים שרבו או פגעו אחד בשני, ועוזרת להם למצוא את הדרך להשלים. מה שקורה בפינה הזו הוא שיעור חשוב לא רק לילדים, אלא גם למבוגרים ולמנהיגים של החברה הישראלית.
נעמה מחנכת את הכיתה בשיטת מונטסורי, שפיתחה הרופאה והמחנכת האיטלקייה מריה מונטסורי במאה שעברה. הרעיון שבבסיסה הוא פיתוח הסקרנות והעצמאות של התלמידים במגוון דרכים שאינן שיעור פרונטלי קלאסי. אחד ממרכיבי השיטה הזו, כך למדתי השנה, הוא 'פינת השלום', שבכיתה של נעמה קיבלה השנה את השם 'פינת הגישור'.
אחרי ריבים ועימותים, נעמה מזמינה את הילדים המעורבים לשבת בפינת השלום, ועורכת ביניהם גישור. וכך זה מתנהל: אחד הילדים מתאר מה קרה מנקודת מבטו, ומה הוא חווה. השני נדרש להקשיב לו. לאחר מכן הילד השני מתאר מה הוא חווה, והראשון נדרש להקשיב לו. ואז מגיע החלק המאתגר באמת, בו הם נדרשים להיכנס אחד לנעליו של השני: הילד הראשון צריך לספר, בקולו, מה הוא הבין שהילד השני חווה. והילד השני צריך לספר מה הוא הבין שעבר על הילד הראשון.
בשלב הבא של השיחה מנסים לחשוב על פתרונות. זו יכולה להיות בקשת סליחה, או הסכמה להתנהג אחרת בפעם הבאה שיהיה מקרה דומה. נעמה מספרת שהיא שואלת את הילדים שאלות לא-שיפוטיות, בניסיון לעזור להם להגיע לפתרון, ושבדרך כלל הם מוצאים אותו בעצמם. לפעמים השלב הזה מתייתר, כי מצליחים למצוא פתרון כבר בשלב שמספרים מה קרה.
השיחות בפינת השלום דורשות אווירה רגועה. לכן, אם אחד הילדים כועס מדי על מה שקרה, מתיישבים לגישור רק למחרת. אבל במקרים רבים הילדים כבר מחפשים את הפינה הזו, רוצים שנעמה תשב איתם, רוצים שלום.
***
זה לא פתרון קסם. כמו בכל מקום שיש בו ילדים, גם בכיתה של בני יש ריבים, אמירות מעליבות, חפצים אישיים שנלקחים בלי רשות, ולפעמים גם אלימות. אבל לילדים ולנעמה יש כלי להתמודד איתם שאינו 'שיחת נזיפה' או ענישה. ובמקרה הזה, המדיום הוא המסר החזק ביותר – כך צריך להתנהל כדי שתתקיים חברה. לראות לא רק את עצמך, אלא גם את האחר. לנסות להבין גם כשכועסים. ולנסות למצוא יחד פתרונות ופשרות.
כשנעמה מספרת לנו, ההורים, על אירועים לא-נעימים שקרו בכיתה, היא גם מספרת מה כל אחד מהילדים אמר אחר כך בשיחה בפינת השלום, ומה המסקנות שאליהן הגיעו. ואני מקשיב ושואל את עצמי, מתי בפעם האחרונה הייתי בעצמי בשיחה כזו עם אנשים שנפגעתי או פגעתי בהם? ולמה מנהיגי ציבורים גדולים שנאבקים אחד בשני, ומשוכנעים שהציבור האחר מייצג את הרוע המוחלט, לא יושבים יחד ומנסים להבין, להתפשר?
בעיצומה של מלחמה, כשהקיטוב החברתי באחת מנקודות השיא שלו, ישראל זקוקה למנהיגות אחרת, לתרבות אחרת. תרבות שאולי תתחיל מהשולחן הצהוב בכיתה של המורה נעמה.
