בחום של יולי, בעיר הצפונית בישראל, ארבעה נערים עודרים ועוקרים עשבייה באמצעות מעדרים, מלווים בקולם את השיר שבוקע בקול רם מתוך הרמקול הנייד ונותן קצב לעבודה. הם אוספים בידיים את הזבל ומכניסים לשק יוטה גדול על עגלת סופר. מבסוטים. "כל המקום פה היה צמחייה", הם מספרים, "עבדנו 6 שעות ביום עם מגרפות ועקרנו כאן הכול".

אוהד אפוטה, אוראל מדק, זיו טייב ואיתי לוקצקי, ארבעתם עולים לכיתה י"א, עובדים בפרויקט תעסוקת נוער בקיץ של עיריית קריית שמונה והמתנ"ס העירוני, בו מועסקים בסך הכול כ-80 בני נוער. הם משפצים את המתחם הישן של היחידה לקידום נוער בקריית שמונה, שהייתה סגורה בשנים האחרונות ולאחרונה הוקמה מחדש, לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה.

תעסוקה הוגנת, חוויה חינוכית ושיקום העיר

הם מתלהבים כשדנה דהן, שמובילה את הפרויקט, מגיעה לבקר עם שני בקבוקי שוקו, צועקים 'יש!' בקול גדול ועוצרים להפסקה. דהן נוסעת בכל בוקר בין בני הנוער הפזורים בעבודות שונות ברחבי העיר, עוברת לראות שכולם בסדר והכל מתנהל כשורה, לחבק וכמובן לחלק צ'ופרים. בתקופת פינוי העיר היא ריכזה את פעילות הנוער במוקד העירוני שהוקם בטבריה, ולדבריה, התאהבה שם בעבודה עם הנוער.

"הרעיון מאחורי העסקת בני הנוער דרך המתנ"ס בקיץ היה גם חינוכי, וגם במטרה לסייע בשיקום העיר", מספרת דהן, "מלבד זאת הפרויקט מסייע להם למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד בקיץ". הנערים מועסקים לכל דבר ועניין – חותמים על טופס 101, מוציאים אישור בריאותי ומשתכרים שכר מינימום בהתאם לגילם (בין כ-25 לכ-30 שקלים לשעה), וכל יתר התנאים הסוציאליים הנלווים.

אבל לתכנית יש גם מטרה נוספת: יצירת קשר יום-יומי של העירייה עם בני הנוער, בתקופה שבה המסגרות החינוכיות אינן פועלות. "אחרי תקופת הפינוי הארוכה, חשוב לנו לראות את הנערים בקיץ, והעבודה בעירייה מאפשרת את זה".

"השנה אין איפה לעבוד כי הרבה עסקים סגורים"

אנחנו עוברים באוטו בין המוקדים השונים בהם עובד הנוער. נריה דנינו, וטוהר מיכאלי שעולות לכיתה י"ב ושילת דנינו שמחכה לגיוס, עובדות יחדיו במחלקת החשבות בעירייה, שם הן מטפלות בחומרים ארכיוניים שהצטברו. "אנחנו בעיקר מסדרות כאן קלסרים בקרטונים", הן מספרות, "זו עבודה שמעבירה את הזמן. בחופשות קודמות עבדנו במסעדה במלצרות, אבל השנה אין כל כך איפה למצוא עבודה, כי הרבה עסקים עדיין סגורים או מחפשים עובדים מעל גיל 20".

שתיים מהן היו מפונות בשנה וחצי האחרונות לירושלים ואחת לקריית אתא, ורק בחודשים האחרונים חזרו לעיר. "התגעגענו לחברים", הן אומרות, והעבודה זו גם הזדמנות טובה להיפגש". שילת חוסכת כסף לשיעורי נהיגה, נריה לציוד לצבא, וטוהר עדיין לא יודעת מה תעשה עם הכסף שתקבל: "נחסוך. לא חסר למה להשתמש".

"אנחנו עובדים קשה ומתייחסים לזה ברצינות"

במחלקת ההנדסה מתארגנים שני נערים לצבוע את הקירות. הם כבר עבדו בעבר בשיפוצים ויודעים היטב את העבודה. עמנואל, הילה ומעיין, שעולות לכיתה י"א, מקלידות למחשב מספרי טלפון ובקשות של תושבים שנכתבו על דפים בכתב יד. יש להן שיטה: הן עושות תורנות, כאשר בכל פעם אחת מקריאה ואחת מקלידה. "זו עבודה ראשונה שלנו. זה נחמד להרוויח קצת כסף כדי לא לעשוק את ההורים".

רועי דהן מנצל את הניסיון והידע שלו במחשבים כדי לסייע בתיקון מחשבים איפה שצריך, וכעת מסייע לתרגם מייל מאנגלית לעברית בלשכת ראש העיר. בשבוע שעבר עזר בארגון הלוגיסטי של אירוע עירוני. "העבודה בעירייה חווייתית, אבל היא עבודה לכל דבר", הוא אומר, "מלווים אותנו ודואגים לנו, אבל אנחנו גם עובדים קשה. אנחנו מתייחסים לזה ברצינות".

עדי חוסרבי ולינוי וקנין גורסות מסמכים חסויים במשרדי אגף החינוך, לפני השלכתם לאשפה. "זה כיף לגרוס!", הן אומרות בחיוך, "זו עבודה שאפשר לפטפט כשעושים אותה, וזה גם להרוס משהו בלי שיגידו לנו לא. לפני זה מיינו דואר, והיינו חונכות של שתי ילדות בנות 9 וחצי ו-11. לקחנו אותן להסתובב כל יום ועשינו להן משחקים שש שעות ביום למשך חודש".

"להרגיש שאתה מנקה את העיר"

זוהר מלכה, מתאמת כספים ולוגיסטיקה באגף החינוך, מלווה ארבעה נערים ששובצו לעבוד באגף. "זה חבר'ה שאף פעם לא עבדו קודם, אבל אני לא מרגישה שצריך לפקח עליהם. אני רואה שהם עובדים כי הם פה לידי", היא מספרת, "אני דווקא מוודאת שהם עושים הפסקות, שהם שתו ואכלו, שואלת אותם כל הזמן מה נשמע ומה הם צריכים. בהתחלה כשהגיעו היו ביישנים כאלה ופחדו לדבר, אבל לאט לאט הם נפתחים. העבודה שהם עושים היא עבודה אמיתית – הם עוזרים לנו לסדר את האגף, שגם ממש נפגע פיזית במלחמה" היא אומרת ומצביעה על סדקים בחלק מחלונות המשרד שלה.

בניה סינגר, יותם כהן ומבשר פרידברג עובדים בניקוי וארגון המקלטים הציבוריים בעיר, שחלקם הגדול נותרו ריקים ומוזנחים במשך תקופת המלחמה. "אנחנו מנקים 5-6 מקלטים ביום, לפעמים אפילו שבעה", הם מספרים. "הם מלאים אבק. במקלט הזה היו גם סדינים על הרצפה, המון ציוד שצריך היה לזרוק. כל המיטות היו מלאות אבק", הם אומרים בעודם גורפים את מי הספונג'ה לביוב. לפני כן, צבעו שולחנות עבור אגף החינוך בעיר. "אנחנו עובדים בעיקר בשביל הכסף, אבל יש בזה גם כיף – להרגיש שאתה מנקה את העיר".

עזרה לניצולת שואה: "בזכות שיחה מאחת הנערות"

במוקד 106, בצד אחר של העיר, עובדים תשעה נערים. קבוצה של חמש נערות יושבות ברצינות מול מסכים וקווי טלפון, ועוצרות רגע את העבודה כדי לדבר איתנו. "אנחנו מתקשרות לאנשים מבוגרים ושואלות אותם שאלות על מצב המיגון שלהם, אם הם יכולים להגיע למרחב מוגן, אם יש מי שיעזור להם", אומרת יעל, "אנחנו גם שואלים אותם לשלומם, אם יש דברים שהם צריכים". מזי מלכה, מנהלת המוקד העירוני, מסבירה שמדובר בחלק מסקר עירוני שממפה את מצב האוכלוסייה המבוגרת בעיר.

הצרכים השונים שעולים מהשיחות מועברים לגורמים השונים בעירייה שיכולים לנסות ולתת להם מענה. אחת הבנות מספרת על מקרה שעלה מתוך השיחות, של קשישה ניצולת שואה בת 86 שהתברר שהייתה ללא מים במשך כמה ימים, עקב נזילה אצל השכן. "בזכות השיחה של אחת הנערות איתה", מספרת מלכה, "יכולנו לשלוח למקום קבלנים, שתיקנו את התקלה ודאגו לה למים".

נער אחר במוקד, איתי, שעולה לי"א, ביקש להצטרף לצוות הסיוע העירוני למשפחות אבלים. זהו צוות עירוני שמקים עבור משפחות ששכלו את אחד מיקיריהם אוהל שבעה, מסייע בסידור הכיסאות ובדאגה לבקבוקי מים.

"למרות שהם מבלים בלילה, הם קמים לעבודה"

בעודנו נוסעים בין מקום עבודה אחד למשנהו, דהן משוחחת בטלפון כמעט ללא הפסקה עם בני הנוער ועם עובדי העירייה שמלווים אותם במחלקות השונות. "קשה לי עם השעות האלה", אומרת לה בטלפון נערה אחת, ומסבירה מדוע אחרה היום לעבודה בחצי שעה. "אז אני אעיר אותך יותר מוקדם", משיבה דהן. היא מרוצה שהנערים מדברים איתה תמיד בכנות, ולא מייפים את המציאות גם כשהם יודעים שתתאכזב.

נער אחר מתקשר לשאול אם אפשר להשתבץ לתפקיד אחר, והיא משיבה לו שביום רביעי תעשה שיבוצים מחדש. "בכל יום רביעי אנחנו עושים בזום שיחת חתך עם הנערים ומאפשרים להם לעבור בין עבודות. חשוב לי לאפשר להם להתנסות בהרבה דברים, ומעניין שדווקא לעבודה הפיזית יש הכי הרבה ביקוש".

היא מסבירה שהיא שמה דגש רב על עבודה בצוותים, ביחד, ולא מאפשרת שיבוץ של נערים בודדים לעבודות: "מבחינתי ההיבט החברתי הוא חלק מהמטרה". לכל מוקד פעילות היא מגיעה לפחות פעמיים ביום, ומדברת עם כולם. בשעות הערב היא פוגשת אותם פעם נוספת, במסגרת 'עיר הנוער' שיזמה העירייה עם הופעות, מופעים, סרטים וכיבוד בחינם, בליווי של הצוות החינוכי בעירייה. "למרות שהנערים מבלים בלילה, בבוקר הם קמים ובשמונה מתחילים לעבוד. הם משלימים את שעות השינה שלהם אחר הצהריים".

גם בני 14 בקייטנות: "נותנים הרבה בפן הרגשי"

לצד כ-40 נערים בגילאי 16-18 שעובדים תחת דהן ומפוזרים במחלקות העירייה השונות, כ-40 נערים נוספים מגיל 14 ומעלה עובדים בקייטנות הקיץ לגנים ולילדי ביתי הספר. ליאת דוזרוץ-אביטל, מנהלת מחלקת הילדים והנוער מלווה אותם. "כל נער קיבל קבוצה והוא מוצמד אליה לאורך כל הקייטנה יחד עם מדריך מבוגר. הם נותנים הרבה בפן הרגשי, בחיבורים החברתיים. יש גם פרויקט של חונכות אישית לילדים שזקוקים לזה יותר".

לדבריה, הנערים נמצאים שם בעיקר עבור הילדים שקשה להם יותר: "אלה ילדים שהיו מפונים עד לפני חודשים ספורים, ובעצם עברו מסגרת מהמסגרת שבה למדו עד כה. יש לנו כאן הרבה ילדים, בעיקר בכיתות א' וב' שהקייטנה היא מקום המפגש הראשון שלהם עם המסגרת הקבועה בקריית שמונה. זה מאוד משמעותי לעזור להם להתחבר לחברים חדשים, והנערים מאוד עוזרים בפן החברתי ומקלים על הכניסה לקראת שנה הבאה".

בתה של רוזורוץ-אביטל, לוטם, שעולה לכיתה ט', היא אחת המדריכות הצעירות הללו. "אני עובדת עם קבוצה של ילדים בכיתה א', ועושה כל מה שהמורה מבקשת. זה לעזור בפעילות, לעזור לאסוף אותם", היא מספרת. "עד היום עשיתי רק בייביסיטר. אבל זה יותר נחמד. למדתי שדווקא ילדים שנראה שקשה להם הם הכי חמודים והכי כיף לעבוד איתם. נוצרו לי ממש קשרים עם ילדים. אנחנו מדברים ואני עוזרת להם בכל מה שהם צריכים. הכי אני נהנית לעשות עם הילדים פעילות ספורט בחוץ, למרות החום, כי בכיתה קשה להם יותר".

רחלי צרפתי, המורה של הכיתה אומרת שלוטם מקסימה ומסייעת לה מאוד: "היא אחראית מאוד, עם מתינות רוח, רצון לתת. זה עוזר מאוד לנהל את הכיתה ואני ממש מאצילה עליה סמכויות וניהנת לראות את הקשר החם שנוצר לה עם הילדים".