"הניסיון של ישראל לפתות גורמים שונים שיאתגרו את חמאס, מראה שלא למדנו שום דבר מהעבר", אומר ל'דבר' ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב. "זה נובע, בין היתר, מהדבקות בתפיסה שמקורה בארה"ב ולפיה ניתן להנדס חברות ותרבויות אחרות באמצעות כסף וכפייה, על בסיס ההיגיון המערבי. האמריקאים כשלו בזה בווייטנאם, בעיראק ובאפגניסטן, אבל למרות זאת ישראל מנסה להעתיק את זה בעזה״.

״וזה לא רק שלא ללמוד מלקחים של אחרים״, הוא מוסיף, ״גם מההיסטוריה שלנו לא למדו כלום: הניסיון של אגודות הכפרים בשטחים, הפלנגות בלבנון, הקריסה של צד"ל, ובסופו של דבר גם האופן שבו צמח חמאס, כאשר ישראל מעלימה עין מהארגון נוכח תפיסתו כיריב לאש"ף. אנחנו רואים את זה, במידה רבה, גם בהר הדרוזים כעת. ישראל לא יכולה להשליט את מי שנאמן לה ולצפות מהאויבים שלנו לקבל זאת״.

ד״ר מילשטיין סבור שהניסיונות הרבים שנעשו בעזה מעידים על חוסר נכונות להסתכל למציאות בעיניים. "בכל פעם באים עם רעיון חדש. 'תכנית הגנרלים', 'העיר ההומניטרית' מנגנון חלוקת הסיוע, חימוש המיליציות שלכאורה אמורות להוות חלופה לחמאס, 'דה–רדיקליזציה של העזתים'. כולן הזיות גמורות המבוססות על ההנחה שניתן להנדס מציאות ותודעה באמצעות שילוב בין כוח צבאי למנופים כלכליים״.

"עזה הפכה לבירת הפנטזיות הישראליות. שדה ניסויים שכל כמה חודשים מחליפים בו את הניסוי שתמיד כושל אחרי זמן קצר, וזה אף פעם לא מלווה בדיון מעמיק וביקורתי״, מסביר ד״ר מילשטיין. ״זה נראה מהצד שכל כמה חודשים מגיע איזה רעיון חדש לממשלה, ומיד קופצים עליו בהתלהבות. הבעיה שזה אף פעם לא עובד. אנחנו במלחמה איומה כבר 21 חודשים ורובנו כבר לא זוכרים את כל מה שהתרחש בהם: החל מהאמונה שעוד כוח יביא להגמשת או אף לשבירת חמאס, או ידחק בו להכריז על כניעה, להניח את נשקו, להתפנות מעזה ולשחרר את החטופים; עבור דרך יצירת "בועות" שבהם יכונן סדר חדש; וכלה בתוכנית האלופים, שלוותה במערכה קשה נטולת הישגים דרמטיים בצפון הרצועה ערב הפסקת האש הקודמת״.

לדבריו, ״הקברניטים שקידמו את הקונספציה, ומעכבים חקירה של שורשי המחדל ממשיכים לעצב את המציאות. זה לא מפתיע שהם מאמינים שהבטחה למצב חומרי טוב יותר ישכנע את העזתים להגר או לעבור לעיר אוהלים, וכי אם תספק להם ארגזי מזון, תוכל לשנות את תפיסות עולמם. זה החומר ממנו הייתה עשויה הקונספציה השגויה כל השנים״.

אז מה אתה מציע?
"קודם כל צריך לרדת לשורש המחלוקת האמיתי כדי להבין מה האפשרויות שניצבות מולנו. לכאורה יש שתי גישות שעליהן מתווכחים ברחוב ובאולפנים: גישה אחת מבקשת לסיים את המלחמה, להביא להסדרה, תוך נסיגה משטח הרצועה ולהשאיר את הכרעת חמאס כיעד עתידי, והגישה השנייה דוגלת בכיבוש כל הרצועה״.

נשמע כמו ימין ושמאל.
"זה בהחלט חופף במידה רבה לעמדות המסורתיות של ימין ושמאל. בעיני, במיוחד בנוגע לגישה ההתקפית, אין פה באמת שתי אסטרטגיות מתחרות אלא עימות בין אסטרטגיה לבין השקפת עולם, ואמונה בדבר קידום הגאולה באמצעות שליטה על כל ארץ–ישראל. היעד הזה מוסווה בטיעונים אסטרטגיים לכאורה, כמו למשל ׳רק כיבוש שטח ירתיע את הערבים׳ או ׳הוכח שהתיישבות מונעת טרור׳. הגיעה העת להסיר את המסכות מעל הוויכוח הזה ולהבהיר לציבור את מהות הוויכוח. ברקע, הממשלה מקפידה שלא לספק הסבר מעמיק לשאלה מהן השלכות השליטה בכל הרצועה״.

מה לדעתך ההשלכות?
"הבטחת הקיום של שני מיליון פלסטינים רוויי עוינות באזור הרוס; מציאות ביטחונית מדגם לבנוני או עיראקי של גרילה מתמשכת שתחייב הקצאה גדולה של כוחות לאורך זמן ותלווה בנפגעים; וכן ההקרנה על היחסים עם מדינות ערב: הנורמליזציה עם מדינות ערב תהפוך לחלום רחוק, וצפויה הרעה בקשרים קיימים, בפרט בנוגע להסכם השלום עם מצרים, שכבר משגרת איתותים חריפים בנוגע להקמת העיר ההומניטרית שממשלת ישראל מתכננת להקים על מפתנה של קהיר. צריך להגיד את זה לציבור כשמדברים על כיבוש מלא של רצועת עזה״.

אז אתה מעדיף להשאיר את חמאס כריבון?
"אני אומר זאת בכאב, מתוך ההיכרות הארוכה שלי עם המפלצת הזו, אבל הכרחי להציג ביושר לציבור את המציאות ואת החלופות, תוך הסרה של כל הסיסמאות והאשליות שממלאות את השיח שלנו. אנחנו חייבים בסופו של דבר לחסל את חמאס – אבל לא הכרחי שזה יהיה מיד וכרגע. למדנו לפעול בהדרגה ולהכיר במורכבות של המציאות גם בלבנון וגם באיראן, אז למה בעזה זה הכרחי לעשות הכל ובכל מחיר וכעת? עדיף לעשות זאת בשלבים כדי להימנע מהנזק העצום, ולהציל את החטופים״.

מי ישלוט בעזה? החמולות זה לא פתרון ריאלי?
"הסיפור הזה של חמולות, של גורמים אנטי-מדינתיים שמעוניינים לדאוג רק לעצמם ואין להם שום אינטרס לאומי, הוא עוד פנטזיה ישראלית שמתגלגלת כבר זמן רב, עוד מלפני קום המדינה. לצערי זה אף פעם לא יוכל להיות חלופה לרשות הפלסטינית או לחמאס, בדיוק בגלל שאין להם שום שאיפה מעבר לעצמם. זה לא התאגדות או פדרציה של חמולות, זה יחסי אד-הוק עם כל שייח' בנפרד.

אני מבין למה יש פנטזיה כזו בישראל – הרי זה פותר לנו את כל הבעיות, כי לכאורה במקום לעסוק עם ממשל מרכזי על שאיפות פוליטיות ולאומיות אתה מתעסק עם אסופה של שבטים ומועצות, שממוקדות רק בסוגיות אזרחיות. הבעיה שאין לזה שום אחיזה במציאות. נכון שבחברון יש כמה שייח׳ים, עכשיו קוראים לזה אמירים, הם מעדיפים את ישראל. זה לא חדש, וזה לא מעניין כי הם לא מייצגים כמעט אף אחד מלבד עצמם. החברה הפלסטינית היא לא מה שהייתה לפני 100 שנים. התרחשו תהליכים מורכבים של גיבוש זהות לאומית ודתית, שלא ניתן לפרום בגלל שאיזה שייח׳ מעדיף את ישראל על פני הרשות. זו פשוט הזיה שישראלים אוהבים להתמכר אליה כי היא מסתדרת לנו מצוין״.

אז מה כן?
"אני חושב שיש לחתור לסיום המערכה בעזה בהסדרה, במחיר הכבד של סיום הלחימה נגד חמאס – לפחות לתקופה הקרובה. נסיגה מרוב או מכל שטחי הרצועה בתמורה לשחרור כל החטופים. משם ישראל תצטרך לגבש קודם כל אסטרטגיה, ולגזור את הפעולות הבאות ביחס לרצועת עזה. ישראל צריכה להחליט קודם כל מה היא עושה עם 3.5 מיליון פלסטינים, איפה עובר גבול המדינה, איזה ערכים יובילו אותה, כיצד היא מגנה על עצמה, כל הדברים שברחנו מהם כמו מאש לפני ה-7 באוקטובר, היו חלק מרכזי בקונספציה והוכח שאי אפשר להתחמק מעיסוק או הכרעה בהם.

צריך לקבל החלטות על שאלות הליבה האלה ורק מתוך זה נוכל לפתור את בעיית חמאס בעזה. אלו שאלות לציבור וגם לממשלה. הן היו נוקבות לפני ה-7 באוקטובר, והן יישארו תקפות עד שנכריע לגביהן. אני לא אומר שצריך לעצור הכול עד שמחליטים, ישראל תמיד צריכה להגן על אזרחיה ועל גבולותיה. אני רק אומר שאם אין לנו הסכמה על גבולות הארץ ועל הערכים המרכזיים שלה, אז אין מה לרוץ לכבוש את עזה״.