לפני כשבעים שנים כתבה המשוררת זלדה, שעבדה אז בתוך מורה בירושלים, את המילים הבאות ביומנה האישי: "השמחה נראית בעיניי – דווקא עכשיו, בחשכה האיומה – כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש."
משהו במילים האלו מהדהד בעוצמה בימים אלו, של חשכה ושל ייאוש. בשנת הלימודים שהסתיימה היום (שני), מחנכות ומחנכים מצאו את עצמם שוב ושוב, לעיתים בעל כורחם, כשומרי הסף האחרונים של מפגש, שמחה, שפיות וילדות בתוך חשכה איומה. זו היתה ועודנה שנת מאבק במוות, בייאוש ובשחיקת האנושי, החברתי והמוסרי. שנה של מאבק חינוכי למען מעט תקווה ואור. למען נחמה סרבנית.
והשנה, כל מי שלימדה וחינכה וראתה לנגד עיניה ילדות וילדים התנגדה לייאוש, כך או אחרת. בחינוך ראוי, בחינוך שרואה ילדים לפני יעדים, ההתנגדות לייאוש היא מעשה של אהבה וחיוב החיים. לעיתים חינוך הוא מאבק למען האפשרי הבלתי ידוע, לכך שעוד לא אבדה התקווה גם אם היא מסתירה את פניה.
זהו מאבק עדין וביישן, שקורה ברגעים הקטנים בין מבוגרים לילדים, ובין הילדים עצמם, ולא בכיכרות או באולפנים עמוסי פרשנים. ולמרות זאת מגיעה לו במה גדולה, והכרת ערך עצומה שלא תינתן מגבוה. וכל מה שנותר הוא לציין אותה בעצמנו, כשהשנה מסתיימת, כפעולה של שחרור מקצוע החינוך מהדיכוי שנכפה עליו.
אז תודה לנו, לכם ולכן, מורות ומורים, מחנכות ומחנכים, גננות, מדריכים ומדריכות, על מאבק למען הדבר היקר ביותר, החשוב ביותר, המוסרי היותר – למען החיים והתקווה, למען ילדים באשר הם, שנושאים בקרבם את האפשרות לעתיד טוב יותר, גם אם הוא כרגע בלתי מושג. תודה על שנה ועל ימים ארוכים בהם מעשים קטנים לכאורה, יומיומיים ועדינים, היו למעשה גדולים מאוד, וחיזקו את האנושיות, את החיים וערכם. כולנו נאבקנו. נאבקנו נגד, ונאבקנו למען. ובשונה ממאבקים אלימים, המאבק הזה דווקא ניחם, ריפא ותיקן.
נאבקה מי שהאירה פנים בבוקר לילדים למרות שלא היה לה מאיפה לשאוב אור.
נאבק מי שנתן במודע עוד רגע לקולות הצחוק והמשחק.
נאבקה מי שהלכה עם ילדים למרחב הכי מוגן שיש, בלי שום תחושת מוגנות, כשהחרדה מציפה מכל עבר.
נאבקה מי שלימדה והמשיכה ללמד, ולא ויתרה על ניצוץ של מפגש מחיה בין ילדים לבין ידע.
נאבק מי שהאמין בכוחם של הילדים ליצור ולתקן את מה שנשבר.
נאבקה מי שפתחה את דלת הכיתה לילד המאחר, הנבוך, הבודד.
נאבק מי שנתן לילדים לראות אותו בכאבו ולבטיו, מבלי להסתיר.
נאבקה מי שראתה בזווית העין את הילדה שנותרה לבד בהפסקה, וניגשה אליה, למרות שחשה תלושה בעצמה.
נאבקה מי שזעקה על כך שמקצוע החינוך איננו עבדות ושעוול איננו הכרח, למרות איומים והפחדות.
נאבק מי שנתן לילדים להאיר ולשמח גם אותו, כשלא ידע מהיכן לשאוב כוח לעבור עוד רגע.
נאבקה מי שניחמה אמא של ילד בטלפון בפעם המאה, גם אחרי כעס, מצוקה ועוד אזעקה.
נאבק מי שחזר ממילואים אל הכיתה ולא ידע מה לומר, מי הוא ומה הוא, ועם זאת נשאר לעוד יום.
נאבקה מי שהכינה עוד שיעור יפה למחר בידיים כבדות.
נאבקה מי שנכנסה אל חדר המורות בבוקר, ולמרות העייפות הגדולה הצליחה לראות את חברותיה.
נאבק מי שלא שכח את האחרונים ברשימה, ודאג שוב ושוב שלא יישמטו החוצה.
נאבקה כל מי שסיימה ימים במותשות מוחלטת, וקמה עוד יום בבוקר רק כי הילדים שם.
נאבקה כל מי שחינכה ולימדה ודאגה, והמשיכה לקוות בכל ערב שמחר יהיה טוב יותר, ואספה בקפדנות יחד עם הילדים רגעים קטנים של חסד ואור בתוך כל הקושי.
נאבק כל מי שהמשיך להאמין שיש תקווה שטמונה בחיים, שילדים יכולים ליצור מציאות טובה יותר, ושאין מקצוע אצילי, נחוץ וחיוני יותר בימים אלו, למרות וכנגד כל הקולות האחרים.
נאבקה כל מי שכבר לא יכולה לקבל את המציאות כפי שהיא, ולמרות הכול חיפשה את האור ואת השמחה עבור הילדות והילדים.
נאבק מי שהתעקש להמשיך לראות את היופי, את העדינות ואת האפשרות כשהכול מסביב נשבר, וסירב לוותר על המבט הטוב.
נאבקה מי שראתה בעצמה מורה, מחנכת, מדריכה, בשנה הזו.
נאבקים כל מי שעדיין זוכרים שבכל עת ובכל שעה, לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם.
אודי יעקב הוא רכז ההדרכה של רשת דרור בתי חינוך
