אילן פלד הוציא אלבום בכורה. אין לכך זכר בישיבות הפלייליסט של תחנות הרדיו, וגם שירותי הסטרימינג שמתיימרים להחליף אותן לא ממש מתרגשים. מספר מבקרים שיודעים שפלד הוא אחד הקומיקאים המובילים והמסקרנים בישראל כבר יותר משני עשורים הביעו דעות נחרצות, לרוב אוהדות, אבל כמו עם הסינגלים שקדמו לאלבום, גם השקתו לא עוררה הד ציבורי חזק.

איך הוא עושה את זה? בטלוויזיה, ברשת, בהפסקות פרסומות, בגלריות האומנות ועכשיו גם במוזיקה – מה יש בפלד שבכל פעם מצליח מחדש להיות היוצר שכולם מכירים ומעריכים, אבל עדיין נשאר אוונגרדי, אנדרגראונד, מתחת לרדאר, חופשי מתיוגים ומהגדרות?

מוזיקה הייתה תמיד אחת מדרכי הביטוי המועדפות על פלד: ממירי פסקל והחתולה השחורה ב"אחד העם 1", דרך הפינה הקבועה ב"מה נסגר", שבה יצר עם יעל פוליאקוב כמה מהרגעים הביזאריים ביותר ששודרו אי פעם בטלוויזיה הישראלית, עבור להקת ארבע מ"ארץ נהדרת", דנית זמרת החתונות מהפרסומת ל"ברנפלקס", שיתופי הפעולה עם הדיג'יי עופר ניסים, וכלה בלהיט העצום "טרילילי טרללה" עם נועה קירל.

באלבום "רותי", פלד שמר על ההומור הסרקסטי המזוהה איתו, ורקח עם המפיק המוזיקלי רועי דורון והמנהל האומנותי אייל פרידמן (קוואמי) יצירה שיש בה לצד הצחוק גם עומק. פלד נע בין שפות, ז'אנרים מוזיקליים ורפרנסים, עוסק בדימוי עצמי בקהילה הגאה ("אימפורטנט"), בבנו של ראש הממשלה ("ילד ז'"), בגעגועים לילדות ("רונן"). גם עופר ניסים מצטרף, דווקא לאחד השירים העצובים באלבום: "ומה נשאר", אחד משני הדואטים עם ברי סחרוף.

בלי יחסי ציבור, בלי רדיו, בלי הופעות, בלי רעש – פלד שוב מראה שהוא בשיאו כשנותנים לו חופש אומנותי מלא. מי שעוקב אחרי המסע שלו יתלהב מהאזכורים ומהציטוטים, אבל גם מי שלא מכיר כל דיאלוג בין מירי פסקל לשולה נמירוביץ'-נמיר יוכל ליהנות מאלבום שהוא לפני הכול מוזיקה מצוינת ובועטת שמופקת מעולה, נשמעת טוב ועושה חשק לרקוד.