שנת הלימודים תשפ"ה, שהסתיימה בשבוע שעבר, הייתה רוויה במשברים – בתי ספר שנסגרו ועברו ללמידה מרחוק, שביתות ומאבקי מורים ומבחני בגרות שבוטלו. אבל בתוך המשברים, או לצידם, זו היתה שנה של אנשי חינוך ותלמידים שנפגשו, למדו, חלמו, יצרו, הצליחו, נכשלו וניסו שוב. אלו סיפוריהם של חמישה מהם.

"יצרתי סרט על חברות שמצליחות להתגבר"

בתאל רחמימוב (18), בוגרת כיתה י"ב בתיכון מקיף כללי אמית שדרות. חניכה ומדריכה בקן שדרות של תנועת הנוער העובד והלומד

"הכנתי השנה סרט גמר במגמת קולנוע, שעסק בחברות ששונות אחת מהשנייה באופי, וצריכות להכין ביחד סרט גמר, כמוני. בהתחלה הן לא מסתדרות ורבות, ובסוף הן מצליחות לעבוד ביחד. הרעיון הראשוני לתסריט היה הקשר שלי עם חברה, שלא דיברנו שנתיים, אבל אז גישרנו על הפערים ביננו. הבנתי שזה לא הולם לכתוב את התסריט על הסיפור של שתינו, ועדיין רציתי סרט שעוסק בחברות שמצליחות להתגבר.

"ביצירת הסרט למדתי איך לכתוב ולביים ובעיקר איך להיות אחראית על צוות. המורה שלי לקולנוע, אביב קאופמן, תמך בי ובשאר המגמה לאורך כל השנה, וקיבל כל רעיון משוגע שהיה לנו. הוא היה איתי ברגעי התסכול בכתיבת התסריט, ואמר לי שזה בסדר שאני פרפקציוניסטית, ושגם הוא קורע תסריטים שהוא לא אוהב. הוא ביקש מהצוות שלי לתמוך בי ולהזכיר לי שאני טובה במה שאני עושה.

"אני שומעת בומים כל לילה בגלל המלחמה בעזה, אבל אני רגילה לזה, בכל זאת גדלתי בשדרות. בגלל מבצע עם כלביא אני לא חייבת להיבחן בבגרות החיצונית בקולנוע, והחלטתי לא לגשת אליה כי ציון המגן שלי גבוה.

"בשנתיים האחרונות הדרכתי בנוער העובד והלומד קבוצת חניכים שהשנה סיימו כיתה ו'. לקבוצה קוראים ווינרים, והשם הזה מתאים להם בול. זה פחות מקובל בתנועה להדריך שנתיים את אותה קבוצה, אבל החלטנו לחרוג מהנורמה הזו בגלל המלחמה. לאחרונה יש ירידה בהגעה של החניכים לקן, כי ההורים חוששים.

"בשנה הבאה אני יוצאת לחוות ההכשרה, שזאת שנת השירות בתנועה, בפתח תקווה. בהמשך אולי אתגייס לנח"ל. בשבילי קן שדרות הוא הבית, והוא נתן לי חברים וחלומות".

"הזמנתי את התלמידים לשיעור אחרון מרגש במיוחד, ואז הוקפצתי"

אמוץ שפירא (32), מורה לתנ"ך והיסטוריה בחטיבת הביניים עירוני א' בחיפה. משרת כלוחם במילואים בגזרת יהודה ושומרון. חבר בתנועת הבוגרים של המחנות העולים. מתגורר בחיפה

"השנה התחלתי ללמד בבית ספר חדש, וכבר קיבלתי צו מילואים לספטמבר עד נובמבר. אמרתי לעצמי שזה בסדר, אני פשוט אתחיל את השנה טיפה מאוחר, אבל בדצמבר קיבלתי שוב צו לחודשיים וחצי, וכך עברה רוב שנת הלימודים. עכשיו במלחמה עם איראן הוקפצתי שוב, ולא סיימתי את השנה.

"המלחמה תמיד הייתה נוכחת בכיתה. התלמידים שלי נמצאים כל הזמן בפלאפון, ותמיד ידעו מה מתרחש. מהם שמעתי על הפיגוע בקניון לב המפרץ. הם חשבו שאני יודע כי הייתי במילואים.

"כמורה להיסטוריה ראיתי שהיכולת של התלמידים להבין לעומק אירועים היסטוריים תלויה בקשר למציאות הנוכחית. למשל, כשלימדתי תלמידים מכיתה ט' על מלחמת העולם הראשונה, הם הבינו היטב במה היא הייתה שונה מהמלחמות שהיו לפניה – מלחמה טוטאלית, שכוללת גם את העורף ומשפיעה על המשק הכלכלי של המדינה. הם היו יצירתיים וחכמים. חלקם עולים חדשים שחוו את המלחמה באוקראינה, אז גם משם המושגים והמציאות מחוברים עבורם.

"רוב התלמידים בבית הספר דוברי רוסית, וחלקם לא דוברי עברית בכלל. כולם נוטים לדבר רוסית אחד עם השני. אני לעומתם, לא מדבר רוסית בכלל. החלטתי להיעזר בתלמידים דוברי שתי השפות כדי לתרגם לרוסית את ההנחיות למשימות בשיעור. קלטתי גם שהדיבורים בזמן שאני מסביר את החומר הם הניסיון של התלמידים לתרגם את מה שאני אומר. זה דרש ממני לתת בהם אמון, אבל האחריות הזו מגדילה אותם.

"כשיש הפרעות בשיעור, הכלל שלי הוא לא להיעלב מהתלמידים. הם אנשים חופשיים וזכותם לנסות למתוח את הגבולות. אני מנסה לזכור את זה ולנשום עמוק. מה שחשוב לי הוא היכולת שלהם לשבת ביחד. אני כועס אם יש פגיעה ביכולת הזאת, אבל אני רוצה שהם יבינו את המצב וישנו אותו בעצמם, ולא שאני אצעק עליהם בשביל שהם יקשיבו.

"המורות להיסטוריה ותנ"ך גיבו אותי לאורך כל השנה. מילוי מקום של 24 שעות לימודים שבועיות הוא לא עניין של מה בכך, ובעיניי זו סולידריות וציונות במיטבה. כשהייתי בבית הספר התייעצתי איתן ולמדתי מהן הרבה, וזה תמיד כיף לדבר על ילדים שאנחנו אוהבים.

"סוף השנה היה מבאס. הספקתי להיות בטקס הסיום החגיגי, ואפילו שלחתי הודעה לתלמידים עם הזמנה לשיעור אחרון מרגש במיוחד, ואז הוקפצתי בעקבות המלחמה באיראן. אני מורה שנתיים, ועוד לא לימדתי שנה אחת ברציפות".

"אני ומנהלת בית ספר דרוזי החלטנו להפגיש את התלמידים שלנו"

רתם טיקונצ'נסקי גורן (42), מנהלת בית ספר היסודי 'רימונים' בגדרה. מתגוררת במשמר דוד

"בקיץ שלפני השבעה באוקטובר חלמתי יחד עם הצוות חלומות גדולים לבית הספר. לצערי נאלצתי לעצור את כולם בגלל הצורך ביציבות. לקראת השנה הנוכחית עוד חשבתי לממש חלק מהם, אבל אנחנו עדיין במלחמה וזה לא הולם את הצרכים של התלמידים והצוות. אני מרגישה שבשנתיים האלו למדתי לשחרר.

"כדי לחזק את החוסן של התלמידים, הסבתי שעות הוראה פרטניות לשיחות אישיות של מחנכים עם תלמידיהם. החוסן של ילד גדל כשיש לו דמות חינוכית משמעותית, ועם כל הכבוד זה יותר חשוב מכל תוכנית חיצונית של כלבנות או יוגה. מלבד זאת, חברי הצוות הטיפולי של כיתות החינוך המיוחד שלנו העבירו 'סשנים' חד פעמיים לתלמידים שנזקקו לכך.

"חווינו השנה מחסור בצוות החינוכי, כששמונה מורות מתוך כ-50 אנשי צוות יצאו לתקופת לידה. החלטנו שהפתרונות יהיו פנימיים, ובין היתר אני וסגנית המנהלת נכנסנו לחנך כיתה. במקביל לכך קלטנו שמונה מורים חדשים בבית הספר.

"ההשבתה במחאה על הקיצוץ בשכר המורים, תוך שימוש בימי המחלה, הייתה מבחינתי משבר. אני סומכת על הצוות שלי בעיניים עצומות. בתקופות שלמדנו מרחוק הן ידעו שהן לא צריכות את האישור שלי בשביל לדחות את השיעורים, ובכלל יש כל הזמן מחשבה מה יכול לחזק אותן בשביל שיבצעו את עבודתן על הצד הטוב ביותר. הבנתי את ההחלטה של הצוות החינוכי, אבל כמנהלת בית הספר אני מייצגת את משרד החינוך. בימים האלה אני והצוות הניהולי פתחנו את בית הספר, וזה היה קשה.

"רגע משמעותי השנה היה כשהפגשנו את התלמידים שלנו עם תלמידי בית ספר היסודי 'אלחכמה' בינוח-ג'ת. בניתי את המפגש יחד עם המנהלת שלהם, נאדיא ביבאר, אחרי שנפגשנו בהשתלמות. תלמידי שכבת ה' ביקרו אצלם בבית הספר יום לפני חופשת הפסח, והם ארגנו לנו יום למופת: הכרנו את המאכלים והסיפורים של העדה הדרוזית, ובעיקר הילדים התרגשו מאוד. מבחינתי, חלק מהחינוך של התלמידים הוא היכרות עם תרבות שונה מהם. בשנה הבאה התוכנית תהיה חלק מתוכנית 'מורשת' של משרד החינוך.

"המלחמה עם איראן הפכה את סוף השנה לעצוב אך לא טראומטי, כי הצלחנו לשמור על המהויות החשובות. תעודת הסיום שלנו היא תוצאה של תהליך חינוכי בו התלמידים מעריכים את עצמם בנוסף להערכה של הצוות החינוכי, בלי ציונים, וזה הצליח להישמר".

"למדתי לחשב שברים, פחדתי כי אין לנו ממ"ד בבית"

אלכס דביר אבירם (10), בוגרת כיתה ד' בבית הספר השכונתי 'שפירא' בתל אביב

"למדתי השנה לחשב שברים. רונה המחנכת שלי היא גם מורה לחשבון, והיא מלמדת אותנו דרך משחקים. הכיתה שלי זכתה במקום הראשון בתחרות של לוח הכפל בבית הספר, אחרי שניצחנו את כל כיתות ג' עד ו'. לא הופתעתי שזכינו.

"בתחילת המלחמה פחדתי שיחטפו אותי. עכשיו עוד פעם פחדתי, כי אין לנו ממ"ד בבית, וכשהיינו אצל דודים שלי, שגרים ליד הקריה, שמעתי בומים גדולים שהבהילו אותי מאוד. בגלל זה יצאנו מהעיר. היינו בנתניה, ברחובות, ואחר כך בקפריסין. כשהיו אזעקות בזמן בית הספר היינו במדרגות, כי הכיתה שלנו בקומה הכי עליונה ואנחנו לא מספיקים להגיע למקלט בדקה וחצי.

"הופענו השנה עם המקהלה של בית הספר בפסטיבל 'אביב' של השכונה, שהייתה לא שווה כי היו מעט אנשים, ומול בית הספר. בפסטיבל שרנו את 'קרן שמש' של בניה בראבי, ובהופעה בבית הספר שרנו את 'זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד', בגלל המלחמה.

"בהפסקות ביליתי עם החברות שלי בכיתה, נדיר שהייתי יורדת לחצר. לפעמים אנחנו גם רבות. כתבתי שיר עם שתי חברות, ואני וחברה אחת רצינו להלחין אותו, והחברה השלישית לא רצתה שהשיר יולחן. בסוף הן דיברו אחת עם השנייה והשלמנו.

"לשנה הבאה אני מאחלת שאהיה טובה יותר בשפה, ושכל החטופים יחזרו".

"באזעקה בשיעור הרגשתי שאני והתלמידים באותה סירה, נאבקים ביחד על השגרה"

אמונה חסארמה (43), מחנכת בתיכון 'אדם חברה וטבע' בכרמיאל של רשת דרור בתי חינוך. חינכה השנה בשכבה ט' בתיכון. מתגוררת בכרמיאל

"התחלתי את השנה אחרי שנת שבתון והשתוקקתי להיפגש עם החניכים החדשים שלי (בבית הספר התלמידים נקראים 'חניכים' – מ"מ). לצערי נפגשתי איתם לראשונה בלמידה מרחוק. באיזשהו שלב הבנתי שכמו שאמר מרטין בובר, כל החיים הם מפגש, ואפשר ליצור קשר אמיתי גם מול מסך. הייתי מראה להם את החיים שלי – מבשלת איתם ומטפלת בתינוק שלי. עודדתי אותם לפתוח את המצלמה שלהם, ולחלקם זה באמת גרם לפתוח אותה, אם כי לא תמיד הם ישבו מולה.

"עד הפסקת האש עם לבנון למדנו ב'קפסולות' בבית הספר ובמועדון הנוער 'ריימנס' שנמצא ליד. הנוכחות שלהם במפגשים הייתה גבוהה מאוד, הם ציפו לזה. גם החניכים שמפריעים הגיעו בשביל להפריע, רק בשביל להיות. פעם תפסה אותנו אזעקה במועדון, ובאותו רגע הרגשתי שאני והתלמידים באותה סירה, נאבקים ביחד על השגרה.

"באחת ההפסקות במועדון ניגש אליי חניך ושאל אותי אם אני זוכרת שנפל עליי משהו במפגש שהיה לנו לפני שבועיים. אני לא זכרתי והוא בתגובה התנצל בפניי ואמר שהוא זרק משהו וזה פגע בי בטעות. כמובן שקיבלתי את סליחתו וידעתי באותו רגע שהוא מרגיש בטוח לעשות טעויות וללמוד מהן. לתפיסתי חינוך קורה ברגעים הקטנים הללו.

"אנחנו משתתפים במאבק להשבת החטופים. באחד המפגשים יצאנו להפגין עם התלמידים בצומת כרמיאל. חלק מהחניכים הצטרפו, וחלק מהתלמידים נשארו בבית הספר וצבעו אבנים בצהוב, והן נמצאות עד עכשיו בכניסה לבית הספר.

"לקראת סוף השנה ערכנו לחניכים סמינר סיכום שנה בקיבוץ רביד. שמחתי שכמעט כל החניכים באו, שזה לא מובן מאליו. חלקם הגיעו כתוצאה משכנוע של החברים שלהם. הספקנו לקיים את הסמינר רגע לפני שהתחילה המלחמה עם איראן, וכך הגענו אליה וללמידה מרחוק כשאנחנו חזקים יותר.

"אני לא מסתירה את היותי ערבייה, וככל שאני מחנכת את החניכים יותר זמן, הזהות שלי כערבייה הופכת להיות שקופה. השנה היו רגעים שהרגשתי שהחניכים בוחנים אותי במבט חוקר, או שהבחנתי בהתלבטות האם לשאול, או בשתיקות שבהן לא אומרים משהו כי לכאורה זה לא מנומס.

"זה מאוד מובן. כולנו חווים בלבול, כאב וחוסר אמון במרחב, ואני לא שוכחת מאילו בתים החניכים שלי מגיעים, ולכן כל התגובות הן טבעיות. אבל מהמקום הזה צומחת הזדמנות חינוכית אמיתית לשינוי – מהרגע שהחניכים רואים דמות חינוכית שמחזיקה מרחב בטוח ונוצר קשר אישי איתי".