טיל חיזבאללה ריסק את הבניין ברחוב שוהם 31 בחיפה בסוף נובמבר 2024. שבעה חודשים אחרי, הדיירים רק מתחילים לאסוף את השברים – החומריים, הבריאותיים, הרוחניים והנפשיים. בשנות ה-60 וה-70 לחייהם, נדרשו בני משפחות רעות וקודנר להתחיל הכול מחדש. התחלה קשה וארוכה שעומדת להיות נחלתם של אלפי ישראלים, שאיבדו את בתיהם מפגיעות טילים איראניים.

התמיכה שמציעה המדינה, שלא התכוננה לאירוע, בלתי מספקת. הפיצוי שעל הפרק אינו קרוב לכסות את שווי הרכוש שאבד; הסרבול הביורוקרטי מעיק; ונוספות עליהם גם בעיות בריאות שמתעוררות בחלוף הזמן.

הפיצוץ: "כמו להקה של רכבות שדוהרות לכיוונך"

יומיים לפני ההכרזה על הפסקת האש עם חיזבאללה, טיל פג'ר 5 במשקל טון ששוגר מלבנון פגע פגיעה ישירה בבית מגורים במרכז הכרמל. ברגע הפגיעה, שבע מתוך 12 המשפחות הגרות בבניין היו בדירתן. עם הישמע האזעקה, הם נצמדו לדלת הכניסה. שם, קבעו אנשי מקצוע כבר לפני שנים, הנקודה הבטוחה ביותר.

אולי הייתה זו עצתם המקצועית, אולי משמעת הדיירים ואולי התערבות ישירה של השכינה – אך הטיל, שהספיק לעבור דרך שלוש קומות בבניין עד שהתפוצץ, לא הרג אף אדם או חיית בית. דקות אחרי הפגיעה הוכרז אירוע רב-נפגעים (אר"ן) ואנשי כוחות הביטחון עלו במעלה ההריסות לחלץ גופות. "הם הופתעו לשמוע קולות", אומרת חוה רעות ל'דבר', דיירת בקומה מינוס 1 בבניין. "אחד המחלצים שבא לכיוון שלנו וניסה להבין מה המצב אמר לחבר שלו: 'אין מה לצעוק, אין מצב שנשאר שם מישהו חי'". מהבניין חולצו כמה דיירים שנחבלו קלות, עוד כמה דיירים בבניין ובסביבתו לקו בחרדה.

איל רעות: "אני לא מבין איך נשארתי בחיים. איך לא הפכתי לנכה. אני מבין את המלחמה, שאזרחים יכולים להיפגע. מבין הכול. אבל את זה לא"

הטיל פער חור ענק ברצפת המטבח של משפחת רעות, והמטבח נמחק כלא היה. חוה ואיל, בעלה, עמדו במטר וחצי הרבועים היחידים בדירה שלא נפגעו. רגע הפגיעה זכור לזוג כעלטה מוחלטת מלווה בשקט מחריד. הם קראו אחד לשני אבל לא נענו, והיו בטוחים שהנורא מכל קרה. לאחר כמה ימים של הדחקה, מוחה של חוה נזכר פתאום ברגע הפיצוץ: "זה רעש לא דומה לשום דבר שניתן לתאר במילים. כמו להקה של רכבות שדוהרות לכיוונך".

איל: "אני לא מבין איך נשארתי בחיים. איך לא הפכתי לנכה. אני מבין את המלחמה, שאזרחים יכולים להיפגע. מבין הכול. אבל את זה לא".

ההצלה: "אימא, מה חשוב לך שיוציאו מהדירה?"

השיחה עם חוה ואיל, זוג בשנות ה-60 לחייו, שגר בדירה כבר כמה עשורים, התקיימה בצהרי יום חמישי 12 ביוני. הזוג סיפר שאחד הקשיים בתהליך השיקום, שעליו יורחב בהמשך, היא שלרשויות בארץ אין ניסיון עם פגיעה בבניינים בסדר גודל כזה. ניסינו להבין מתי בפעם האחרונה בניין שלם בישראל היה צריך להיהרס בגלל פגיעת טיל, והגענו למסקנה שכנראה מדובר בבניין ברמת גן שנפגע מטיל סקאד עיראקי במלחמת המפרץ הראשונה. לא יכולנו אז לדעת שתוך 12 שעות תפרוץ מלחמה מול איראן, ו-17-13 אלף ישראלים, רובם המוחלט תושבי בניינים, ימצאו את עצמם ללא בית. יותר מ-30 מבנים ייהרסו ויותירו את תושביהם מפונים לעוד שנים רבות קדימה.

"בלילה אני חולמת שאני קמה בדירה שלי ומסתובבת בין הדברים שלי", מספרת אופירה קודנר, שכנתה של משפחת רעות לקומה. "אני פשוט לא יכולה, ברמה הנפשית, לקבל את זה שאין לי יותר את הבית שלי". כוחות ההצלה הוציאו אותה ואת בעלה כשלגופם טרנינג וסינר מטבח. זהו.

בחוץ היא עוד הספיקה לתת ראיונות לטלוויזיה עד שהתעלפה. בעלה הצליח לתפקד עוד כמה ימים, היה בקשר עם העירייה ומס רכוש ואפילו הצליח להוציא כמה פריטים חשובים מהבית. הזוג קודנר נמצא בסוף שנות ה-70 לחייו. הם גרו בדירה 25 שנה.

"אני לא מרגישה שזו הצלה", הודפת מעליה אופירה נחרצות כל תיאור חיובי של מה שקרה לה. "היום אני גרה בדירה לא שלי, שאין בה כוס או מזלג שהם שלי. אני נשואה 55 שנה, וכרגע בעלי ואני כמו זוג צעיר שהתחיל את חייו מחדש, בלי שום דבר".

איך אפשר להתחיל לדבר על רכוש כשעל הפרק חייך שלך שניצלו? אבל גם הוא חלק מהחיים. בתה של חוה התקשרה אליה לבית החולים בבוקר שאחרי הפגיעה, כי בהמשך היום הובטח שהדחפורים יתחילו לעלות על הבית. "היא אומרת לי: 'אימא, מה חשוב לך שיוציאו מהדירה?'", מספרת חוה, "ואני בתגובה התחלתי לבכות. לא היה לי מושג מה חשוב או איפה החשוב נמצא בכלל. והיא צועקת לי בטלפון: 'אימא, זה עכשיו או לעולם לא'".

המעבר: "ברגע אחד אתה נדרש לקבל המון החלטות, כשאתה עדיין לא במצב"

ביתם של הזוג רעות היה עבורם מעין הגשמת חלום. שנים רבות של התלבטויות ובחירות מלוות במחשבה רבה ורגש, מה יירכש, איפה ימוקם. האם יכול להיות תחליף או פיצוי לעשרות מחברות שירה? לספרייה מפוארת מלאה בספרים נדירים? חוה, תרפיסטית ומרצה, החזיקה קלסרים מלאים בעשרות קורסים מקצועיים שהעבירה במשך יותר מ-30 שנה. הרצאות מקוריות שיצרה ולימדה, חומר שאורגן באהבה ושימש אותה בעבודתה – אינם.

"לא יכולתי לשמוע שאמרו לי כל הזמן: מזל שנשארתם בחיים", היא אומרת, "רוב חיי מאחוריי. כל מה שהיה משמעותי עבורי מבחינה חומרית – אבד. שואלים: מתי תחזרו הביתה? אני אומרת, אין לנו יותר בית. מה שהיה כבר לא יהיה. יהיה משהו אחר".

אופירה קודנר: "בעלי, בידי הזהב שלו, בנה את כל המטבח שלנו". בעלה הצליח להוציא מהבית כמה תכשיטים ואלבומי תמונות מלאים באבק שנמצאו במחסן. "אני לא יכולה לגעת בזה עד עכשיו, קשה מדי". המרפסת המפוארת שצפתה לוואדי מלאה בזיכרונות מימי ההולדת ומסיבות – כולם חלקי חיים שזורים ב'רכוש', שבמשך ימים נמעך ונרמס שוב ושוב בידי הדחפור.

כמה ימים לאחר הפינוי הבינו חוה ואיל שהם לא יכולים יותר להישאר אצל קרובים ויצאו למסע לחיפוש דירה זמנית. "חיפה הייתה מלאה בתושבים מפונים מהצפון והיה קשה למצוא בית מתאים עם ממ"ד". לנסות למצוא דירה להשכרה בשוק עם היצע נמוך מקדמית שנשטף לפתע בצונאמי של אנשים ללא בית יחייב כל מפונה, ללא קשר לגודל הסיוע שיקבל מהמדינה, לפשרות רבות על איכות, גודל ומחיר. "ברגע אחד אתה נדרש לקבל המון החלטות כשאתה עדיין לא במצב של לקבל שום החלטה".

המאבק: "תתעדו את הבית שלכם, אחרת המדינה לא תאמין לכם"

מה שהיה נכון לחיפה של לפני חצי שנה נכון שבעתיים עכשיו – בשבוע שעבר ראשי הערים שנפגעו במרכז הביעו חשש גדול ממצב שבו אלפי מבקשי דירות ייפלטו בבת אחת לשוק צפוף ויקר ממילא, שלעיריות והמדינה אין כמעט כלים להתמודד איתו. "ברור שהמחירים יעלו", אמר ראש עיריית בת ים צביקה ברוט בריאיון ל'כאן' בשבוע שעבר. "נצטרך להבין מה עושים. אני אומר לתושבים בכנות – בינתיים אין לי תשובות".

איל רעות: "יונה יהב הגיע אלינו כמה ימים אחרי האירוע והבטיח שתוך שנה יהיה לנו בית חדש". כל משפחה קיבלה מהמדינה 85 אלף שקלים, הפיצוי המקסימלי שזכאי לו זוג ישראלי שביתו חרב ולא עשה ביטוח תכולה מורחב. זה סכום קטן מדי למי שפונה מביתו בנעלי בית ויידרש בשנים הקרובות לרהט הן את דירתו הזמנית והן את דירתו העתידית.

באחד המפגשים עם נציגי מס רכוש נדרש הזוג להוכיח פרטים לגבי תכולת הבית שלהם, אך הקבלות אינן, ותמונות מעולם לא צולמו. "תתעדו את הבית שלכם", ממליצה חוה, "אחרת המדינה לא תאמין לכם".

סוגיית הפיצוי הספיקה לעלות בשבועיים האחרונים בכמה דיונים בוועדות הכנסת. ניכר שהסכומים הקבועים בחוק הפיצוי אינם מעודכנים לעליות המחירים החדות של השנים האחרונות, וחמור מכך – בצפון ובדרום הכירה המדינה בכך שהפיצוי של מס רכוש קטן מדי וקבעה בחוק שיפוי שימומן מקופת האוצר על כל בית שנפגע. רוב הישראלים, שמעולם לא חוו מתקפת טילים בסדר גודל כזה, אינם מבטחים את תכולת ביתם במסלול המורחב של קרן הפיצויים, אך ברור לכול שהנזק שנגרם להם גדול בהרבה מסכום הפיצוי המוצע. ובכל זאת, האפשרות לפיצוי מורחב אינה נמצאת אפילו בדיון.

העתיד: "מצפים מ-12 משפחות להחזיק באינטרס משותף אחד"

לאחר כמה שבועות התכנסו דיירי הבניין כדי להחליט לאן ממשיכים: לאיזה קבלן הולכים? כיצד מקבלים החלטות? איך אפשר לדעת בוודאות כמה זמן תימשך הבנייה ומה יהיה איכותה? "מצפים מ-12 משפחות להחזיק באינטרס משותף אחד", אומרת חוה, "זו ציפייה לא ריאלית". הדיירים סיימו רק לאחרונה שיפוץ ארוך שעלה לכל משפחה יותר מ-35 אלף שקלים ודרש התעסקות רבה וארוכה, מלווה בוויכוחים רבים. "היה קשה לנהל שיפוץ, אז עכשיו לנהל בנייה?"

תוך כדי התהליך של בירור פרטי הבניין, חלק מהשכנים גילו שההרחבות שנעשו בדירתם בגלגולים הקודמים היו לא חוקיות ואינן רשומות ברישום המקרקעין. "דירות רחבות ידיים הפכו לפתע לקטנות בעשרות מטרים מרובעים", אומרת אופירה. "עכשיו כבר עורכי דין נכנסו לאירוע, מה שצפוי לעכב את ההתקדמות עוד יותר".

אופירה קודנר: "חודשים אחרי האירוע נדהמתי לגלות הרבה מאוד אנשים, חיפאים, ששכחו שהאירוע שלנו בכלל קרה. אני חושבת שזה קורה כי יש התנגדות בחברה לשמוע על הדברים הרעים שקורים, שיכול להיות מצב שבו בדקה אתה מאבד את הכול"

בנקודה ההיא כבר היה ברור שהבית ייבנה לא בעוד שנה או שנתיים, אלא עוד לפחות שלוש עד חמש שנים. חברת עמיגור, המוגדרת הקבלן הציבורי שאחראי על בניית בתים שנפגעו מחדש, הציעה את שירותיה, אך לאחר התלבטויות תושבי הבניין החליטו ללכת עם קבלן פרטי שהבטיח בניין בוטיק חדש ויפה.

אבל בנייה מחדש של בניין אינה שקולה לרכישת דירה – כל הדיירים צריכים להסכים לפרויקט ולקוות שהתוצאה תהיה מספקת. "בחיפה יש בניין שעלה באש והדיירים לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי השיקום שלו במשך שנים בגלל סכסוכי שכנים", מספרת חוה. "בקריות הקבלן פשט את הרגל באמצע שיקום בניין שנפגע, והדיירים היו צריכים לכסות מכספם את השלמת הבנייה. הסיפורים האלו לא נותנים לי מנוח".

הטראומה: "בגיל שלנו רצינו לטייל, לראות עולם"

חייהן של משפחת קודנר, רעות ושאר המשפחות בבניין ברחוב שוהם 31 ניצלו במה שהן מגדירות סדרה של ניסים שלא ניתן לתאר – בטח בהתחשב בעוצמת הנזק שנגרם לבניין, ו-28 ההרוגים בעשרות הבניינים שנפגעו ב-12 ימי המלחמה עם איראן. אך לצד הטרגדיה הנוראית באובדן החיים, נדחקת לשוליים הטרגדיה המשנית של השלכות ההישרדות של אלפי ישראלים ששהו בבתים שהופגזו. רבים מהם נפגעו מעוצמת ההדף, מחלקי קירות, מתקרות ומחפצים. חלקם הוצאו מתוך ההריסות. בימים לאחר מכן הם מגיעים לבתיהם ורואים כיצד כל מה שהיה יקר עבורם, כלכלית ואישית, הפך להר של פסולת.

משפחות רבות מקבלות זמן מוקצב, לפעמים לא יותר מחצי שעה, לאסוף מספר מצומצם של חפצים מתחת להריסות ולצאת. החלטות של מה חשוב לקחת ומה לא, שלאדם ממוצע יכולות לקחת שנים – מתקבלות בלחץ כבד במסגרת זמן בלתי-אפשרית. וזה אם עוד היה מזל להציל משהו.

כמה ימים אחרי שהבניין נהרס, בעלה של אופירה חש ברע, התאשפז ותוך זמן קצר מצבו התדרדר. הוא אובחן עם פוסט-טראומה, ומאז, במשך שבעה חודשים, הוא עובר טיפולים רפואיים אינטנסיביים. שמיעתה של אופירה נפגעה ואוזניה ממשיכות לשמוע זמזומים ורעש מסביב לשעון. רוב הזמן היא לא מצליחה להירדם, גם עם כדורי שינה. עד אותו יום שבו פגע הטיל בביתם – המצב הרפואי של הזוג היה תקין לחלוטין.

חוה רעות: "טראומה היא דבר שמעוגן בגוף, ואני עדיין מרגישה אותה – יכול לקחת הרבה מאוד זמן עד שהיא תשתחרר"

"כל הרכוש שבעולם לא משנה, כי אין פיצוי לבריאות", אומרת אופירה, ומספרת על הדרך על מכה נוספת, מפתיעה, שפגעה בה. "חודשים אחרי האירוע נדהמתי לגלות הרבה מאוד אנשים, חיפאים, ששכחו שהאירוע שלנו בכלל קרה". קצב החדשות המהיר דילג להפסקת האש ומשם הלאה להמשך החיים. בסקירה קצרה של החדשות כמה ימים אחרי הפגיעה, ניתן לחשוב שאולי היא כלל לא קרתה. 12 המשפחות נשארו לבדן מול העולם. "אני חושבת שזה קורה כי יש התנגדות בחברה לשמוע על הדברים הרעים שקורים", אומרת אופירה, "שיכול להיות מצב שבו בדקה אתה מאבד את הכול".

חוה: "טראומה היא דבר שמעוגן בגוף, ואני עדיין מרגישה אותה – יכול לקחת הרבה מאוד זמן עד שהיא תשתחרר". במשך חודשים לא הייתה מסוגלת לעבוד וחזרה ללמד, בקצב מדוד, רק לאחרונה. איל מספר על כאבים בכל חלקי הגוף, סחרחורות, קושי להירדם. עכשיו, אחרי שהאירוע מעט עוכל, הם מסתכלים קדימה ומוטרדים בעיקר מהשפעתו של המצב הכלכלי על המשך חייהם. "אם היינו בשנות ה-40 שלנו זה היה סיפור אחר לגמרי", אומרת חוה. "בגיל שלנו רצינו לטייל, לראות עולם – במקום זה עולה שאלה אם נצליח לקיים את עצמנו בכבוד".