לתושבי משולש הרחובות דניאל, ירושלים ובן-יוסף בבת-ים ניתנה במהלך סוף השבוע האחרון הזדמנות אחרונה להגיע לבתיהם לפני שיהרסו – לנסות ולמצוא חפצים אחרונים לאיסוף ולהיפרד לשלום. מה שלא ניתן למצוא מתחת לתקרה שהתמוטטה או בין ערמות הגרוטאות שפעם היו רהיטים, יירמס עד עפר בימים הקרובים על ידי מאות כלי עבודה כבדים שיתחילו להיכנס לאתר הפגיעה.
שלושה שבועות אחרי הפגיעה – בתוך הבתים עומדת צחנה נוראית. מקררים עם תכולה מקולקלת ומזון שנשאר להירקב הפכו את ריחם לנוכחות הקבועה בכל הבניינים. מי שעוד מעז להיכנס לבניין – עושה זאת עם מסכה על פניו. אם עד לפני שבוע הכוחות לא אפשרו לתושבים לשהות בדירות יותר מחצי שעה–שעה, הרי שבשלב הזה – אף אחד כבר לא צריך שכנוע לצאת. כל הסימנים מעידים: זו ההזדמנות האחרונה בהחלט להציל משהו מחיים שנקטעו.
אלו שהגיעו כבר ביקרו בבניין מספר פעמים בשלושת השבועות האחרונים. מול ההריסות זו הייתה עבורם ההזדמנות האחרונה – לחפש את החפץ שאולי עוד יימצא, לחשוב שוב האם שווה לקחת עוד משהו, או שהגיע הזמן להפנים את המצב החדש ולהיפרד ממנו לעד.
"פעם היה פה קיר", מצביע אחד מתושבי הבתים שנפגעו ברחוב בן-יוסף על מה שפעם היה הסלון שלו. ההדף שהפיל את הקיר המזרחי של דירתו השאיר את החדר חשוף לרווחה לעיני כל עוברי האורח. הוא עומד שעה ארוכה בשמש הקופחת, מסתכל, מנסה להבין איך מכל הקירות בישראל – דווקא הקיר שלו, ושל עוד כ-1,000 שכניו, הפך למטרה של טיל שהגיע ממרחק של 1,500 ק"מ. "אי אפשר להאמין. אני רואה את זה. אבל לא מאמין".
זהו ביקורו השלישי בבית מאז הפגיעה. מה שהספיק להוציא עד כה עומד חשוף ברחוב, לצד צמיגים וגרוטאות. הוא מספר שבכל פעם הזיכרון שולף עוד חפץ שאולי עליו להציל, והוא מנסה שעה ארוכה להזיז חלקי תקרה בניסיון להגיע לשקית של מעילי מותגים שהייתה לו. אשתו, שכבר לא רצתה לשוב לבית, מנסה להוריד אותו מהרעיון – לטענתה, השקית בכלל הייתה במקום אחר.
התכנסות המפונים האחרונים שממתינים לאישור הכניסה לבתיהם (בליווי איש מקצוע ומתנדב בלבד) מתרחשת באמצע תחנת הדלק דור אלון, שעל הרחוב הראשי. כל הדלק נשאב ממנה, וגם היא – כמו הבניינים שסביבה – תיהרס. בין עמדות התדלוק עומדים תושבים ומתווכחים עם נציגי מס רכוש. עובדות עירייה חרוצות וחייכניות עוברות בין גברים מרופטים עם שקיות ושואלות לשלומם.
"שלומי כמו שלום האות ז', גברת. מה שלומך?", משיב אחד הגברים ברוסית (ברוסית, האות המקורית היא ח'). מי שהגיע לפה באותו בוקר מספר שנשלח לפה בעיקר בגלל הזיכרון: כרטיס זיכרון עם תמונות, מקום שבו הוחבאו פעם מזומנים, ניסיון נוסף לחלץ מסמכים רשמיים, או בגד שלפני שלושה ימים לא היה חשוב – ועכשיו פתאום כן.
במורד הרחוב שני גברים גדולים צועקים אחד על השני באוקראינית ומובילים גב של מחשב וכיסא יחד עם שני מסכי ענק. בכיוון ההפוך עולה גברת מבוגרת עם עגלת קניות מלאה בסכו"ם, שמסרבת בתוקף לכל עזרה. בימים הראשונים, כל תושב קיבל שתי שקיות (שלוש, אם היה מוכן לספוג את ה"מבט" מנציג העירייה), לתוכן ניתן היה להכניס עד 40 קילו לכל היותר. עכשיו אין גם את זה.
"קשה פה, אבל זה כבר יותר מדי"
אנשים מוציאים חפצים בתוך נרתיקי גיטרה וקלידים, מזוודות של ילדים ושקיות סופר, ואז רצים לריב עם השומרים שייתנו לרכב שלהם להיכנס למתחם המגודר והמאובטח נגד בוזזים. על פניו, זו לא אמורה להיות בעיה, אך לפעמים – בגלל הגעתו של פוליטיקאי או מסיבות השמורות רק להגיון המערכתי של העירייה –לא נותנים להיכנס.
"הייתה פה מישהי שחיפשה במשך ארבע שעות מחברת", מספרת אחת המתנדבות מארגון 'לב אחד', שמלוות נשים מבוגרות לעזרה בהוצאת חפצים מהדירות. "בסוף, כשמצאה, הבינה שכנראה התבלבלה וחשבה שהיא מחפשת משהו אחר. היא כעסה נורא ופשוט יצאה החוצה בלי כלום. היה כל כך מתסכל לראות אותה".
ליד הבית של אותה אישה, רגינה פבויים מכניסה ארגזים לתוך מונית. "אמא שלי בת 94 ולא יכלה לרדת למקלט. רסיסים ואבק כיסו אותה – אבל היא יצאה בחיים". מחוץ לחלון הבית מביטה רגינה לעבר הבניין שנפגע ישירות ובו נהרגו תשעה דיירים: "פנייה קטנטנה שמאלה – ולא הייתה לי אמא".
פלורה, אמה של רגינה, היא ניצולת שואה מאוקראינה, שהגיעה לישראל עם העלייה הגדולה של שנות ה־90. בבית הם מדברים רוסית, אך ברחוב מספרים שקהילה של עולים ופליטים מהמלחמה באוקראינה הלכה והתרחבה כאן בשנים האחרונות, עד שקולה של השפה האוקראינית הפך מוכר ויומיומי.
מותם הנורא של בני משפחת פשקורוב, שהגיעו מאודסה כדי לטפל בנסטיה בת השבע, הוא תזכורת מזעזעת עד כמה המצב היה יכול להיות קשה אף יותר. "כשהתמונות של הילדים עלו בחדשות, כיבינו את המסך ובכינו. כל כך קשה פה, אבל זה היה פשוט יותר מדי".
מחוץ למתחם הפגיעה, תלויים עשרות פתקים עם תמונות של חיות שאבדו עם האזעקות. בעיקר חתולים. כל מודעה כתובה בשלוש שפות לפחות. ג'ימי, ג'סי, אליסטר וגרמליס – כולם מחפשים לחזור הביתה.
"אני לא חוזר לפה יותר. לא לרחוב, ואתה יודע מה… אולי גם לא לבת ים", אומר יוסי, שמחכה לאוטובוס שייקח אותו ואת השקיות שלו למלון. משם, בן אחותו יבוא לקחת אותם למחסן כלשהו בצפון. יוסי גר ברחוב בן יוסף 1 מאז שהתגרש – באותה שנה שבה נרצח רבין. הוא עדיין לא מחפש דירה, וגם לא מעוניין לדבר על לנסות. "איך שנמאס לי מהכול. אין שקט במדינה הזו. אין שקט לדקה. וגם לא יהיה".
