אי-לי, פוסט-דוקטורנטית לכימיה מסין, מתיישבת לצייר עם ילדי הכפר הבלתי מוכר אל-זרנוג. "כשנפלו הטילים בבאר שבע פחדתי", היא אומרת ל'דבר', "וגם כאן הם פחדו. החלטתי לבוא לעזור, כי צריך". היא נפנית לשחק עם הילדים בבועות סבון.

כחום היום הגיעו סטודנטים צעירים מחו"ל הלומדים בישראל ליום התנדבות באל-זרנוג, שנמצא בין באר שבע לדימונה. הצעירים הגיעו דרך עמותת יה"ל (יוזמה, למידה, התנדבות), שדרכה מגיעים כ-3,000 צעירים מרחבי העולם להתנדב בישראל.

המתנדבים באל-זרנוג אורזים חבילות מזון למשפחות נזקקות בכפרים הלא-מוכרים, והאחראיות על החלוקה הן נשות תנועת 'אלנשמיאת – מנהיגות נשים בכפרים הלא-מוכרים'. המתנדבים נחשפים דרך הנשים מ'אלנשמיאת' ומעמותת 'איתך-מעכי' לחוויית החיים בכפר, ובכלל זה למצוקות.

אום חאלד מאבו קווידר אומרת שהרשויות הרסו לבנה את הבית במרץ, ומאז הוא מתגורר אצלה. "יש לי 18 נכדים, ואין מיגון", היא אומרת, "בכל פעם הם באו אליי הביתה, וקיווינו לטוב". מייסון אל-סייד מספרת על בחירה לתמוך בנשים שזקוקות לעזרה, גם כשלה עצמה קשה: "זה לא רק אוכל, הן צריכות מישהו שיראה אותן, שיקשיב להן, שיהיה איתן ביחד".

אמירה בהדובה, מטפלת רגשית מהיישוב הבדואי אבו תלול, מספרת על הטראומה של הילדים במלחמה: "יש הרבה פחד, הם לא ישנים בלילות". רים מאל זערורה מספרת על חוויותיה בחיפוש אחר מקלט בערד בזמן מתקפת הטילים מאיראן: "הבת שלי השתנתה אחרי המתקפה מאיראן. היא פיתחה סוכרת בגלל המצב הנפשי, בגלל החרדה".

"הייתי כאן ב-7 באוקטובר ולא פחדתי"

ג'אטין פנדיט מהודו מוציא לאחר אריזות המזון את ערכת הקריקט שהביא, ומלמד את הילדים לשחק. הוא הגיע לישראל מהחלק ההודי של חבל קשמיר, טריטוריה למודת מלחמה בפני עצמה, ולומד ננו-ייצור באוניברסיטת בן גוריון. הוא מספר תוך כדי המשחק שטיל איראני נפל רק 700 מטרים מחדרו בבאר שבע.

גם אפו הגיע מהודו, לפוסט-דוקטורט בהנדסת חומרים. הוא נע בזריזות בין העמסת ארגזים למשחק עם אחד התינוקות. "הייתי כאן ב-7 באוקטובר, ולא פחדתי", הוא אומר, "אמרתי לכולם: אני אבוא לעזור למי שצריך עזרה". הוא חולם ללמד בטנזניה ולעזור שם לסטודנטים.

לעומת פנדיט ואפו, לין ג'ונסון מטנסי, ארה"ב, מנוסה יותר בפעילות כזו. היא הגיעה לארץ בתוכנית לשינוי חברתי של עמותת יה"ל. "נמשכתי לנשים החזקות כאן", היא אומרת, "הן קמו, למדו והתקדמו. לראות את הנשים האמיצות כאן גורם גם לי להיות אמיצה".

דוד, סטודנט יהודי מצרפת שלומד תקשורת באוניברסיטת רייכמן, מנסה להסביר לאחד הילדים איך לצלם טוב יותר בטלפון שלו. ראקש ממדינת קרלה בהודו עצור יותר, מתרכז בפריקה ובאריזה של חבילות המזון, אך אומר שהוא רוצה להמשיך לעבוד בישראל בזמן הקרוב. "באתי לעזור, להכיר אנשים ואת המצב", אומר ראקש, שעושה פוסט-דוקטורט בתקשורת אלחוטית באוניברסיטת בן גוריון. "הטיל נפל לידנו, אבל אני לא מפחד. במשפחה שלנו יש אנשי צבא".

"יש מנהיגות מקומית שיודעת מה הצרכים"

מיאדא מהכפר אל-זרנוג סיפרה למתנדבים על הפעילות של ארגון 'נישמיאת'. "ב-2013 התחלנו בלעודד את הנשים הבדואיות לצאת ולהצביע בבחירות. מאז המתקפה ב-7 באוקטובר אנחנו עוזרים ל-1,000 משפחות". פאטמה אבו-קווידר מ'נישמיאת': "עזרנו במיצוי זכויות, בסיוע להקמת עסקים קטנים ובהכשרות לעולם העבודה. מאז 8 באוקטובר הטלפון לא הפסיק לצלצל, נשים מבקשות עזרה, הן מפחדות כי אין להן מיגון".

דנה תלמי, מנכ"לית יה"ל, מתרוצצת בין המתנדבים לבין הנשים הבדואיות, מצלמת ומסייעת בתרגום. "ההתנדבות היא כלי מדהים לחבר אנשים למקום", היא אומרת, אך גם מודה: "התנדבות יכולה גם להזיק. אנחנו מאוד מנסים להשתדל לעשות את זה נכון ולהתבסס על שותפויות". יה"ל פועל בשותפות עם 150 ארגונים בישראל. "אני לא מתיימרת לדעת מה הצרכים. יש כאן מנהיגות מקומית שיודעת".

תלמי מסבירה שהבחירה לחבר בין ההתנדבות לשמיעת סיפורי התושבות מודעת. "זה לא סתם להגיע, לארוז וללכת, אלא להבין את ההקשר, ללמוד. כמו שיש לנו מתנדבים שעובדים עם נוער בסיכון, למשל, וגם הם צריכים הכשרה". בסוף היום אומרת אי-לי, הפוסט דוקטורנטית מסין: "הסיפורים כאן נתנו לי השראה. הם ריפאו אותי".

"עובדות על שינוי מדיניות, אבל אין אוזן קשבת"

יום ההתנדבות מציין גם את הפתיחה מחודשת של חמ"ל אזרחי משותף, ערבי-יהודי. עם פרוץ המלחמה נפתח חמ"ל משותף ברהט, אך נסגר אחרי כמה חודשים, וכך גם באבו תלול. "אחרי המתקפה מאיראן הגיעו אלינו המון פניות מנשים שאנו מטפלות בהן, נשים חד-הוריות, נשים במעגל האלימות, נשים שפוטרו מעבודתן", מספרת חנאן אלסאנע מנכ"לית שותפה ב'איתך-מעכי' – משפטניות למען צדק חברתי. "עבדנו עם ארגון 'אלנשמיאת', והבנו שצריך חמ"ל. גייסנו עוד ארגונים ותורמים".

אלסאנע מדגישה כי החמ"ל הוא פתרון זמני, "עד שנמצא דרך לתת מענה בצורה הכי נכונה. צריך שהמדינה תיקח אחריות על המצב. אבל בינתיים אי אפשר להתעלם מתינוקות שאין להם חלב ומאימהות במצוקה רגשית". היא מסבירה כי חבילות המזון מיועדות לנשים שאין להן אוכל בבית. "אנחנו רוצים להעביר להן מסר של תקווה, 'אתן לא לבד, יש אנשים חושבים עליכן, יש אנשים שדואגים לכן'".

ימים מרוכזים למיצוי זכויות ייתקיימו במהלך החודש, והנשים יוכלו להיפגש עם עורכי דין ערבים ויהודים. "נשות 'נשמיאת' יכולות לסייע בביטחון תזונתי ולתמוך במשפחות. מאז 7 באוקטובר 'נשמיאת' הן מחלקת הרווחה של הכפרים הלא-מוכרים". 'איתך-מעכי' עובדים עם המדינה והרשויות המקומיות: "אנחנו פועלות לשינוי מדיניות, אבל לצערי עדיין אין אוזן קשבת.

"התמודדות שלנו היא לא רק עם הממסד הגברי של המדינה, אלא גם עם הממסד החברתי התרבותי שלנו. אבל לנשים הבדואיות יש כוח שקשה מאוד להבין אותו. אני תוהה מאיפה הוא בא – אולי מהמדבר, אולי מהאוכל. אני מאמינה שנשים בדואיות מסרבות להיות קורבן, ורוצות להיות חלק מהפתרון".