המוזיקאית עידית מינצר מגיעה רכובה על אופניים לראיון איתה, שנערך בשעת צוהריים חמה. אחרי כמה דקות במזגן עם כוס מים קרים היא מתחילה להתאושש, ומספרת על ביטולי ההופעות בזמן המלחמה עם איראן. ״פתאום כשלא היה את זה, זה היה איזשהו שבר, ואת לא יודעת מה לעשות עם עצמך. את מנסה לשרוד, כמו את החום עכשיו, את השמש שהולמת ברחוב״.

מינצר ניגנה בחצוצרה עם גדולי האמנים בישראל, בהם גידי גוב, ברי סחרוף, חוה אלברשטיין, מיכה שטרית, דודו טסה, עמיר בניון, דניאלה ספקטור ושלומי שבן. הייתה סולנית תזמורת ירושלים מזרח-מערב בעשור האחרון. היא השתתפה בפרויקטים מוזיקליים רבים, בזכות מגוון הסגנונות שהיא מנגנת. מינצר תעלה היום (רביעי) לראשונה מופע בהובלתה, כחלק מפסטיבל מנופים שנערך בירושלים.

המופע, שנקרא ׳טריפטיך מופעים לקצות תבל׳, מזמן את הקהל למסע מוזיקלי בן שלושה חלקים, שייווצר מתוך שלושה מפגשים של מינצר עם מוזיקאים נוספים. ״בחרתי אנשים שלא ניגנתי איתם אף פעם. רציתי לחדש, ולעבוד עם אנשים שמרגשים אותי ומעניינים אותי. אני לא לבד בעולם, ואני לא רוצה אנשים מאחוריי. אני רוצה אנשים לצידי, לשמוע, להתרגש ולקבל השראה, שנייצר משהו ביחד״.

כשמלחמת ׳עם כלביא׳ פרצה, ההופעות של מינצר בוטלו לחודשיים קדימה. הפסקת האש עם איראן הייתה פתאומית כמעט באותה המידה. ״היה לי קשה לחזור ישר לשגרה אחרי הסיבוב הזה, שהיה מאוד קיצוני לכולם", היא אומרת. קביעת התאריך המחודש לפסטיבל מנופים אותתה לה שהגיע הזמן לחזור להופיע.

איך נראים המפגשים עם הנגנים לקראת המופע?
״פתאום כשלוקחים את הכלים, מנגנים שנייה, נושמים שנייה, זה פשוט מחייה. זה מדהים איזה כוח יש בזה. מוזיקה זה משהו להיאחז בו, להישען עליו״.

לפגוש קהל במלחמה: "אנשים בכו ביחד"

המופע הראשון שהיא יוצרת בעצמה מגיע אחרי 15 שנה על במות גדולות. ״אני לא יכולה להסביר לך כמה אני מרגישה בנוח על הבמה", היא אומרת, יותר מאשר להכין לי קפה, או לקום בבוקר״. בשנים האחרונות עלתה לבמה אפילו במצבי קיצון פיזיים, פעם אחת אחרי תאונה שגרמה לה לזעזוע מוח, ופעם אחרת אחרי נפילה באמבטיה, כשחששה ששברה צלע. ״אני יודעת שיש איזה משהו שנדלק אצלי כשאני עולה לבמה, לא משנה איזו , ואני מרגישה בבית. בחמש עשרה שנים האחרונות הופעתי 12 פעמים בחודש״.

גם אחרי 7 באוקטובר היא בחרה להמשיך להופיע, בהופעות קטנות לחיילים ומפונים, ואף להגביר את הקצב. "הרגשתי שזה מה שיש לי לתת. הופעתי עם אהוד בנאי, שרק התחלנו לעבוד ביחד. התמזל מזלי להיות עם איש שכל מילה שלו מאוד נוגעת באנשים. עשינו איזה 50 הופעות במשך חודש וחצי, הרבה פעמים ביום, לפעמים ממש בתנאי גרילה".

איך הרגשת בהופעות האלה?
״שמענו סיפורים, והיו הופעות שלא ידעתי איך אני עומדת בזה. הייתי שבורת לב, ושבורה בגוף, ושבורה בנשמה, מאוד רזיתי. מצד שני, פתאום הבנתי מה הייעוד שלי. אנשים באים חשופים, בוכים ביחד, וגם אני באתי חשופה. לפעמים לא היה לי כוח לנגן, והתגובות שקיבלתי נתנו לי כוח".

יש תגובה שאת זוכרת במיוחד?
״קיבלנו מכתב מסבתא של משפחת בירה, שאיבדה את כל המשפחה שלה, יש לי את המכתב עדיין בחצוצרה. היא ביקשה להקדיש שיר לבן שלה ולמשפחה שלו. הקראתי אותו לאהוד, שנינו התחלנו לבכות, שרנו וניגנו ברעד״.

אחרי כמה חודשים ההופעות הגדולות חזרו, אך מינצר התגעגעה לאינטימיות ולקשר הישיר בין האמנים לבין הקהל בימי תחילת המלחמה. הגעגוע הזה הוא שהוביל אותה לבחור בלוקיישן מיוחד למופע שלה השבוע. ״אני הולכת להיות בחלל של בית טיכו, שזו גלריה עם חדרים בגודל בינוני. הכול קרוב, שומעים אותי בלי מיקרופון, אני אוכל לגעת פיזית במישהו אם ארצה".

לא רוצה הגדרות: "בא לי לנגן בכל הכלים, ולשיר, ולכתוב"

מינצר לא מגיעה ממשפחה של מוזיקאים, אף שהוריה מאוד אהבו מוזיקה. "נראה לי שלאמא שלי היה חלום להיות מוזיקאית, אבל כשהיא גדלה היה צריך כסף בשביל זה. הייתה בבית אהבה לאמנות ותרבות, הלכתי למוזיאונים מגיל שבועיים, נסענו בעולם וביקרנו במוזיאונים וקונצרטים. בגיל שהיה אפשר אמא שלי לקחה אותי לבחור כלי נגינה. די מהר הגעתי לקרן יער, שזה היה כלי הנגינה שלי שנים". בכיתה ג' התקבלה לבית ספר לאמנויות, ובהמשך השתתפה בתחרויות ובתזמורת וזכתה למלגות. עם השנים עברה לנגן בחצוצרה, והיא אחת מנגניות החצוצרה המעטות בישראל שנשארו פעילות במשך שנים.

מה את מוצאת בחצוצרה?
״כשאני מנגנת חצוצרה, אני מדמיינת איזשהו זמר, חליל נאי לפעמים, או איזו חיה שששרה. אני מתחברת לתדר שלא ברור לי מאיפה הוא. לפעמים זה כמו תפילה״.

הדרך למציאת הקול שלה עברה דרך הפחד להתקבע, להיות משויכת לקטגוריה מסוימת או לז׳אנר מוזיקלי ספציפי. אפילו 'חצוצרנית' היא מילת תואר מגבילה עבורה: ״בא לי לנגן בכל הכלים, ולשיר, ולכתוב. אני לא אוהבת להגדיר. אני מוזיקאית, ויש לי צינור כזה שאני יכולה לייצר איתו מנגינות״.

החשש מהגדרה היא הסיבה שאת מעלה מופע משלך רק עכשיו?
"זה נורא קל לעלות על במה כשמישהו מזמין אותי. פה אני חייבת להחליט: מי אני? זה מסע להכיר את עצמי כיוצרת, מישהי שחתומה על משהו בשמה, וזה מאוד מרגש וגם קצת מפחיד".

איפה תהיי בעוד שנה או שנתיים?
"זו שאלה לא פשוטה, כי החיים פה הם במצב צבירה נוזלי, עד כדי אידוי. ישראל מלאה באנשים מדהימים, כישרונות בכל התחומים, אבל גם כל כך קשה פה. כל הזמן צריך לשרוד מכל הבחינות, פיזית, קיומית, נפשית, מנטלית, כלכלית. ותוך כדי את רוצה גם לשמור מקום של רוח ולא רק לפעול כמכונה. אז קשה לי לחשוב קדימה. בגדול, אני רוצה פשוט ליצור מוזיקה יפה, עם אנשים טובים ולאנשים טובים, להיות על במה עם אנרגיה טובה סביבי".

הערב המוזיקלי 'טריפטיך מופעים לקצות תבל' ייערך היום, 23 ביולי, בבית טיכו בירושלים, כחלק מפסטיבל מנופים. משתתפים: עידית מינצר, יחזקאל רז, יוסי פיין, סתיו אחאי, שרון מנסור, אוריה ויצטום ושי חזן.