התוכנית של שר החינוך יואב קיש לתגבור לימודי יהדו בבתי הספר עוררה תגובות משני צידי הקשת. היו מי שבירכו על היוזמה וראו בה צעד ראוי וערכי, ששם את הערכים היהודיים והזהות היהודית בקדמת הבמה; היו כמובן גם קולות מהצד השני של המתרס, שראו בכך בעיקר צעד פוליטי לקראת הבחירות העתידות לבוא, או אפילו פעולה שמטרתה לממן ארגונים אורתודוקסיים המחזיקים בעמותות לחינוך יהודי.
על כל אלו כבר כתבו מספיק. אני רוצה לשים במרכז את החוויה שלי כמורה ליברלית, ולבחון מה אני רואה בדרישה זו.
אני מורה בבית ספר חילוני-ליברלי. אני גם דתייה לשעבר, אך עם חיבור לערכי היהדות, ומאחר שהוריי עדיין דתיים, אני גם מחוברת לעולם הדתי. עם זאת, לאחרונה, מול גל החזרה בתשובה בעקבות טרנדים בטיקטוק, אני מאוד מודאגת. אני מרגישה שבני הנוער שאני מלמדת בוחרים לשים ציציות, הבנות מתלבשות בצניעות, אבל החיצוניות שלהם ושלהן אינה מגובה בידע מעמיק. כל מי שמחנך אותם הם אנשים שלבושים כמו רבנים, נשים שלבושות כמו רבניות, שמעלים תכנים לטיקטוק.
לומדים יהדות מרבני הטיק-טוק
כמבוגרים, אנחנו יודעים ויודעות שלא נכון להאמין לכל מה שקוראים ברשת. כפי שתלמידה שלי אמרה לחברתה, "בגוגל את יכולה למצוא הכול, אפילו כאלו שמאמינים שכדור הארץ שטוח". כמו שלא כל אדם שלובש כובע מנתחים וסטטוסקופ הוא רופא, כך גם ביהדות: לא כל מי שלבוש כמו רב, יש לו ידע של רב או דרגה רוחנית של רב.
בני ובנות הנוער חשופים להמון מידע שמקורו בשרלטנים, שדבר אחד מנחה אותם – כסף. אין אדם אחד שפותח מצלמה סתם, וגם כשזה לא נראה שהם מוכרים משהו, זה המצב. בביקור קצר בטיקטוק ניתן לפגוש אדם לבוש כמו רב, שמספר סיפור מרגש עם מוזיקה דרמטית, על רקע משתנה, שמטרתו להכיר לכם איזה רב "צנוע" מאופקים שעושה סגולות.
השרלטנים האלו מאמינים שככל שאתה יותר שמרן – כך אתה יותר דתי. את זה בני הנוער שלנו, שחוו שנים של קורונה שחיברה אותם למסכים, ועוד שנתיים של מלחמה שגרמה להם לחפש משמעות בתוך כל העצב שאנחנו חיים בו – צורכים וצורכות. ולכן, לא מפתיע לראות רבים מהם הולכים עם ציציות וכיפות שחורות, אבל בעצם לא יודעים דבר על היהדות.
מבחינת 'רבני הטיק-טוק', להיות דתי זה לשמור מצוות, מבלי להבין אותן; להיזהר מהחילוניות ה"ריקנית"; ולהיצמד לדתיות צרכנית. דוגמה משפחתית קטנה ממחישה את ההבדל: כשאמא שלי עשתה הפרשת חלה, זה מעולם לא היה "אירוע", אלא פשוט מצווה שהיא עשתה עם עצמה, לפני שאפתה חלות לשבת.
לעשות 'ריקליימינג' ליהדות
במציאות הזו, הבחירה של שר החינוך להשקיע בלימודים אלו יכולה להיות הזדמנות עבורנו, הציבור הליברלי: הזדמנות לעשות 'ריקליימינג' ליהדות. ללמד את הילדים והילדות את הערכים היפים שלה, להראות שיש זרמים שונים ביהדות, להכיר את היופי שבכל אחד מהם, ולחנך לסובלנות.
בעיניי, זה מחובתנו. כמו שברור שמורות צריכות ללמד ילדים וילדות להבדיל בין פייק ניוז לסיפור אמיתי ולפתח חשיבה ביקורתית, כך חובה עלינו ללמד אותם את ערכי היהדות. לא רק ללמד מה "נכון לעשות" אלא למה, ובעיקר לאפשר להם ולהן לשאול שאלות כך שיבחרו את דרכם ודרכן מתוך ידע, ולא מתוך טרנד בטיקטוק, או גרוע מכך – פחד.
לא ללמידה אחידה
יש לי גם ביקורת על חלק מהתוכנית. מאחר שתלמידי כיתות ד' ייאלצו לעבור מבחן מיצ"ב בנושא יהדות, אני רוצה לומר לשר החינוך קיש שאחת הבעיות הגדולות של המערכת היא הגיבוי של הלמידה באמצעות מיצ"בים. כל פעם שמשרד החינוך עורך מיצ"ב, הוא חוטא באמון שלו במורה – זו שרואה את התלמידים, ויודעת שלכל כיתה יש את הקצב שלה.
אי אפשר לדרוש ללמד חומר מסוים בפרק זמן מסוים, כי הכיתות שונות, המורות שונות, ולכן גם פרקי הזמן אינם יכולים להיות זהים. ומאחר שבחינוך עסקינן, רעיון ערכי שנכון חינוכית למורה אחת להתעכב עליו עם הכיתה שלה, אולי לא זהה לבחירה של מורה אחרת. הדרישה שכולן ילמדו את הכול חוטאת למלאכת החינוך.
ועדיין, במקום להתמקד בשאלה האם לזרוע את שבעת המינים בגינת בית הספר הוא מעשה יהודי משמעותי או לא, עדיף לראות בתוכנית הזדמנות לזרוע עומק, להכיר סיפורים פילוסופיים יפים, להראות שבעם היהודי יש כאלו שבחרו בחיים דתיים, ויש כאלו שבחרו בחיים יהודיים-חילוניים – והעגלה של כולם מלאה.
נעמה כנר היא מחנכת ורכזת חברתית בבית הספר 'השיטה' ברחובות
