גיבורת הסיפור של שקד כהן בקובץ 'העורף הרך' היא מורה שאחראית במשך שנים על טקסי יום הזיכרון בבית הספר בו היא מלמדת, וכשבתה החיילת נופלת ב-7 באוקטובר, היא נאלצת להפוך בעצמה לחלק מהטקס. המשבר שהיא חווה הוא אחד מעשרות רגעים שמתוארים בקובץ, שכתבו מורים מקולקטיב 'אמני בית ספר' של תנועת תרבות, וחושף התמודדויות מורכבות של מחנכים ותלמידים במלחמת חרבות ברזל.

"הרבה פעמים המחנך בהלם אל מול מה שקורה, הוא נאלם דום ונעלם", אומרת כהן (36), משוררת ואמנית רב-תחומית, רכזת הקולקטיב ועורכת קובץ הסיפורים. "מחנכים הומניסטים נתקלים במגמות של אלימות, מגמות של שינוי חד בסולם הערכים. מורה עובדת עם תלמידים על תרגיל בספרות, ופתאום היא נשאלת מה היא חושבת שצריך לעשות עם כל הערבים בעזה. פעם לא היה צריך להכין תשובה לשאלה הזו. הפער הדורי מורגש מאוד".

"יש פה סיפור עם מגמות כמעט שקופות"

כל הסיפורים בקובץ מתרחשים בבית הספר, והמלחמה היא נוכחת קבועה בהם. שיעור חינוך על המלחמה שהתפוצץ מוקדם יותר ממה שהמורה ציפתה; דו שיח כתוב בין מורה לשיר של תלמיד שנמאס לו מהבטחות המבוגרים על עתיד טוב יותר; מפגש בין מורה שמדריכה סדנה לתלמידה שקרובת משפחתה נרצחה; וילדה שאמה אוסרת עליה לבכות. המחברים לא מתיימרים לספר סיפורי הצלחה חינוכיים, ולבעיות ומתחים רבים אין פתרונות. גם דמות המורה שמשתקפת בספר רחוקה מלהיות 'מושלמת': היא כועסת, מבולבלת, מפחדת, ופעמים רבות גם חסרת מילים.

"כשפניתי עם הרעיון של הספר למרצה לספרות שמתגוררת בעוטף עזה, היא אמרה לי 'אתם לא הסיפור, אנחנו הסיפור'", מספרת כהן, "בהתחלה התביישתי, אבל אחר כך הבנתי שיש פה סיפור אחר, עם מגמות רחבות שהן כמעט שקופות. אלו ילדים ונוער שחשופים לזוועות בטלוויזיה, ולעובדה שהם הבאים בתור להיות במלחמה. למשל ההתחזקות של ערך הנקמה. זה משהו שהמבוגרים בישראל לא גדלו עליו, כולל הימין המתון שהוא רוב האנשים בארץ. ופתאום עולות שאלות מוסריות שגם שמאלן מתון לא יודע לענות עליהן. המפגש בבית הספר מציף שאלות רחבות מאוד על מה קורה לנו כחברה, מה הערכים שלנו ובמה אנחנו מאמינים, לאן הדור הזה הולך, מה אנחנו הולכים לחיות".

חזרה ללימודים בבית הספר מעוז-שקמים בשדרות, לאחר שישה חודשי מלחמה. כהן: "כשאני מצביעה על התודעה של אותם בני נוער, שנקרו בדרכי בבית הספר הציבורי, זה הדור הבא" (צילום ארכיון: סוניה גרשפט)

הספר מלא בחמלה לתלמידים, שהחברה מצפה מהם לא לבכות ולהפגין חולשה, ולהיות עצובים רק בזמן המתאים. לצד החמלה, הכותבים גם מציבים בפני החברה מראה בדמות השפעות המלחמה והשיח עליה על ההוויה של ילדים ובני נוער. הזיהוי המוחלט בין 'טובים' ו'רעים' נכנס לתודעה של ילד בן 9 שמשחק בחצר עם מושבות נמלים, ורעיונות ביטחוניים כמו 'הרתעה', או "מכה חזקה בבת אחת יכולה לגמור עם זה", מיושמים בריבים בין נערים בתיכון.

כשכהן וחבריה כותבים על החוויות מבית הספר, הם משרטטים את העתיד של החברה הישראלית. "כשאני מצביעה על התודעה של אותם בני נוער, שנקרו בדרכי בבית הספר הציבורי, זה הדור הבא. אלה האנשים שיהיו עוד שבע שנים בעמדות הפיקוד בצבא, ועוד עשר שנים בעמדות הניהול".

להכניס את האמנות לבית הספר

קולקטיב 'אמני בית ספר' נוסד על ידי תנועת תרבות, ארגון של אמנים ומחנכים שפועלים בפריפריה הגאו-חברתית בישראל. בקולקטיב חברים אמנים שעובדים כמורים בבתי ספר ציבוריים ברחבי הארץ, ובחרו להביא את ניסיונם בשדה האמנות לבית הספר. את המפגש עם האמנות הם יוצרים בהוראת מקצועות הומניים כמו תנ"ך, היסטוריה, אזרחות ומורשת. "הרעיון הוא להכניס את האומנות כתחום ליבה, שכולם בבית ספר לומדים אותו, לא רק במגמות האומנותיות", אומרת כהן, "שמנו לעצמנו למטרה למצוא יחד עם כל בית ספר את הקול האומנותי שלו, ולחזק את קהילת בית הספר כולה, תלמידים, מורים והורים, כצרכני תרבות אך קודם לכן כיצרני תרבות. אם עד עכשיו בית הספר היה מזמין הצגת תיאטרון לקראת יום השואה, אנחנו רוצים שהתלמידים יפיקו בעצמם הצגה אחרי תהליך חקר בנושא".

הם החלו לפעול יחד לפני כשנתיים, רגע לפני המלחמה ששינתה הכול. "התקבצנו 15 אומנים עם ניסיון בחינוך הבלתי פורמלי ותואר בהוראה, והתכוננו לשנת הסטאז'. ברגע אחד נכנסנו למצב מלחמה – חלק מהמורים הוקפצו למילואים, השאר למצב של הוראה מרחוק, והפניות שלנו לקדם את כל מה שחלמנו עליו הייתה נמוכה. במציאות הזאת, למערכות הבית-ספריות שנכנסו אליהן הייתה אפילו פחות פניות מבדרך כלל להיפתח לרעיונות שלנו. זאת הייתה שנה מזעזעת, היינו בהלם טוטאלי. לקח לי הרבה זמן להבין מה אני צריכה לעשות כמי שמרכזת את התוכנית, לא היו לי הרבה דברים חכמים להגיד. מה שכן יכולתי לחשוב עליו זה שצריך לכתוב, לנסח את מה שקורה לחבורה הזאת".

כוחה התיעודי של הספרות

הכתיבה הספרותית, אומרת כהן, אפשרה לחברים לבטא את קול ההווה. "לספרות יש כוח הרבה יותר חזק לתאר את המציאות העכשווית מאשר ההיסטוריה", אומרת כהן, "ההיסטוריה יכולה לתאר את העבר. אבל הספרות היא מאוד מהירה, היא לא כבולה למה שבהכרח קרה, והיא יכולה לתאר את מה שסביר שיקרה. היא מתארת את נקודת מבט של היחיד, ולא חייבת לתאר את הכלל. אמרתי שאנחנו לא נחכה להיסטוריה. אנחנו מרגישים דברים עכשיו, בטונות, בערמות".

יתרון נוסף של המדיום הספרותי הוא האפשרות לנוע בין תיאור ריאליסטי לדמיוני. הספר כולל סיפורים שעובדו מחוויות אמיתיות של המחנכים, וגם סיפורים שלא התרחשו במציאות, אך נוצרו בהשראת החוויה בבית הספר. "זאת ההגנה שהספרות נותנת לנו", מסבירה כהן, "אין פה התיימרות לתיעוד היסטורי מדויק, ומצד שני כל הסיפורים יכלו לקרות בבית ספר בישראל".

למרות ואולי בגלל העיסוק בתכנים קשים, כהן וחבריה בחרו שהספר יהיה נגיש לקריאה ככל האפשר. "רצינו להוציא ספר שמורה תוכל לפתוח בתוך הפסקה של 20 דקות, אחרי שהלכה לשירותים והכינה כוס קפה. קיצרנו מאוד את הסיפורים ואת הספר כולו. הבנו שיש פניות נמוכה לספר שיוצא בתקופה הזאת. זו אחת המטרות שהצבנו – להביא אומנות נגישה, שלא דורשת הרבה יותר מלקרוא פוסט בפייסבוק".

הספר "העורף הרך" זמין לרכישה באתר הוצאת הליקון. אנשי חינוך מוזמנים לצרף סיפורים לארכיון האינטרנטי של העורף הרך, האוסף עדויות וסיפורים על חינוך במלחמה כאן.