סוף השבוע במג'דל שמס היה מורכב במיוחד. במשך יומיים כמעט כל העסקים ביישוב נסגרו לאות סולידריות עם קורבנות אירועי האלימות בסווידא בסוריה, שאומנם רחוקה כשעה וחצי נסיעה, אך לרוב תושבי מג'דל יש בה קרובים מדרגה ראשונה ושנייה. כבר כמה ימים שתושבי הכפר עוברים על עמודי הרשתות החברתיות, נחשפים למאות סרטונים קשים לצפייה ובהם המוני גופות, חלקם של ילדים, שנראה שנפלו קורבן לאירועי טבח מאורגנים, ואף צד לא מקבל עליו אחריות לאלימות.
היום (שבת) אומנם הוכרזה הפסקת אש בין ישראל לסוריה, שאמורה להוביל לנצירת האש באזור – אך תושבי הכפר, שפגשו בשבועות האחרונים אירועי אלימות מכוונים לדרוזים שהאזור לא ראה כמוהם עשורים, מטילים ספק בכל הסדר.
"גם אם תהיה הפסקת אש – זו תהיה הפסקת אש עם טרוריסט", אומר ל'דבר' עלאא ספדי, תושב מג'דל שמס. "אף אחד פה לא מצליח להבין איך העולם מקבל את האיש הזה כמנהיג. יכול להיות שגם אם הוא לא רוצה באלימות הזו, אלו שסביבו רוצים בזה. אני פסימי. לא נראה שהאלימות הזו הולכת להסתיים, אבל העולם ממשיך לתמוך בו, או לפחות לא להתנגד".
לטענת ספדי, ורבים אחרים בכפר, אירועי האלימות האלו, או לפחות מידת חומרתם וסדר הגודל שלהם, הם חדשים. לפי נתוני 'המרכז הסורי לזכויות אדם', מתחילת העימותים נהרגו יותר מ-700 אנשים, 225 מהם אזרחי העיר הדרוזית סווידא. מתח בין השבטים והקבוצות האתניות השונות היה קיים באזור תמיד, אך משטר אסד, השנוא על כל הצדדים, ידע להיות בלם מאזן, וגם בזמן מלחמת האזרחים של העשור האחרון, מחאות והתקוממויות נגד השלטון היו זרות לנוף. עלייתו לשלטון של אחמד אל-שרע, ג'יהאדיסט מוצהר בעברו, הדליקה בכפר נורות אדומות, במיוחד ברגע שבו המשטר הצהיר על מבצע איסוף נשקים כללי מכל הפלגים והמיעוטים.
"כשהוא אומר שכיוונו לשלום או אפילו הסדר, כל אחד פה יגיד לך: זה שקר", מסביר ספדי. "זה לא רק מול הדרוזים. אנחנו רואים שאלו סבבים שמטרתם לדחוק את המיעוטים. זה היה ככה מול העלאווים, אחר כך אלו יהיו נוצרים, השיעים, ואז שוב דרוזים. אומרים שאין לו שליטה על הפורעים. איזו מן תשובה זו? זה עוד יותר גרוע! רוצים שנעמוד בלי נשק מול רוצחים שאי אפשר לעצור אותם".
תושבי היישוב חלוקים בדעותיהם על מה צה"ל והמדינה צריכים לעשות: יש שקוראים לישראל לספח את האזורים הדרוזיים, או לפחות את הסמוכים לגדר; אחרים תומכים בהקמת בסיסים זמניים בתוך סוריה בקרבת הר הדרוזים; תושבים נוספים מאמינים שישראל צריכה לספק נשק, להתחייב להגנה אווירית או אפילו ליצור מסדרון ביטחוני מישראל עד הר הדרוזים שיאפשר אספקת ציוד, מזון, מים, חשמל ואינטרנט לסווידא, התלויה תשתיתית בדמשק.
"בבוקר רביעי סווידא נותקה מחשמל ואינטרנט, ואת הידיעות קיבלנו מהשכנים שלנו מעבר לגדר", מספר חאלד חאמוד, תושב מג'דל שמס. "אי-הוודאות יצרה פאניקה נוראית, מול העיניים אנשים ראו את הסרטונים מטבח העלאווים ורצו לגדרות". לטענת צה"ל והמדינה, אף אזרח ישראלי לא הצליח להתרחק יותר מכמה קילומטרים מעבר לגדר, אך חאמוד ותושבים נוספים בכפר מתעקשים כי זו לא הייתה מחאת סולידריות, והתושבים אכן קיוו להגיע לסווידא במטרה להילחם.
"כשראיתי איך הטרוריסטים חותכים את הזקן והשפם של השיח', הרגשתי שעושים את זה לסבא שלי", אומר אמיר חלבי, "ואני מבטיח לך – כל דרוזי הרגיש ככה". בני משפחתו בסווידא טענו שלמרות הצגת הסכסוך כעניין מקומי בין הבדואים לדרוזים, זה רק חלק מהסיפור, וברחובות נראו שכירי חרב, חלקם צעירים ממש, אפילו בני נוער, שהסתובבו עם נשק, הפחידו תושבים והזדהו עם המשטר. "מבחינתנו זה כמו 7 באוקטובר. זה חמאס ויותר גרוע מחמאס – ישראל צריכה להרוג את אל-ג'ולאני".
חלבי, מאמן ספורט שאיבד שתיים מתלמידותיו, איזיל נשאת איוב ואלמא אימן פכר אלדין, בפגיעת טיל חיזבאללה במגרש המשחקים לפני שנה, מספר שזו תקופה קשה במיוחד ביישוב, שמתכונן לטקס הזיכרון שצפוי לחול בעוד שבוע בדיוק. אותו אסון, לטענתו, שינה את היחס של בני הכפר לישראל לטובה. רואים את זה ברצון הולך וגדל להתגייס לשורות מערכת הביטחון (הדרוזים בגולן אינם מחויבים לשרת) ולהיות חלק מישראל. גם העוינות והחשדנות כלפי הצד השני גברו.
"גם אחרי האסון שקרה לנו, תמיד אמרנו שאנחנו לא רוצים נקמה. רוצים שלום", אומר נשאת, קרוב משפחה של אחת הנרצחות. "אבל הדברים השתנו מאז. נהיינו יותר פטריוטים ישראלים. לא תשמע פה יותר קריאות בשבח סוריה ואסד. כיום אנחנו רואים שיש לנו עסק עם רוצחים, אנשים שלא יודעים להעריך את החיים".
הוא פסימי מאוד לגבי המשך הדיונים עם המשטר הסורי, ולדעתו, האזור נכנס לסבב בלתי נמנע של אירועים אלימים שאינם צפויים להסתיים בקרוב. ספדי מרגיש שהמערב וישראל יישרו קו, כל אחד מהסיבות הפוליטיות שלו, ושמטרתם לאפשר למשטרו של א-שרע להמשיך את השליטה במדינה. "אם יגיע הסכם, תהיה מחאה על זה. לא נהפוך את המדינה, אבל זה יתקבל בביקורת קשה".



