אם אני צריך לזקק את הסיפור של שנת 2024 בחקלאות לביטוי אחד, זה בפירוש יהיה 'אף על פי כן ונגד כל הסיכויים'", אומר ל'דבר' אורי צוק בר, מנהל החטיבה למחקר, כלכלה ואסטרטגיה במשרד החקלאות וביטחון המזון. "הצלחנו לספק את המזון לציבור, רובו המכריע מייצור מקומי, עם השלמות מינוריות בענפים ספציפיים ובמועדים נקודתיים. ברוב הענפים נשמר הייצור המקומי כמוביל מלא בהצלחה".

דוח מסכם על החקלאות הישראלית בשנת 2024, שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משקף לדברי צוק בר "חוסן יוצא דופן", שנבנה על שתי רגליים: מדיניות שמעמידה בראש סדר העדיפויות את ביטחון המזון של ישראל, ומסירות גדולה של המגזר החקלאי, שעובדיו וחברי הקהילות הנושאות אותו היו בחזית וספגו מכה אנושה במלחמת חרבות ברזל. "העובדה שכמות הייצור החקלאי בשנת 2024 ירדה רק ב-4.2%, בעיקר בבשר לבקר, ירקות וגידולי שדה, זה בהחלט בלתי ייאמן", אומר צוק בר, "בסיטואציה שהייתה בארץ ניתן היה לצפות ירידה הרבה יותר משמעותית, גם בערך התפוקה וגם בכמות התוצרת".

הירידה בכמות התוצרת המשווקת בלטה במיוחד בענף ההדרים, שספג פגיעה קשה: המלחמה שפרצה בדיוק בתחילת עונת הקטיף, גרמה לירידה של 20% בתוצרת. "פשוט לא הצליחו לקטוף אלפי דונמים של פרדסים", אומר צוק בר, "במקרים מסוימים הקטיף נדחה והסחורה לא הגיעה לשיווק לצרכנים, אלא עברה לתעשייה – למיץ".

הירידה בענפי הירקות עמדה על כ-10%, והורגשה בגידולי ירקות ספציפיים ובמשך תקופה קצרה בתחילת המלחמה. בגידולי בצל לדוגמה, הייתה ירידה משמעותית מאוד: מ-68 אלף טון ל-65 אלף טון, אך המחסור הושלם על ידי ייבוא של אלפי טונות בינואר, פברואר ומרץ 2024. גידולים נוספים שבהם נצפתה ירידה משמעותית הם אפרסמון ובטטות, ענפים שהפגיעה בהם נגרמה בעיקר עקב המחסור בכוח אדם.

"כדי להבין את גודל ההישג, יש להבין את גודל הפגיעה", אומר צוק בר. הנתון שלדבריו משלים את התמונה ומסייע להבין את הסיפור טוב יותר, הוא סך הפיצויים מקרן מס רכוש בשנת 2024, שהוכפל לעומת השנה שקדמה לה: סך הפיצויים ששולמו לחקלאים על נזקי המלחמה בשנת 2024 עמד על 912.8 מיליון שקלים, לעומת כ-432 מיליון שקלים ב-2023, שרובם היו מקדמות על פיצויים בגין נזקי מתקפת 7 אוקטובר. הנזקים כללו הרס של בתי רשת וחממות, ביזה של ציוד חקלאי וטרקטורים, פגיעה בציוד ותשתיות כמו שעוני מים ואמצעי השקיה, ואפילו שריפה והרס של רפתות, מכוני חליבה ומבנים חקלאיים נוספים. לכל אלה נוסף אובדן תוצרת ומניעת כניסה לשטחים חקלאיים שהוגדרו שטחי אש. לדברי צוק בר, זהו רק קצה הקרחון: חלק מהפיצויים על הנזקים טרם שולמו, כך שסך הפיצויים צפוי עוד לעלות.

אם לא די בכך, בתחילת המלחמה עזבו את הארץ 10,000 עובדים זרים, ונעצרה כניסתם של כ-10,000 עובדים פלסטינים. לדברי צוק בר, מדובר בכמעט חצי מכוח האדם הממוצע בחקלאות. "בגלל המחסור בעובדים, היו חממות שלמות של עגבניות, חצילים ופלפלים שלא נקטפו בחודש אוקטובר, לא קיבלו השקיה במשך שבועיים-שלושה, לא טופלו ולכן ספגו נזק ממחלות ומזיקים.

המתנדבים הרבים שהתגייסו לעזרת החקלאים אמנם התקבלו בשמחה וחיזקו את החקלאים, אבל לא נתנו מענה לאתגר אספקת המזון, מסביר צוק בר: "ברוב המקרים חמישה מתנדבים נתנו תפוקה של עובד מיומן אחד. זו הייתה עזרה מדהימה שחקלאים הודו עליה מאוד וזה גם נתן לציבור הזדמנות להתנדב ולקחת חלק במאמץ המלחמתי, אבל התפוקה נפגעה".

"נוכח השנה הקשה שעברנו, שנת מלחמה ופינוי היישובים שחלק גדול מהם רק עכשיו חוזרים הביתה, העובדה שכל ערך הייצור השתנה מ-37.7 מיליארד שקלים ל-37.9 מיליארד שקלים היא פנומנלית", מסביר צוק בר, "מדובר בירידה של פחות מ-300 אלף שקלים, פחות מאחוז אחד בערך הייצור. גם ערך הייצוא החקלאי ב-2024 היה כמעט ללא שינוי לעומת 2023, והסתכם ב-4.8 מיליארד שקלים".

מהם הגורמים המרכזיים שהשפיעו על סדירות האספקה?
"החקלאים היו הראשונים לחזור לשטח. זה הגורם הראשון והמרכזי", מסביר צוק בר. "למרות שנגנבו הטרקטורים ורבים מחברי הצוותים של גידולי השדה נפגעו, נחטפו ונרצחו, הם הצליחו מהר מאוד להגיע חזרה ולעבד את השטחים כמעט עד הגדר. בכל מקום שנתנו אישור להיכנס נכנסו המחרשה והמזרעה וזרעו מחדש תפוחי אדמה, גזר, כרוב וייצבו את האספקה. אנחנו יודעים לומר בוודאות שאספקת המזון לציבור כמעט שלא נפגעה. ביחס לעובדה שהנגב המערבי שהוא אסם הירקות והתבואה של ישראל, מדובר בהצלחה כבירה".

גם בביצים, שמרביתן מגיעות מגבול הצפון שטווח במשך שנה וחצי, הייתה ירידה נקודתית בלבד בייצור, בגלל לולים שנפגעו. "בסך הכול נפגעו כ-5% מהמטילות ולמרות זאת, לא היו חוסרים". לדברי צוק בר, המפתח להבנת סדירות האספקה של ביצים לאורך כל שנת 2024 הוא קודם כל הגורם האנושי – המגדלים. "למרות שהיישובים היו מפונים, מגדלי המטילות הגיעו ללולים במושבים יום יום, לטפל בעופות ולאסוף ביצים. ראינו אותם מתמרנים בשעות שבהן הצירים היו פתוחים, מחכים לאישור צבאי. כל זה כדי לוודא שהביצים יגיעו לציבור. הייבוא המשלים הסתכם ב-5-6% בלבד".

אילו החלטות מדיניות סייעו להתייצבות המהירה של אספקת המזון?
"מבחינת מדיניות, ההחלטה המרכזית שהוביל השר דיכטר באופן חד משמעי, הייתה שמירה על מדפים מלאים. שלא תחסר תוצרת לציבור. אני חושב שבמשימה הזאת עמדנו ממש במלואה. החוסרים בעיקר בתחילת המלחמה היו בשוליים, במוצרים בודדים שבהם נדרשה השלמה וגם שם דאגנו שתהיה אספקה", אומר צוק בר, "לשמחתנו, החקלאים המשיכו לייצר בכל מקום, גם במקומות שנפגעו ופונו והנמלים היו פתוחים לאורך כל הדרך ואפשרו לייבא את ההשלמה המספקת".

לדבריו, ההתייצבות הייתה מהירה בין היתר, בזכות מהלכים שקידם המשרד לתמיכה בגידול. כך למשל, הציע המשרד תמיכה ומענקים להסבת חממות ובתי צמיחה לגידול עגבניות לתעשייה לשוק המקומי באזורים שונים, ותמיכה בהעברת שטחי גידול של תפוחי אדמה וגזר הקרובים לגבול עם עזה לאזורים מרוחקים יותר. "המהלכים הללו אפשרו למגדלים להכניס עוד מחזורים של תפוחי אדמה ולהחזיר את הכמויות. למרות הכול, במהלך שנת 2024 החקלאים בעוטף הצליחו לתקן את החממות ולחזור לגדל, כך שבקיץ הגענו למצב של עודפי תוצרת ומחיר העגבניות היה נמוך".

במקביל, התמקדו במשרד בהגדלת היצע העובדים הזרים. במשרד הובילו מהלך שמאפשר כניסה של עד 70 אלף עובדים זרים. לדברי צוק בר, היום יש בישראל כ-55 אלף עובדים זרים בחקלאות, שמפצים גם על ההיעדרות של חלק מהעובדים הפלסטינים.

בנוסף למצב המלחמה, התמודד המשק הישראלי ב-2024 גם עם בצורת, שיצרה מצוקה בעיקר בגידולי השדה. לדברי צוק בר, בשנת 2024 כמות גרגירי החיטה ירדה מ-136 ל-90 אלף טון. ב-2025 ניכרת ירידה משמעותית יותר: היבול השנתי יעמוד על כ-20-30 אלף טון בלבד.

מה זיהיתם במהלך השנה הזאת כנקודות התורפה של מערכי הייצור ושרשרות האספקה של מזון?
"הנושא הקריטי הוא קודם כל העובדים. יש לנו שתי תובנות: צריך לדאוג לזמינות של עובדים ולא רק ממקור אחד, וצריך לתת מענה ארוך טווח לצמצום התלות בכוח אדם. בעיית המחסור בעובדים אפיינה את התחום גם לפני המלחמה", הוא מסביר, "בטווח הקצר, נתנו מענה למחסור הקיים. עבודה בחקלאות בענפי הצומח היא עונתית. אני לא יודע מה יהיה עם העובדים הפלסטינים בהמשך, אבל ברור לנו שבעונות הקטיף נחוצים הרבה מאוד עובדים זמניים. בניגוד למשק עם רפת, שצריך מספר עובדים קבוע לאורך כל השנה, במשק של מטעים ובירקות הצורך בהרבה עובדים הוא עונתי, ולכן לא משתלם להעסיק כמות גדולה של עובדים לאורך כל השנה, גם בתקופות שבהן לא צריך הרבה עובדים. להעסיק עובדים, לשלם אגרות ומגורים זה יקר מאוד".

לדבריו, התשובה לכך לטווח הארוך היא הגברת השימוש במיכון וטכנולוגיה לצמצום הצורך בידיים עובדות. "צריך להכניס הרבה יותר אוטומציה, כדי לצמצם את כוח האדם הדרוש, לשכלל את השימוש ב-AI שמאפשר עבודה יותר מדויקת ולהתאים זנים לעמידות בתנאי האקלים. כבר היום, הרבה פעולות שבזמנו היו עושים בכוח אדם, הוחלפו באוטומציה. יש עבודה מאוד רצינית של אגרוטק בארץ ובהחלט צריך להכניס הרבה יותר טכנולוגיה שמקטינה את התלות בכוח אדם. לשם כך עלינו להשקיע הון ומאמצים בטכנולוגיה ומחקר ופיתוח. זה לא עניין של יום-יומיים, אבל זה בהחלט אתגר שלנו לעשור הקרוב".

מה משפיע על החוסן של ענפים חקלאיים להתמודדות עם משברים כמו אלה שאיתם התמודדו ב-2024?
"ענפים שהיו יותר מוכנים עם מערכות השקיה וניטור, שהיו קשורים למערכות אזוריות, הפגנו חוסן גדול יותר. ענפים שנסמכים על בתי אריזה אזוריים, על שיווק מרוכז ושיתוף פעולה אזורי גם בנושאים כמו הדברה, ידעו גם להתמודד יותר טוב עם אתגרי המלחמה".

כך למשל, תוכניות הדברה אזוריות משותפות בצפון אפשרו לקבל אישורים מיוחדים לרסס מהאוויר, גם בתקופת הלחימה. "כשעובדים בצורה אזורית ולא כל חקלאי בנפרד, אפשר לתכנן טוב יותר, לראות תמונה רחבה ולצמצם פרוצדורות ועלויות", מסביר צוק בר, "במקום שכל חקלאי יקבל אישור מהצבא, יתאם מול הגורמים השונים ויעלה לאוויר מטוס ריסוס, בעבודה המשותפת התכנון, התיאום והביצוע נעשו באופן מרוכז, יעיל יותר והולם יותר את הצורך. מערכת הביטחון אפילו פינתה פרקי זמן בין ההפגזות שבהם נתנה למטוסים לעלות לרסס, גם בצפון וגם בדרום, בעיקר בשדות הגדולים של גידולי השדה שבהם יש גידול אינטנסיבי".

עם מה נמשיך להתמודד גם בשנים הבאות?
"האתגרים האמיתיים הם אלה שהתמודדנו איתם גם לפני המלחמה: התלות בכוח אדם, בעיקר בגידולי הירקות בחממות, ונזקי האקלים. הפתרון לשניהם הוא טכנולוגיה גבוהה להגברת הפריון והיעילות. זאת גם הדרך של הייצור המקומי להתמודד עם יבוא מתחרה ולהמשיך לשגשג בענפים שבהם יש יצוא כמו אבוקדו וגזר. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היא בעזרת השקעות הון, מחקר ופיתוח וסדרי עדיפויות שיבטיחו את רציפות האספקה בהתבסס בעיקר על ייצור מקומי, בענפים שניתן לעשות זאת".

במבט לצפון, מצביע צוק בר על שיקום הנזקים למטעים בגבולות עם לבנון וסוריה כאתגר לקרובות. "למרות הפגיעה, שיווקו כאן תפוחים, אגסים, דובדבנים ופירות קיץ. לצערי, בענפים הללו היה יותר יבוא משלים שהעלה את המחירים. אין כאן בשורה טובה ביחס למחירים, אבל כדי לוודא שלחקלאים יוכלו להמשיך לגדל את התוצרת המקומית ובהדרגה להגדיל אותה, נחוצה להם ודאות".

מה נדרש כדי לייצר את הוודאות הזאת?
צוק בר מציין את הצורך בוודאות ויציבות במספר תחומים: מדיניות, אמצעי ייצור ומחקר ופיתוח. לצד סיוע בביטוח ובהשקעות הון, נדרשת לדבריו גם יציבות גאו-פוליטית. "ברגע שתהיה לחקלאים ודאות, הם ישקיעו ויפתחו את ענפי הפירות שבהם אנחנו צריכים להמשיך ולגדול. ככל שיחזור הייבוא מטורקיה, יהיה הרבה יותר קשה להתמודד איתו. צריך להשקיע ולתמוך הרבה יותר בגידולים. אנחנו פועלים למצוא את התקציבים הנחוצים במסגרת מנהלת תנופה לצפון ולייצר ודאות במסגרת הסכמי סחר שונים, בשביל לפתח, לבסס ולחזק את הענפים הללו. זה אומר להפוך את המטעים בצפון ליותר אינטנסיביים כדי שיכולו להניב תפוקה גבוהה יותר לדונם, ולפתח את הזנים כדי להגיע לאיכות גבוהה יותר וצמצום הפחת. זה יעלה את התמורה לצרכנים ואת הערך והתחרותיות ליצרנים. בשביל זה צריך שקט ופניות – של החקלאים בפרט ושל המדינה בכלל".