ספר השירה השני של גיל אליאס, ׳הומוהומוהומוהום׳, יצא לאור החודש בהוצאת גמא. להוצאתו קדם קמפיין מימון המונים שהצליח לגייס את התקציב הדרוש לספר. אחד התומכים הנדיבים שתרמו הוא ׳מרכז מורשת קהילת קוצ׳ין׳, שיושב במקום הולדתו של אליאס – מושב נבטים.

״המשפחה שלי מצד אבא שלי מתעוז, והמשפחה מצד אימא שלי מנבטים, ובסוף ההורים שלי עברו לנבטים בגלל העבודה של אימא שלי", מספר אליאס ל'דבר'. "סבא וסבתא שלי משני הצדדים עלו לארץ כשהם היו בני 30-20".

קוצ׳ין הייתה ממלכה בדרום מערב הודו, ותחת שלטונה התגבשה קהילה יהודית בת כמה אלפי נפשות. מרבית הקהילה עלתה לישראל בתחילת שנות ה-50 לכמה מושבים, והם מונים כ-8,000 איש ואישה. "הקוצ'ינים מאוד רצו לחיות את החיים בישראל. הייתה להם ציפייה להסתגלות, לחיים חדשים, לחיים טובים יותר. אבל העלייה הייתה לא קלה, כמו הרבה עליות אחרות. החוויה הזאת יוצרת מעין ניתוק, מרחק מהחלום שהם רצו להגשים".

׳הומוהומוהומוהום׳ עוסק ברבדים שונים בזהות של אליאס. השם של הספר נגזר מהמילה הומו, אבל מגיש אותה בצורה שמוציאה אותה מהקשרה, ומציעה שאלה במקום תשובה. ״אולי דווקא בשם של הספר יש משהו הכי קרוב למציאות שלי. באיזשהו מובן, החוויה שלי בחברה הישראלית היא להיות בין לבין כל הזמן. כל אחד רואה בי משהו שהוא לא. כל יום, למשל, מדברים איתי שפה זרה".

תהליך כתיבת הספר כלל מסע רוחני של התקרבות לשורשיו הקוצ׳ינים. הוא ערך מחקר מקיף שכלל ראיונות עם בני הקהילה וקריאת ספרים על יהדות קוצ׳ין. ״ניסיתי להבין יותר לעומק איך הסבים והסבתות שלי חיו בקוצ'ין. לקחתי מפה ונעצתי את כל המקומות שגרו בהם הסבים והסבתות שלי, איפה הם פחות או יותר עבדו, איפה סבא שלי דג את הדגים, וגם לאיזה בתי כנסת הלכו, כי בהודו היו בתי הכנסת של יהודים הודים לבנים ובתי כנסת של יהודים הודים שחורים".

אליאס אומנם נולד בנבטים, אבל מרבית חייו גדל בבאר שבע, בחברה מעורבת. הזיכרונות שלו מבית הכנסת הקוצ׳יני בנבטים בהירים, מהשבתות והחגים שהעביר עם משפחתו המורחבת הכוללת עשרות בני דודים. "בית הכנסת הקוצ׳יני הוא בית כנסת מאוד מיוחד, כי הוא הושפע מהרבה קולוניות. הגילופים של ארון הקודש, למשל, הם בכלל של כל מיני ג'קפרוט, מנגו וענבים". הוא זוכר מילדותו סבתא אחת, שנפטרה כשהיה בכיתה ו'. "סבתא שלי דיברה איתי מלאיאלאם ואני הבנתי אותה. אני זוכר עד היום את ההדהוד של הדברים שהיא אומרת, אבל אני לא זוכר איך להגיד את זה". את הדיאלקט הקוצ׳יני היהודי של מלאיאלאם הוריו לא שמרו ואליאס אינו דובר, אבל זה לא מנע ממנו להחליט לצאת למסע של חודש בקוצ׳ין אחרי כשנה וחצי של מחקר ובניית מפת הדרכים של אבותיו.

פגשת מישהו שהכיר את סבא וסבתא שלך?
״ליד אחד הבתים שהיו כנראה הבית של סבא שלי יש קבר של אחד האדמו"רים שהיו בקוצ'ין. זה ממש קבר גדול באמצע הרחוב. ואז ראיתי שהוא צבוע בסגול, צהוב, כתום, ירוק – זאת אומרת שמישהו מטפח אותו. כששאלתי אנשים מסביב על סבא וסבתא שלי, אישה אחת אמרה לי שהיא זו שמטפחת את הקבר הזה וצובעת אותו. שאלתי אותה למה. 'את לא יהודייה, למה את עושה את זה?' והיא אמרה לי ׳אני מאמינה שלא משנה מאיזה דת הוא, בסוף זה יחזק את הדת שלי'. זה יכול להשליך המון גם על סבא וסבתא שלי. יכול להיות שסבתא שלה או אימא שלה הייתה שכנה שלהם״.

אליאס חי כיום בבאר שבע עם בן זוגו לחיים ועובד באגודה למען הלהט״ב במחלקת גאווה מקומית, שם הוא מנהל את המחלקה של המדיניות הציבורית ברשויות המקומיות. בחייו עבר בין מקומות שונים, אבל תמיד חזר לנגב, לבאר שבע. החקר של הזהות הקוצ׳ינית שלו, שבא לידי ביטוי בשירי הספר, הוא חלק מתהליך אינסופי של בניית הזהות שלו. ״אומנם זה נשמע מאוד הגיוני שטסתי לקוצ'ין כדי להבין רק את הקוצ'יניות שלי, אבל זה להבין את כולי, את הכוּליות שלי, לא רק את הזהות הקוצ'ינית״.

הקוצ׳יניות שלך עומדת בסתירה להומואיות שלך?
״גיליתי שההתנהגות, תנועות הגוף, המחשבה המופשטת, המחשבה האנליטית, הם דברים שבאים מקוצ׳ין. אבל מצד שני, החיים שקשורים יותר למערב, מיניות, תואר, השכלה, עבודה – אלה דברים שלא בהכרח מובנים מאליהם בקהילה הקוצ׳ינית. אלה שני צדדים לא בהכרח מנוגדים, אבל הם לא משלימים, זה בטוח. הבעיה בתוך כל זה היא שהזהות לא קבועה. וזה הוויכוח הפנימי בשירה שלי, כי המילים עצמן מקבעות את המציאות ואת המחשבה״.

אליאס מביא קול אחר בשירה המחאתית, שעיקרה עוסק בהגדרות זהות ברורות, בקטגוריות תוכן ידועות, כמו שירה הומוסקסואלית או שירה אתנית קוצ׳ינית. הפתיחות של אליאס לריבוי זהויות ותפיסתו הנזילה לגביהן באות לידי ביטוי בשירה שלו, שחותרת תחת הקיבוע המובנה שיש במילה הכתובה. הוא מבקש ליצור פתח לפרשנות, ודרך החוויה האמורפית לאפשר ריבוי קריאות בשיריו. השיר ׳אורז׳ לדוגמה, מעלה תכנים מורכבים דרך היעדרותם מהשיר:

"לדעתי זה אחד השירים הכי חתרניים בספר", הוא אומר, "אבל מצד שני הוא שיר מאוד פשוט. זה שיר שמדבר על הכול חוץ מעל הדבר עצמו. זאת אומרת, אף אחד לא יגיד 'אורז שחור', אבל כולם יודעים למה מתכוונים".

אליאס מתאר יחסים קרובים מאוד עם הוריו לאורך השנים, ותמיכה רבה גם ביציאה שלו מהארון. "דווקא עם היציאה מהארון הם היו מאוד פתוחים, עם השירה הרבה יותר קשה להם. אני חושב שהשירה היא הרבה יותר קשה להבנה, כי היא לא חד-משמעית".