עם פרסום תוצאות הפריימריז הדמוקרטים בניו יורק, שותף באחת מקבוצות הווטסאפ בהן אני חבר ציוץ עם משחק מילים, המשווה בין ניצחונו של זוהראן ממדאני בפריימריז לבחירתו של ג'רמי קורבין לראשות מפלגת הלייבור בבריטניה (הסיומת 'ise' נכתבת עם S בבריטניה, אבל עם Z בארצות הברית).
This is the moment corbynization replaces corbynisation as the correct spelling.
— Shany Mor שני מור شني مور (@ShMMor) June 25, 2025
ההשוואה בין השניים הייתה ברורה לגמרי לחברי הקבוצה הזאת, שבה כולם מגדירים את עצמם חלק מהמחנה של השמאל הציוני הסוציאליסטי בישראל, אבל שונה מאד מהתחושה הכללית מצד חברים אחרים 'במחנה' (הלא גדול במיוחד, יש להודות) ביחס להתרחשויות בעיר עם האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם. נדמה לי שהעובדה שקבוצת הוואטסאפ הזו מורכבת מעשרות עולים דוברי אנגלית מצפון אמריקה, אנגליה, דרום אפריקה ואוסטרליה – יכולה להסביר את ההבדל.
העמדה הרווחת בקרב הסוציאל-דמוקרטים בישראל ובעולם, רואה בממדאני פוליטיקאי סוציאליסטי שצובר השפעה ומתקרב מאוד לעמדת כוח. הם נלהבים, נרגשים, אופטימיים ואולי גם קצת מקנאים. הלוואי ובישראל היה מנהיג פוליטי רלבנטי שמרים את הדגל של מיסוי עשירים, הקפאת שכר דירה, תחבורה ציבורית וחינוך לגיל הרך בחינם.
סביר להניח שסוציאל דמוקרטים ילידי ישראל מכירים את הרטוריקה האנטי-ישראלית של ממדאני, אבל היא לא מאוד משמעותית בעיניהם. הרי מי כבר אוהב את ישראל בימינו? הרי גם בקרב הישראלים יש הרבה מאוד ביקורת על מדיניות ישראל בכלל וכלפי הפלסטינים בפרט, וזה למעשה עוד קו של קרבה ודמיון בינינו.
העולים, לעומתם, מודאגים מאוד מפוליטיקאי שמוזיאון השואה האמריקאי החליט לצנזר לאחר שהשתמש במרד גטו ורשה כדי להצדיק את קריאתו ל"גלובליזציה של האינתיפאדה"; מהצהרתו ב-8 באוקטובר 2023 שבה גינה את ישראל מבלי להזכיר את חמאס ולו פעם אחת; ומהתמיכה שלו בתנועת ה-BDS, כולל הובלת יוזמה לחרם על מוסדות אקדמיים ותרבותיים ישראליים בתקופת לימודיו בקולג'.
מדוע עסק הציוץ בהשוואה בין בחירתו של ג'רמי קורבין לראשות הלייבור, לניצחונו של ממדאני? החוויה של יהודי בריטניה בעקבות עלייתו של ג’רמי קורבין לראשות מפלגת הלייבור, התאפיינה בתחושות הולכות וגוברות של ניכור, פחד ובגידה. יהודים רבים חשו כי החששות שלהם בנוגע לאנטישמיות בתוך המפלגה נדחו או מוזערו, ולעיתים רבות מוסגרו כ'הכפשות פוליטיות' ולא כחששות לגיטימיים.
ככל שקורבין – אנטי-ציוני ותיק עם היסטוריה של קשרים עם יחידים וארגונים עוינים לישראל – צבר כוח, יהודים שהביעו דאגה נחשדו לעיתים קרובות כי הם פועלים בחוסר תום לב, שהם מנסים להשתיק ביקורת על ישראל, או לחילופין שהם יריבים פוליטיים שמתנגדים לסדר היום הסוציאליסטי שלו.
הדבר הוביל לתחושת בידוד עמוקה בתוך מפלגה, שבעבר שימשה בית פוליטי לרבים מיהודי בריטניה. אף כי חלק מהיהודים בשמאל המשיכו להגן על קורבין, רוב משמעותי מקרב היהודים הרגיש כי הנהגת הלייבור כבר אינה מייצגת אותם, ורבים עזבו את המפלגה או נאלצו להתמודד עם משבר זהות פוליטי.
האירוע הזה חשף חוסר נוחות רחב וחוסר הבנה בקרב חלקים גדולים בשמאל כלפי הזהות היהודית, ישראל, והגבולות שבין ביקורת לגיטימית לאנטישמיות. השפעתו של קורבין גם הגבירה באופן משמעותי את החששות של יהודי בריטניה ביחס לאנטישמיות ואת תחושת חוסר הביטחון האישי שלהם. תחת הנהגתו, האנטישמיות הפכה מנושא המשויך לגורמים קיצונים, לתופעה שמקבלת יותר לגיטימציה ולעיתים אף הגנה בתוך השיח הפוליטי המרכזי.
יהודים רבים חוו עלייה חדה בהתבטאויות אנטישמיות, במיוחד ברשתות החברתיות, לעיתים מצד פעילים המזדהים כשמאלנים המתנגדים לגזענות. קשריו ארוכי השנים של קורבין עם דמויות אנטישמיות ידועות, כמו גם כישלונו להתמודד בצורה מספקת עם אירועים אנטישמיים בתוך המפלגה, גרמו ליהודים בריטים רבים לחוש שזהותם וביטחונם נזנחים דווקא על ידי מפלגה שבעבר נחשבה לנושאת הדגל של זכויות מיעוטים.
כמו במקרה של קורבין, גם עלייתו של ממדאני עלולה להיות מלווה בהתלהבות גדולה, שתיקה טקטית של שותפים וחברים אל מול עמדותיו הבעייתיות וגל של אפולוגטיקה והצדקה של עמדותיו (כולל מצד יהודים), שממעיט בערך של החששות הלגיטימיים. הניסיון הבריטי מהווה תמרור אזהרה: האנטישמיות ככל הנראה עומדת לגבור בעקבות ניצחונו של ממדאני, שכן יהודים הם כבר כיום הקורבן העיקרי של פשעי שנאה בניו יורק, יותר מכל הקבוצות האחרות גם יחד.
אז איך ניתן להבין את הפער ביחס לעלייתו של ממדאני בין הקבוצות השונות? נדמה, שבאופן אירוני, דווקא היום, כשהציונות עומדת מול משבר קיומי, העיוורון לאנטישמיות בקרב ישראלים ילידי הארץ (ואני מכליל כאן באופן גס), מבטא במובנים מסוימים את הצלחתה של הציונות. הרעיון של הציונות המדינית מראשית המאה ה-20 היה ההכרה בכך שהעם היהודי הוא אומה, אף שהוא מפוזר ברחבי העולם עם שפות, מנהגים ואמונות שונות. מה שמשפיע על יהודי במקום אחד, נתפס כמתקפה על יהודים בכל מקום אחר. ישות מדינית יהודית אמורה הייתה לשים סוף ל"בעיה היהודית", כאשר היהודים מפסיקים להיות מיעוט נרדף הופכים לריבונים בארצם.
למרות שליהודים רבים בתפוצות זו עדיין מציאות יומיומית, רוב הישראלים כמעט שלא חווים אנטישמיות, ואינם מבינים אותה. זה כשלעצמו הישג של הציונות. מאידך, מה שיהודים בתפוצות רואים כאנטישמיות (כולל העולים החדשים), הישראלים רואים רק כאנטי-ישראליות – וזה משהו שהם יכולים לחיות איתו. בעבור ישראלים רבים, החוויה היהודית היומיומית של החיים בתפוצות בכלל לא קיימת "על הרדאר". במיוחד מאז אסון ה-7 באוקטובר, יש לישראלים שפע של סיבות לדאגה, ובראשן סכנות פיזיות ממשיות, וניתן להבין מדוע התחושות של אנשים עלומים שמעבר לים, לא נמצאות בראש סדר העדיפויות שלהם.
למרות זאת, אם אנחנו תופסים את עצמנו כציונים, אנו חייבים להיות מסוגלים לחוש אמפתיה ולתמוך בכל יהודי באשר הוא- זו משמעותה האמיתית של ציונות. זה דורש מאיתנו לא להעלים עין מהשפעתן של תופעות שמכניסות יהודים למצוקה – אפילו כשמדובר בתופעות שאנו מזדהים איתן. לבסוף, בתור סוציאליסטים, אל לנו לשכוח את ההשלכות הרחבות יותר: כאשר יהודים מתחילים להרגיש לא בטוחים, הסכנה לחברה כולה לעולם אינה מאחרת לבוא.
כציונים-סוציאליסטיים ישראלים, עלינו להיות רגישים לדרישה הבלתי סבירה מיהודים לבחור בין הזהות היהודית והקשר שלהם לישראל לבין השקפת עולמם הפוליטית והאקטיביזם הנלווה אליה. כאשר אנו עושים את הבחירה הזו מרחוק, אנו עושים להם עוול גדול. אין זה ראוי שנתמוך בפוליטיקאים או במפלגות פוליטיות שגורמים ליהודים תחושת חוסר ביטחון ופגיעוּת, גם אם מצעיהן הפוליטיים נשמעים מפתים.
________________________________________
אנטון מרקס הוא ישראלי יליד בריטניה וחבר הקיבוץ העירוני 'משעול' של תנועת 'המחנות העולים' בנוף הגליל. הוא עלה לארץ לפני יותר מ-25 שנה במסגרת גרעין של תנועת הבונים דרור בריטניה. כיום הוא מכהן כמנכ״ל האגודה הבין-לאומית לחקר קיבוצים וקומונות וכמזכיר של שולחן קהילות היעוד.
