"הייתה לי תחושה שמשהו יקרה, שאני צריכה לנסוע לישראל – אבל מלחמה ישירה בין ישראל לאיראן לא דמיינתי", כך מספרת ל'דבר' סאבא ח'וֹי, עיתונאית עצמאית ופעילת אופוזיציה איראנית יהודייה מלונדון. מכל הזמנים, מצאה עצמה ח'וי בישראל דווקא במהלך הימים הסוערים של המערכה מול איראן ומתקפות הטילים מהארץ שהייתה ועודנה מולדת רחוקה עבורה.

"במקור, תכננתי לבוא לבקר בארץ ב-7 באוקטובר 2023, ואז הכול קרה והנסיעה לא יצאה לפועל", אומרת ח'וי. "איבדתי גם חברים יקרים במתקפה של החמאס. ב-14 ביוני 2025 עמדתי לציין את יום הולדתי ה-50, והרגשתי שאני צריכה לבוא ולחגוג את נקודת הציון הזו כאן. הגעתי כי הרגשתי שיש לי קשר עמוק לארץ הזו, כמולדת אבותיי. הגעתי גם מתוך הכאב והאובדן".

הייתה לך מטרה מסוימת בביקור?
"כן. אחת המטרות המרכזיות שלי הייתה לבקר באתר של פסטיבל נובה. נרצחו שם אנשים שאהבתי מאוד. הייתי העיתונאית הראשונה שדיווחה על האירועים של 7 באוקטובר בפרסית. אבל זה לא היה דיווח רגיל, זה היה אישי. בכיתי תוך כדי. איבדתי אנשים שאהבתי. נטעתי עץ בגינה שלי בלונדון לזכר חבר שנרצח בפסטיבל. הדיווח הפך למסע פנימי, חזרה אל הלב שלי".

צחוקה הילדי ושמחת החיים של ח'וי אינם מסגירים את הטרגדיה המשפחתית ואת הסיפור האישי המורכב שהיא נושאת. ההתלהבות שלה מדבקת כשהיא נפגשת עם ישראלים, כשהיא רוקדת בלובי של ההוסטל שבו התארחה בארץ או כאשר נתקלת ברחוב בדגל איראן של לפני המהפכה. רק כשהיא מתיישבת לספר על אחיה שנרצח בלונדון, על אביה שנפטר מבלי שראה את בתו במשך 40 שנה, ועל אחותה שנרצחה לפני שנה וחצי באיראן, הדמעות מתחילות לזרום ללא שליטה.

ילדות תחת משמרות המהפכה באיראן

ח'וי (50) נולדה בטהרן למשפחה מיוחסת וגדלה בעיר משהד. היא קרויה על שם סבה אבו-אל חסן סאבא, מוזיקאי בעל שם עולמי ומעמודי התווך של המוסיקה האיראנית המסורתית, שמוזיאון להנצחתו נוסד בטהרן. אביה, אסמאעיל ח'וי, יהודי מאנוסי משהד, היה משורר ופעיל פוליטי. הוא התנגד לשאה בתקופת שלטונו וכמי שהגדיר עצמו קומוניסט, תמך בהפלתו. "הוא האמין במהפכה", היא מספרת, "הוא חשב לעצמו שהשינוי יהיה לטובה". זמן קצר לאחר מכן הוא התחרט והבין את גודל הטעות: "הוא הבין שהקומוניסטים האסלאמיים עשו לו שטיפת מוח".

כשהייתה בת 5, התרחשה המהפכה האסלאמית באיראן ושנתיים לאחר מכן נאלץ אביה לברוח מאיראן דרך פקיסטן יחד עם אחיה הבכור, מתוך תקווה להתאחד בהמשך עם סאבא ועם אימה רוקסנה ואחותה סוראיה, אך התוכנית לא צלחה. אימה של ח'וי ואחותה נשארו באיראן עד סוף חייהן. אביה של ח'וי הגיע ללונדון, והיה, לדבריה, מעשרת מבקשי המקלט הראשונים שהגיעו למדינה מאיראן. הוא נשאר שם עד מותו ב-2021.

מה לגבי הילדים שגדלים באיראן? האם המשטר שוטף להם את המוח?
"הם לא באמת מצליחים. הם אולי מנסים בבית הספר, אבל כשהילדים חוזרים הביתה, ההורים מספרים להם את האמת. באיראן לאנשים יש חיים כפולים: החיים שבחוץ, במרחב הציבורי, וחיים אחרים בבית. ככה זה. רק כשאתה שם, אתה באמת מבין מה קורה מתחת לפני השטח. גדלתי במשפחה שבה למדנו לשתוק ולא לשאול שאלות. הפחד ליווה את הוריי לכל אורך חייהם".

כמו היהודים שהסתירו את זהותם במשהד?
"בדיוק. כמו היהודים האנוסים ממשהד. אסור היה לנו להגיד כלום. אבל בבית? בבית שותים יין, רוקדים, מתפללים. המורה בבית הספר אולי תגיד 'לכו להתפלל', וחלק מהתלמידים הולכים. אבל אני הייתי פשוט הולכת הביתה. בבית לימדו אותי לא לקחת את זה ברצינות. לפעמים, כדי לשרוד בדיקטטורה, את צריכה לשחק את המשחק. אבל זה לא אמיתי, הכול הצגה".

והצלחת לשחק את המשחק?
"פעם המורה אמרה לי להתפלל, ועניתי 'אני לא יודעת איך'. אז היא שאלה: 'המשפחה שלך לא מתפללת?' ואמרתי לה: 'לא. כל שישי ושבת אנחנו שותים יין'".

אמרת את זה ככה למורה?
"כן!", היא צוחקת, "המורה נבהלה וקראה לסבתא שלי לבית הספר. סבתא שלי אמרה לה: 'אנחנו לא יודעים על מה היא מדברת'. כשחזרנו הביתה היא נזפה בי. אמרתי לה: 'אבל תמיד לימדת אותי להגיד את האמת' והיא ענתה, 'נכון. אבל גם לימדתי אותך שכשאת מרגישה בסכנה, תשתקי. אל תגידי כלום'. אחר כך היא העבירה אותי לבית ספר אחר".

רצח, מאסר, בריחה ורצח נוסף

המשטר לא הניח למשפחתה של ח'וי. ב-1996, כשעדיין חייתה באיראן – רצחו סוכני משמרות המהפכה את אחיה הבכור, הומאן, בלונדון. "אבא שלי היה משורר ואיש פוליטי. הוא תמך בסלמאן רושדי (שכתב את הספר 'פסוקי השטן' על הקוראן, ק"ש). חומייני אמר על סלמאן רושדי ועל כל תומכיו שהם בני מוות. שני משוררים איראנים תמכו בו. אחד מהם היה אבא שלי והשני הוא המשורר נאדר נאדרפור". רוצחים של המשטר הגיעו לביתו של האב בלונדון, וכשגילו שאיננו בבית, הם רצחו את בנו הבכור הומאן, שברח איתו מהמדינה. "הם החליטו שאם לא יצליחו להרוג אותו, אז יהרגו את בנו", אומרת ח'וי.

באותה תקופה, החלה סאבא בפעילות נגד זוועות המשטר באיראן. במקביל לעבודתה כעיתונאית וחוקרת בנושאים חברתיים עבור IRNA, סוכנות הידיעות הרשמית של המשטר האיראני ועבור משרדי ממשלה ואוניברסיטת טהרן, החלה ח'וי לשלוח תחת שם בדוי דו"חות על הפרות זכויות אדם במדינה לארגונים בין-לאומיים.

"כשהגיע החוקר אמרתי לו 'זה האסלאם? אני במחזור, והסוהרת אמרה לי לסתום את הפה כשביקשתי תחבושות'. הוא היה בהלם מהאומץ שלי"

ח'וי נסעה לבקר את אביה בשנת 2003, ופגשה אותו לראשונה מאז שהייתה ילדה. מאז, במשך שלוש שנים, נסעה הלוך ושוב ללונדון כשתעודת הזהות שלה אינה מסגירה את הקשר שלה לאביה, שפעל נגד המשטר. זה נמשך עד 2006, כשחזרה מנסיעה לכנס של מתנגדי משטר בפרנקפורט, שם נעצרה בשדה התעופה בטהרן ונאלצה להודות בזהותה. היא נחקרה ונכלאה בכלא אווין הידוע לשמצה, שבו נכלאים מתנגדי משטר. "אמרתי להם, 'אתם כבר יודעים מי אני'", היא מספרת. "הרגתם את אחי, אז אם אתם רוצים להרוג גם אותי, אני מוכנה. אני לא מפחדת".

היא מסמנת בידיים את גודל התא שבו נכלאה לבדה, חדרון קטנטן עם מיטה. צריך לקרוא לסוהר כדי לצאת לשירותים. "הסוהרת סירבה לתת לי תחבושות היגייניות, אז דפקתי שוב בדלת ואמרתי להם שיש לי מידע למסור להם", היא מספרת. "כשהגיע החוקר אמרתי לו 'זה האסלאם? אני במחזור, והסוהרת אמרה לי לסתום את הפה כשביקשתי תחבושות'. הוא היה בהלם מהאומץ שלי".

לבסוף אנשי משמרות המהפכה שחררו את ח'וי, בתמורה לכך שתגרום לאביה לחזור לאיראן. במשך חודשים היא הייתה נתונה תחת מעקב, מסתתרת ונמנעת מלפגוש בני משפחה, כדי לא להסגיר את הקשר שלה אליהם. "זאת הייתה תקופה רעה, רציתי למות", היא מספרת. "הם אמרו לי 'לא משנה לאן תלכי, אנחנו נמצא אותך'".

"אני רוצה לחזור לאיראן עם שלום, תרבות ומונרכיה כמו בעבר. אני רוצה לחזור לרחובות של ילדותי"

בצל החשש, לאחר זמן מה ח'וי החליטה ליצור קשר עם אביה. "אמרתי לו 'אבא, תציל אותי, אני לא יכולה יותר'". ב-2007, היא נמלטה מאיראן בסיוע הממשל הבריטי, וזכתה להגנה מדינית וקיבלה מעמד של פליטה בבריטניה. "אבא שלי אמר 'את בבריטניה, את מוגנת עכשיו'".

ממקום מושבה בלונדון היא חולמת על היום שבו איראן תחזור להיות מקום בטוח עבורה: "אני רק רוצה לחזור לאיראן עם שלום, תרבות ומונרכיה, כמו בעבר. אני מתגעגעת לתרבות, אני רוצה לחזור לרחובות של ילדותי. אני רוצה לקחת את האפר של אבא שלי ולשים אותו בקבר של המשורר פירדוסי (מחברו של 'שאהנאמה', שיר האפוס הארוך ביותר בשפה הפרסית)".

"לא רוצה כסף, רק רוצה שלום. למה אנחנו מוכרים אחד לשני נשק? למה לא למכור תרבות, אוכל, היסטוריה? אפילו המוסלמים באיראן עייפים"

הפחד חזר אל סף דלתה של ח'וי בינואר 2024, כשאנשי משמרות המהפכה רצחו את אחותה, סוראיה, באיראן. היא מספרת בדמעות על התחבולה של אנשי המשטר, שגרמו לסוראיה לנסוע ממשהד עד לטהרן, שם נעלמו עקבותיה. "התקשרו אליה ואמרו: 'אנחנו חברים של סאבא'. היא לא שאלה אותי, אם הייתה שואלת הייתי אומרת לה שאני לא יודעת במה מדובר, ושלא תלך" נזכרת ח'וי. "היא הלכה ולא חזרה, נעלמה. היא נרצחה ביום ההולדת של אבא שלנו. בכיתי שבועיים ברצף. עכשיו היא ואבא שלי שוב ביחד. יש לי פרחים בגינה, אחד על שמה, אחד על שם אבא שלי, וגם לאחי, לאימא ולדודה שלי. אני משקה אותם כל יום. ואני אומרת להם: 'אני לא אשכח אתכם, לא אוותר'".

תחושת האשמה על רצח אחותה, וההבנה שהמשטר עוד עוקב אחריה, לא נותנים לה מנוח. "אני עייפה. אני נלחמת מגיל חמש, ממש כל החיים. בשביל הסבא והסבתא שלי, בשביל אחותי, בשביל אחי. אני לא רוצה להיות מפורסמת, לא רוצה כסף, רק רוצה שלום. למה אנחנו מוכרים אחד לשני נשק? למה לא למכור תרבות, אוכל, היסטוריה? אפילו המוסלמים באיראן עייפים".

"ברוכה הבאה למדינה שלך"

לישראל היא הגיעה בלי הזמנה רשמית מאף אחד, ובלי לתאם מראש עם איש, קנתה כרטיס ובאה. "כשבקר הגבול הסתכל בדרכון האנגלי שלי, הוא כבר בא להעביר אותי, אבל אז קלט שנולדתי בטהרן וביקש ממני לשבת בצד ולהמתין לבדיקה. חששתי, הייתה הסעה שאמורה לחכות לי. הוא התחיל לשאול אותי שאלות על מי אני ולמה באתי, אני מבינה את זה. סיפרתי להם על אבא שלי ועל אימא שלי, אמרתי להם 'אתם יכולים לחפש עליי ועל המשפחה חומר באינטרנט, הכול גלוי'. ובאמת, אחרי כמה זמן החוקר בדק משהו במחשב, חייך, הסתכל עליי ואמר 'ברוכה הבאה למדינה שלך. אם תצטרכי משהו, אנחנו כאן בשבילך', התרגשתי עד דמעות, הרגשתי כאילו צמחו לי כנפיים בשדה התעופה בן-גוריון. אחר כך נסעתי למלון שלי מול הים בתל אביב עם חיוך ענק".

ב-13 ביוני לפנות בוקר, שבוע לאחר שהגיעה לארץ, התעוררה כמו כולם בישראל לקול אזעקה וצפצוף מחריש אוזניים מהפלאפון, הצפצוף שבישר על תחילת המערכה עם איראן. "פחדתי מאוד שהמשטר יפגיז את ישראל בכל הכוח. ברחבי המלון הייתה פאניקה, כי היה מלא בתיירים, הרבה מהם הגיעו לארץ כדי להשתתף במצעד הגאווה. פתאום החלה אזעקה והגיע דיווח על מתקפת טילים. יצאנו החוצה וישראלים שראו אותנו פשוט קראו לנו 'בואו, בואו יש כאן מרחב מוגן', זה היה מרגש".

מלבד האזעקה הראשונה, שלוותה בפחד הגדול מתגובת הרפובליקה האסלאמית על ההתקפה הישראלית – ח'וי סירבה להיכנס לאורך המלחמה למקלטים. "יש לי טראומה ממקלטים עוד מימיי כילדה במלחמת איראן-עיראק, שבה מצאתי את עצמי לכודה במקלט שעות ארוכות", היא מספרת. לכן, בכל פעם שנשמעה האזעקה החלה לרוץ דווקא לים, כדי לצלם ולשדר את היירוטים והנפילות. "כולם רצים לכיוון המקלטים ואני רצה לכיוון ההפוך. אנשים צחקו 'הנה שוב האיראנית המשוגעת'".

איך הגיבו אלייך כאן כמי שמגיעה מאיראן?
"בהתחלה הופתעו. אבל כשסיפרתי שברחתי מאיראן, שאני אזרחית בריטית היום ושהמשטר האסלאמי הרג את המשפחה שלי, אנשים הסתכלו עליי בעיניים חמות. רבים מהם אמרו לי פשוט 'ברוכה הבאה'".

באחת הפעמים כשביקרה בעיר העתיקה בירושלים, התרחשה אי הבנה בינה לבין שוטרים שראו אותה פורשת את דגל האריה והשמש, דגלה של איראן לפני המהפכה. "הם לא הבינו שזה לא דגל הרפובליקה האסלאמית והתחילו להילחץ ולשאול שאלות. ניסיתי להסביר להם, אבל זה לא היה פשוט. אחר כך דיברתי עם חבר שאמר לי 'סאבא, אנחנו במלחמה. את צריכה להיות זהירה יותר ורגישה, אל תעשי שטויות'".

ח'וי מספרת על תחושת שייכות מפתיעה שיש לה בישראל: "זיכרון ממש יפה שנצרב לי, הוא שכשדיברתי בטלפון בפרסית עם חברים מלונדון, מדי פעם היה עובר מישהו ברחוב ואומר לי: 'מה שלומך? הכול בסדר?' – בפרסית! 'Chetori? Khubi?'. אלו רגעים שלא אשכח. הרגשתי כאילו חזרתי למקום הולדתי, למרות שמעולם לא גרתי כאן".

סיקור המלחמה בישראל

כעיתונאית, ח'וי ניצלה את נוכחותה בישראל גם כדי לסקר, לשדר ולהביא את סיפור המלחמה לידיעת הציבור בכלל, ובפני הציבור הדובר פרסית בפרט. "כשנכנסתי לבית החולים סורוקה ולשאר האתרים שנפגעו, הבנתי עד כמה הדימוי שמציגה התקשורת העולמית שונה מהמציאות. הם מייצרים נרטיבים מעוותים, כדי להצדיק את פשעי הרפובליקה האסלאמית ולהאשים את ישראל. מה שראיתי בתקיפות שביצעה ישראל היה הגנה עצמית לגיטימית".

היה לה חשוב להציג את המציאות כפי שהיא נראית מהשטח, ולהזים את שקרי המשטר האיראני. "הם אומרים בטלוויזיה 'לא תקפנו בית חולים, לא תקפנו גן ילדים, רק את נתב"ג'. שקרנים. הם תקפו גן ילדים, הם תקפו בית חולים, בית אבות, גם מסגד. הם תקפו הכול והתקשורת העולמית שיתפה פעולה עם השקרים. אמרו 'שום דבר לא קורה בישראל', אז החלטתי להראות לעולם מה באמת קורה".

אחד הטילים פגע קרוב מאוד להוסטל שבו לנה, בזמן ששהתה בחוף הסמוך, כהרגלה בזמן אזעקות. "10 דקות קודם לכן קניתי בירות ב'טיב טעם', וכשחזרתי לשם זמן קצר אחרי הפגיעה, הכל היה מלא בשברים והריסות וכולם היו מבוהלים. כשדיווחתי על הפגיעה, שאלו אותי, 'איך את יודעת?', אמרתי שראיתי את הטיל פוגע".

היא מספרת שכשהמדינה כולה הייתה תחת מתקפה, הדבר שהדבר שריגש אותה יותר מכול היה האהבה והחמלה של האנשים. "אנשים הגיעו עם סלים מלאים באוכל, תרופות ומים כדי לתמוך בצבא ובעיתונאים. בליל שבת אחד, כשטיל פגע באכסניה ליד המלון שבו שהיתי, השכנים פתחו את הדלתות ואמרו: 'אתם לא לבד, תיכנסו אלינו'. למרות הפחד והחושך, למרות הסכנה, האנשים התאחדו. לא רק כדי להגן על הארץ, אלא כדי לתמוך זה בזה, ברחובות, בבתים ובתוך בתי החולים עצמם". סאבא אפילו הייתה עדה לחתונה שהתרחשה במקלט.

ההזדהות עם ישראל הביאה אותה אפילו לנסות ולבדוק אם יסכימו לגייס אותה להתנדב לצה"ל. "הם לא הסכימו בגלל הגיל שלי. למרות שאמרתי שאני יכולה גם לבשל, או לנקות נעליים. הבנים והבנות היפים והאמיצים האלה שראיתי פה, בני 18-22, הם לא מפחדים, כי יש להם מטרה. גם אני רואה בעצמי חיילת של השלום. לכן אני לא מפחדת לדבר ולא מהטילים של המשטר".

"אם החיים נותנים לך מכות ומפילים אותך לרצפה אבל אתה עדיין בחיים, זה אומר שתקום חזרה על הרגליים חזק יותר. אולי בגלגול הבא אהיה עץ או אולי ציפור, כי להיות בן אדם – זה קשה"

בכל התקופה הזו המשיכה לעמוד בקשר גם עם חבריה באופוזיציה האיראנית, לרבות בתוך איראן עצמה. "העבירו אלי מסרים כמו 'תודה ישראל' ו'קדימה נתניהו, אנחנו תומכים בך'. רבים באיראן הרגישו שמה שישראל עושה זו לא רק הגנה עצמית, אלא גם הגנה עליהם, וראו במאבק הזה מאבק לצדק. דיברתי עם חברה בטהרן שאמרה לי בשלווה, 'אל תדאגי לי. הם לא רודפים אחרינו. אני דואגת לך, כי הם רוצים להרוג אותך' – אבל אני דואגת להם. אני יודעת שהמשטר האיראני רודף עכשיו אחרי אנשים ומוציא אנשים להורג".

איך את מדמיינת את הקשר בין ישראל ואיראן החופשית?
"הקשר בין העם היהודי והאיראני הוא קשר עמוק שלא התחיל היום. זה קשר היסטורי של מאות שנים, קשר שמתחיל מהצהרת כורש ומימי אחשוורוש ואסתר. יש כאן בישראל כל כך הרבה יהודים איראנים ובכלל יש כל כך הרבה ישראלים, יהודים ולא יהודים, עם לב טוב. זה מה שמחבר בינינו. אני רק מקווה שגם העם שלי באיראן יהיה יכול יום אחד ליהנות מחוף ים חופשי, קפה, אוניברסיטה, צבא טוב וממדינה בטוחה כמו שלכם".

מה את רוצה להגיד לישראלים שחוששים מהעתיד? מההקצנה הדתית, מהממשלה, מהמלחמה?
"קודם כול, תודה. לא רק לחיילים, גם לביבי, לממשלה, ולעם ישראל. אני יודעת, אלה ימים חשוכים. אבל תבינו, המשטר באיראן עדיין רוצה להרוג את כולנו. רק הבוקר הם עמדו בפרלמנט וקראו 'מוות לישראל'. זה עוד לא נגמר. אנא, המשיכו לתמוך באיראנים שרוצים שינוי. תתמכו בנסיך רזא פהלווי. אנחנו נצליח לחזור, יחד, לצד של אלוהים. לצד השלום. אינשאללה".

הריאיון מסתיים בנמל התעופה בן גוריון ליד ביקורת הגבולות, היכן שח'וי התחילה את מסעה בישראל. רגע לפני שהיא עוברת את השער, היא משתפת שבנוסף לכול, התמודדה גם עם סרטן ומראה את צלקות הניתוח שעברה. היא מוסיפה משפטים בודדים שחושפים את עוצמתה הפנימית בטלטלות חייה. "הפתגם אומר 'מה שלא הורג – מחשל'. אם החיים נותנים לך מכות ומפילים אותך לרצפה אבל אתה עדיין בחיים, זה אומר שתקום חזרה על הרגליים חזק יותר. אני עדיין פה. אני פה. אני לא מתה. אני לא מתה, כי אני לוחמת. אני חיה. אולי בגלגול הבא אני אהיה עץ. או אולי – אולי ציפור. כי להיות בן אדם – זה קשה. זה קשה".